בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Mary's

לפני שנה. שלישי, 27 במרץ 2018, בשעה 21:11

 

אנחנו מגיעים באיחור של שעה.
״נחמד״ מציין ג׳ונה בפתח.
״נחמד״ אני מסכימה. לא הנשף שערך השטן לכבוד מרגריטה, ובכל זאת. אולם מהודר בלב אחד המלונות הוותיקים שעל שפת הים. אורחים במיטב מחלצותיהם עומדים ומפטפטים, כשברקע שלישית נגנים מנגנת מוסיקת רקע סימפטית. נשים מאוד יפות זוהרות מכמה פינות, כמו היה האולם אריג משובץ עדיים, ממנו צומחים רגליים ארוכות, חשופות, ישבנים, שפתיים ומיני תחרות ומלמלות. מלצרים מרחפים בין הנוכחים בשקט וביעילות, נושאים כוסות שתיה חריפה ומתאבנים. ג׳ונה נמשך לאחד הצדדים ופורש להחליף כמה מילים עם פלוני. אני לעצמי. ועצמי לי.

לא שתיתי ולא עישנתי, ואני פיכחת כמו דג, עומדת במרכז החדר בתסרוקת גבוהה, נעליים גבוהות ושמלה קצרה, ומרגישה גמלונית בגובה 175 סמ, כאילו הייתי נער בתחפושת - למרות שהצצה חטופה בראי מספרת שאני לא נער ולא בתחפושת. הואיל ורגשות מסוג זה הם בבחינת שטויות גמורות, שיגיונות חסרי ערך, תעתוע של הפנימיות ואף חולשת-נפש במידת מה, אני מחליפה להבעה צוננת ושבעת רצון, ומתמלאת, בהתאמה, קורת רוח ושלווה נעימה. גם הפעם לב העניין, כמו כמעט בכל מצב נתון, הוא האהבה העצמית שאינה תלויה בדבר, נוכחת כמו ההוויה. האהבה העצמית והשליטה העצמית, כפתור ופרח.

עובד לי. לא דג פיכח רוטט באמצע אקוואריום, אלא מנטה-ריי חלקלק, נטול פנים, שנע מפה לשם. עולם הדימויים שלי חייב להשתפר, אני חושבת בזמן דילוגים בין שיחות קצרות, מחויכות, המתקיימות על אף שלא בהכרח יש מה לומר או סיבה של ממש לחייך. ההרגשה טובה, גם אם חסרת פשר. ממילא, כך נראה, מבעד לצעיף הערפל של התודעה אין בנמצא כל פשר, וזו טעות לא כדאית, לחפשו באקוואריום של החיים, לבזבז את החיים על מחקרי שווא.

עיני נופלות על בחור צעיר ונאה שפניו קורנים לקראתי. בדרך כלל נעים לי לשוחח איתו, ואף למעלה מכך - וגם הפעם, גם הפעם אני נמשכת אל להט נעוריו ואל מבטו השופע והכן וחיתוך הדיבור הנרגש כשהוא מדבר איתי, מעביר בעצבנות משקל מרגל לרגל, מביא טיעונים והצדקות היסטוריים ופילוסופיים כאילו שאנחנו באמצע סיעור מוחות ועליו להוכיח משהו בפני בחריפות ובחדות, ומחניף, תוך כדי, במחוות והבעות פנים, לאהבתי העצמית...

יופיו הבוסרי, הרענן, מן החוץ ומן הפנים - מעורר ומלהיט. יש קסם מיוחד, בר חלוף מטבעו, בפוטנציאל שעדיין לא מומש. אני נוגעת בזרועו באגביות, במידה של אנשים מהוגנים. הוא מגיב אלי במתיחות מתוקה. שוב תשוקה מענה אל האסור, אל הבלתי האפשרי. מתחשק לי ללחוש לו שטויות בלי מחשבה, בוא ניסע יחד לטיול אחרי הצבא, השתחררת לאחרונה, לא? למרכז אמריקה, למקסיקו או לפנמה, על אופנוע. נצוף על פני המים, נצלול, נתעלס בפראות, כמה פעמים ביום. את מה שאני יודעת עדיין לא הספקת לדמיין...

ג׳ונה מביט בי מקצה החדר, רואה אותי. עודף דימיון. אני תמיד שואפת להיות חופשיה ומשוחררת, חפה מעכבות, ובעומק תמיד עלי לקבל על עצמי כבלים ושלשלאות מרצון. הוא עוטף אותי בצמר גפן של אהבהבים ומרפד אותי מימין ומשמאל, לילות כימים אני שוכבת לצדו, שנינו יחד, צמודים, ברול אינטימי ומאושר. וזה לא שאני משתוקקת לחיים אחרים, החיים שיש לי הם החיים שתמיד רציתי, זו רק ההרפתקה שמושכת אותי. השיגעון הפתאומי. הרטט. עוד מזה, ועוד מההוא, לפני שיגמר.

Aצועני​(אחר) - תאמרי לג'ונה שאני גם מאוהב בך
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י