כסא

נפגשנו בלימודים.
למען האמת, לא נפגשנו בדיוק, אלא החלפנו מבטים.
אם נדייק בפרטים מעט יותר, אני בהיתי בה. זמן רב כל כך בהיתי בה עד אשר הייתה חייבת לשים לב. גם אם נדמה היה לי כי שמה לב למבטים, לעיניים הרושפות, לראש המסתובב, לא נתנה לי להניח זאת והתעלמה, אם בהפגנתיות ואם בביישנות.

זמן הוא דבר יחסי, כך שלומר "חלף זמן רב" או "חלף שבוע" יהא מבחינתנו, אנו היודעים דבר וחצי דבר בהלכות התשוקה ובהלכות הבהייה אחר מה שמוצא חן בעיננו, היינו הך. ובכל אופן נקרנו זו לדרכה של זה וזה לדרכו של זו לא אחת במהלך השיעורים, בקפיטריה, על הדשא ואפילו פעם בכניסה לקמפוס...ובכל פעם שנפגשו עיני בעיניה לא משו ואילו עיניה כשפגשו בעיני, כאילו מתחצפות היו, נטו לכיוון אחר, פונות מדי פעם לאזור הכללי בו עומד אני, בוחנות האם עודני שם ומיד נד הראש לעבר האחר, מתערבב בגל ההמון הנשטף של סטודנטים מזיעים וטרוטי עיניים מיום לימודים מעייף.

עד לשיעור ההוא שהיה ביום מן הימים ההם, באחת מהכיתות הללו, בשיעור מהשיעורים הידועים לכל ופתקה מדף שורות צהבהב שנתלש בחופזה והוגש אלי בנגיעה קלה על כתפי של שותף, נטול שם, לקורס ההוא. ובפתקה כתובת ושעה וסמיילי קטן שעיניו, כעיני הבוהקות תמיד, פעורות ועגולות.

ובשעה המיועדת, בכתובת שנרשמה, בקומתו השנייה של בניין לבנים, על דלת כבדה, מתקלפת בקצוות, דף לבן ובו באותיות תכולות נכתב "הדלת פתוחה, היכנס, מולך חדר אורחים שבשיפוליו שתי דלתות לשני חדרים, האחד חדר שינה ועבודה, אליו הכניסה אסורה, השני החדר שבו אחכה לך."

מבלי להסס, או שמא בהיסוס רב, (על כך ידע האדם רק כאשר יעמוד מול אותה הדלת שאחריה חדר אורחים שבשיפוליו שני חדרים, האחד חדר עבודה, אליו הכניסה אסורה, השני החדר שבו מחכה העלמה) פתחה ידי את הדלת נכנסה פנימה אל חדר האורחים. דלת חדר השינה סגורה הייתה ואילו דלת החדר השני פתוחה קמעה הייתה, ואור פלורסנטי בוהק הציץ בחרך הדק... נכנסתי.

ללא רהיטים. ללא תמונות. ללא שטיח. חלון סגור. ארבעה קירות לבנים. כסא באמצע החדר. עליו יושבת היא, מצליבה רגלים, יחפה, חצאית ירוקה וחולצה פשוטה. לא אכביר במילים על מראה וגובה, אם ירצה הקורא יעצום עיניו ויראה אותה יושבת לפניו, אוחזת בספר, עיניה מרפרפות על האותיות, מתעלמת לחלוטין מכניסתי.

שני אנשים.
בחדר ריק ומלא כאחד.
הוא מביט בה.
היא מביטה בספר.
דממה.
ורעש.

ופתע היא אומרת מבלי להרים ראשה, "מדוע אתה לא מתיישב?"
שתי דקות חולפות. ונצח. אני מתקרב. מתיישב למרגלותיה. פושק רגליה. מטמין ראשי בין ירכיה החמימות, מזיז מעט את התחתונים ונעלם בתוכה...

ידה מלטפת את ראשי והיא ממלמלת בשקט "מצאת את הכסא שהכנתי בשבילך..." וחוזרת לקרוא בספר.