את מצלצלת באינטרקום. אני מתקתק על הטלפון של הלובי, פותח את דלת הבית, וחוזר לחדר. לא באמת מרגיש לי נכון לעמוד בפתח לשמוח לקראתך. אני יודע שכשאראה אותך, משהו בי, כמו תמיד, ירצה לחבק אותך עד אין-סוף. את מתיישבת על קצה המיטה, ושותקת. הפעם אני נלחם, אני שותק בחזרה. את מתייחסת אלי כהר שיש בו אין סוף משאבים, ויודעת כמה פגעת. נראה שהמזימה שלך היא להשלים את הכאב הפיזי באקט שלטוני מוחלט.
החיפזון מאלוהים