בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Into the wild

But who can remember pain, once it’s over? All that remains of it is a shadow, not in the mind even, in the flesh. Pain marks you, but too deep to see. Out of sight, out of mind.
לפני חודשיים. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 16:24

"רחוק מהבית
קבלתי מכות
מילד גדול -
והתחלתי לבכות

בדרך הביתה
הבכי נחלש;
ראיתי את אמא -
התחיל מחדש."
(והילד הזה הוא אני. יהודה אטלס.)

כל אחד מאיתנו צריך את המקום הזה, המקום הזה שהוא יכול להוריד את המגננות ולשחרר.
לרובנו היה או קיים את המקום הזה מול ההורים. שם אפשר לשחרר את המגננות, ולהרשות לעצמו להיות חלשים.
לי, אף פעם לא היה את זה. לפחות לא לגמרי.

בזוגיות הראשונה בחיי, מצאתי קצת מזה. מעין פיסה קטנה מההרגשה שיש מקום להתפרק בו, כתף להניח עליה את הראש.
אבל זו לא היתה כתף שנתנה תחושה של יציבות, עליונות, תמיכה. זו היתה כתף, ואולי בכלל העדפתי ברך, לשבת ליד ולשים את הראש עליה.

כשהגעתי לבדסמ, מצאתי את התחושה הזו. באפשרות שלי להיות מתחת לאחר, באפשרות שלי לתת את המושכות לאחר, מצאתי את היכולת הזו לפרוק. מצאתי מקום בטוח, שלא ישפוט אותי על החולשות שלי. מקום להיות בו חלשה, ולהרגיש מוגנת.

המחמאה הכי גדולה אולי, שמישהו יכול לקבל ממני, זה שבעצם הנוכחות שלו, אני בוכה. זה אומר בפשטות, שאני מרגישה מוגנת מספיק בסיטואציה, כדי לאפשר לעצמי לשחרר.

וגם אם לא כל מפגש נגמר בבכי, עדין קיימת ההרגשה, שבעצם הלהיות בקרבת האדם המסוים הזה אני יכולה להיות למטה. אני לא צריכה לחשוב על להיות האדם החזק, על לתכנן קדימה.. אני יכולה פשוט להיות אני, עם המגננות למטה.

Grace Anne​(אחרת) - כל כך מבינה ❤
לפני חודשיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י