פרפר

נכנסת לחדר לאט, לבושה חליפת עסקים גברית שכל כך מחטבת אותך. חזרת מאיפשהו, לא יודעת לאן הלכת.
השעה 22:00. מניחה את תיקך צמוד לפניי על הרצפה, כך שחלקו מסתיר לי את הנוף, כאילו הייתי רהיט.
"שלום, זבל. מה שלומך, אפס?"
אני עונה בחיוך מותש וחוטפת סטירה. מורידה פניי אל הקרקע. את תופסת אותם חזק בידך, ומעניקה לי יריקה עסיסית. אני בולעת את היריקה.
"אני בסדר, תודה גבירתי."
"יפה. איך היה לישון כבולה למיטתי ?"
"היה לי טוב גבירתי, תודה"
"אל תשקרי לי. היה לך קשה. כל הלילה שמעתי את הגניחות שלך. ניסית להתהפך."
"כן גבירתי. לא היה לי קל..."
את מתקרבת ומתחילה לשחרר לאט את אזיקי הברזל , מתעלמת מדמעות חסרות הפשר הזולגות על פניי.
לוקחת את ידיי תחילה, מנערת אותן קצת, משפשפת. פניי מתעוותות כפני אסיר לאחר חקירה ממושכת.
תלוייה על הגבול שבין הייסורים לעונג.
משחררת את רגליי הרדומות, פוקדת להזיזן מעט, לחזור לתנועה רגילה. איני מצליחה להזיז את רגליי הרדומות מילימטר... את לוקחת את גלגל הכאב ומעבירה אותו על פני כף רגלי השמאלית. אנקת ההפתעה נשמטת מפי וקופאת באוורי עם נשימתי.
מתוך רפלקס אני מתחילה להזיז את רגליי .
בפקודתך זוחלת למקלחת על ארבע . בתוך המקלחת , לאחר שגופי זוכה לשתן שלך , מדליקה מים חמימים, זורמים, מלטפים את גופי הכואב, מזדווגים עם דמעותיי. את מלטפת קצת את ישבני ומצליפה בידייך חזק. שוב מלטפת...
אני זוחלת חזרה לחדר. קריר מעט. הרוח פוקדת את איבריי גופי, מענגת כאביי, מנגנת באוזניי.
בחבטה אחת את מורידה אותי למטה, על הרצפה. שוכבת על הבלטות הקרירות, ידיים פרוסות לצדדים באפיבת כוחות, בכניעה. את עומדת גבוה מעל ראשי, כאדם שניצח בקרב חייו כרגע.
את שונה מעט היום. על פנייך חיוך סדיסטי במיוחד. חיוך עירני, מודע לכל פיתול גופי.
ללא שכרון חושים, ללא טירוף תשוקה. רגועה. לא נותנת לי את הקרדיט להרגיש או לדעת שאני מטריפה אותך. אין לי פירצה אחת לשלוט מלמטה... אין לי זכות להוביל אותך. את ניצחת. את מובילה.
הופכת אותי על הבטן באמצעות מגפך. אני אף לא מעיזה ללקק אותה. לא בלי אישור.
מעבירה את החבל העבה על גבי לאט, בתוך חריץ הישבן, לוחשת אל תוך אזני, לתוך מוחי הרוטט מתשוקה "צפי לאינקוויזיציה ספרדית !"

הנשימה נעתקת בבת אחת מהקשירה החזקה, לאורך כל גופי, על צווארי, את זרועותיי את קושרת חזק מאחוריי גבי, את רגלי צמוד אחת לשנייה. צלילי אניגמה בוקעים ברקע, סוחפים את תודעתי.
את מפסלת את אחוריי בשעווה, הופכת אותי בחבטה נוספת חזרה על הגב, ומפסלת גם את הבטן, את החזה, הופכת אותי לוופל בלגי . הידיים דבוקות לרצפה, ללא יכולת תזוזה.

מנפנפת בפניי עם חתיכת בד לטקס בצבע גוף כצבע מערומיי, חלק. מעבירה אותו על חזי הבוער.
ריח הגומי מכה בנחיריי. הבד עולה על פניי ככפפה, ללא פתחי אוורור.
את לא מאפשרת לי לקחת שאיפת חמצן, בכוונה. מצמידה את הלטקס בשתי זרועותייך אוחזת בו צמוד לצווארי ובכך גם את צווארי צמוד לרצפה. מבטי המעורפל מתחנן אלייך לשווא ומקנה לך גירוי להמשיך.
את עולה על גופי העירום הקשור, עולה כך, עם בגדייך, עם החליפה.

דורכת על צווארי עם ברך אחת. קולות החניקה המיואשים בוקעים מחזי, אך את אוחזת חזק.
דוחפת ברך שנייה אל בין רגליי חזק, בתוך הרטיבות שלי , שמסתבכת עם החבלים.
גופי מתפתל, מפרפר תחת זרועותייך, מחורמן, הידיים זועקות להשתחרר, בתוך הפאניקה של חוסר החמצן.

את מחזיקה עוד קצת עד סף גבול היכולת ונותנת לי לנשום...

אוחזת בפטמותיי המגורות, ממוללת, נושכת. ליטופך חולף ומתחלף בקליק של המצבטים הרותחים שחיממת על נר יומולדת. גופי רועד באין אונים מחפש את ניחומך. את לא נותנת. יורדת, זוחלת עלי
עד למטה, משחקת בקשירה, מחדירה את החבלים אל תוך הכוס, עד שהקשירה לוחצת חזק, מלקקת פעם פעמיים, טועמת אותי, מתגרה בהורמונים המשתוללים שלי. עוד זוג מצבטים את מצמידה לשפתי הכוס, גניחת הכאב ממלא את החדר, מפזרת הד מתחנן...
"שקט אפס !" את מצווה בקול פוקד, שמה מסיכה שחורה על פניי, משאירה את עיניי פתוחות לענוגך.
כדי שתראי איך אני מתייסרת, כשאת מגרשת את שדיי ממני .
מביאה פח גדול מלא מים חמימים ועוד פח לבן. תחריכים לבנים. טובלת את ידייך בהנאה בתוך המים.
קשה לי לשלוט בגירוי האוכל קרביי... את משחררת את הקשירה ואני גונחת בשקט מתחנן.
דוחסת גופי אל תוך התכריכים, עוטפת אותו, את הזרועות והרגליים לכוד, ואז הכל ביחד. אני מנסה לזוז עוד קצת, מחוסר הידיעה, מהפחד והתחושה שעוד רגע אני לא אוכל לנוע כלל . וככה זה.

את מתחילה לפסל אותי מהרגליים, בתערובת הגבס במים החמים. הרגליים נקברות קודם כל.
את עולה למעלה מהרגליים, עוברת על החלק הקדמי ונותנת לו להתיבש ולהתבצק.

מדליקה סיגריה ואני מודה לך על הסובלנות ... תחושה מוזרה אוחזת בגופי כשחלק כבר משותק והחלק האחורי עוד חיי ונושם חמצן. אני מנסה להזיז ידיי בעצבנות, ראשי נע לבחון את התופעה... סטירה על החוסר שקט שבי, על החוסר אימון.

נרגעת קצת... ואת מגלגלת אותי כמו צעצוע וממשיכה לפסל .
עכשיו כל גופי חנוט בגבס, ללא יכולת לנוע כלל . המסיכה השחורה מסתירה לי את רוב ההתרחשות, מאפשרת ראייה צדדית בלבד, העיניים פקוחות לרווחה, מעין התקף קלסטרופוביה... עם מעט בושה אני מתחננת אליך שלא תעזבי אותי לבד, רק תשארי איתי, בבקשה ...את צוחקת, לועגת לחוסר האונים המוחלט שלי .

כל כך רוצה שתאחזי בידי, שתרגיעי אותי. מתישבת עליי ומעבירה לטיפה על פניי, מנשקת. נשימה ועוד נשימה עמוקה בתוך הגבס המוצק. הדופק חזק עד שמתחיל להיות לי למועקה. קחי את נשימתי אליך, הקלי עליי ...
את לא תעזבי אותי כך ,אני סומכת עלייך.
תדעי להוציא את העיקר מהגולם. הוא עוד ייצמח, עד שיהפוך פרפר בשלל צבעים.