סטיות והקולנוע האמריקאי
מאת TV_Eye(שולט)
4 בנובמבר 2004
סטיות מיניות בקולנוע האמריקני - האם הן בבואה של הפחדים שלנו מהסטיות המיניות? או שאולי הן באות להראות לנו את תמונת מצב של אנשים בעלי סטייה מינית? אך לפני שמנסים לענות על שאלות אלו, מה היא סטיה מינית בכלל? ככל שמספר הפילוסופים שדנים בשאלה זו רב, כך רב מספר הדעות לגבי מה היא סטיה מינית.
חקר המיניות הוא עתיק כמעט כמו האדם עצמו. כמעט כל פילוסוף והוגה דעות מכל תקופה ומקום עסק בחקר מיניות האדם בצורה זו או אחרת. יש לזכור גם שכל חברה מגדירה את הסטיות שלה מחדש. כיום בחברה המודרנית ישנם עדיין תופעות שנחשבות לסטיות מיניות קשות. בינהן אפשר למנות את הנקרופיליה, שהיא מגע מיני עם גופות, פדופיליה, שהיא מגע מיני עם ילדים קטנים, גלוי עריות, שהוא קיום יחסים מיניים בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, ומעשי אונס שהם יחסי מין הנעשים בכפיה. אלו נחשבות לסטיות מיניות קשות, אשר גם מהוות עבירה על החוק ברוב מדינות העולם.
לעומתן, יש סטיות הנחשבות לקלות יותר, כמו פטישיזם שהוא גירוי מיני מחפצים, אקסהביוזיוניזם, שהוא הצגת המין בפומבי של יחיד או של זוג, ומציצנות, המאופיינת בהצצה למיניותם של אחרים.
ישנן גם סטיות מיניות שנחשבות להרסניות אך אינן מנוגדות לחוק, כמו נימפומניה, ריבוי גדול של פרטנרים מינים ללא בקרה והבחנה, וסאדו-מזוכיזם שזהו מין בין שני בני זוג אשר כולל בתוכו הצלפות, הלקאות, קשירות ועוד מיני עינויים.
ההבדל ביחס של תרבויות שונות לסטיות מינות הוא משמעותי. בחוקי מדינת ישראל למשל, העונש המוטל על אנס הוא מאסר בפועל שנע בין שנתיים לארבע עשרה שנה. בסין על אותה עבירה של אינוס העונש הוא עונש מוות!
בתרבות יפן המסורתית (עד לפני מאה שנה לערך) ובתרבות הערבית עד ימינו, מקובל לרצוח על "כבוד המשפחה" נשים שמקיימות יחסי מין ללא נישואים ונשים אשר בגדו בבעליהם. בחלק גדול של אפריקה ובמקומות באסיה עדין מקובל לכרות את דגדגן האישה על מנת להבטיח שלא תבגוד בבעלה. ואפילו בארצות הברית ישנן כמה מדינות שבהן מין אנאלי מוגדר כמחוץ לחוק.
גם ההבדלים בין התקופות השונות באותה חברה הם משמעותיים. למשל אריסטו, הנמנה על היוונים העתיקים, אשר נחשבו למתירנים ביותר, טען כי "המין הוא חרפה לבני האדם". ואילו אפלטון טען שרק יחסים בין גברים יכולים להיות אמיתיים, בעוד שיחסים עם נשים, לשיטתו, הם רק לשם הבאת צאצאים. גם הרומאים לא היו פוריטנים במיוחד (לפי קנה המידה של תקופתנו אנו, לפחות), וברומא העתיקה היה נפוץ משכב זכר, במיוחד כאשר גבר מבוגר חונך נער צעיר.
אירופה של תחילת ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19 התנהלה על פי כתביו של תומס אקוינס (1274-1225). תומס אקוינס היה איש דת ופילוסוף דתי, שקבע שכל מגע מיני אשר לא על מנת הבאת צאצאים לעולם הוא מעשה סטייה. לכן, בעיניו, מין אוראלי, מין אנאלי ואפילו אוננות או כל מגע מיני אחר שהוא לא וגינאלי נחשבים לסטייה.
כיום בעיני החברה המודרנית, ההתנהגויות הללו אינן נחשבות לסטייה, אך יש לזכור שעד המאה ה-19 עדיין היה לכנסיה מונופול על המוסריות ברוב חלקי אירופה, אמריקה הלטינית ואמריקה הצפונית. במאה ה-19 החלו להתגלע סדקים במונופול המוסריות של המין, גם בעקבות עבודותיו של ד"ר זיגמונד פרויד. האחרון הציג הפרעות מיניות גם כבעיות נפשיות הנובעות מאירועי העבר ולא ממחלה. פרויד ניתח את המיניות ואת הסטיות, קטלג אותן וחיפש הסברים מדוע אדם זה או אחר סובלים מהפרעה מינית כזו או אחרת. לאחר שפרויד פרץ את מחסומי החברה והעלה את הסטיות המיניות והמיניות בכלל לדיון הציבורי, היה בלתי אפשרי להחזיר את נושא המיניות לארון.
עד סוף המאה ה-18 החלו להתמסד מוסדות המיניות באמצעות שלושה מערכי חוק גדולים ומפורשים. הגדול והחזק מביניהם היה המשפט הכנסייתי הקנוני, לאחר מכן עמדה הפסטורליה הנוצרית ובמקום השלישי ניצב החוק האזרחי. שלושתם קבעו כל אחד בדרכו את ההפרדה בין המותר והאסור. אלא ששלושתם התרכזו רק במערכות היחסים של זוגות נשואים: החובות (מין לשם ילודה) שמטיל קשר הנישואים יכולתם של בני הזוג למלא חובות אלו, מידת ההקפדה על מילויו, התקיפות האלימות המלוות את מילוי החובות, הלטיפות המיותרות או ה"בלתי נחוצות" אשר החובות שימשו להן תירוץ, והמועדים שבהם היה מותר לבני הזוג לבוא בדרישות אחד כלפי השני.
בנוסף, לא הבדילו מערכי החוק האלו באופן חד משמעי בין עבירות חוקי השותפות לבין חריגות המיניות. למשל, בית המשפט יכול להרשיע בהומוסקסואליות כמו בבגידה בבן הזוג או אפילו במשכב בהמה והיה לכל אחת מההתנהגויות השונות הללו את אותו משקל חוקי. מה שנלקח בחשבון הן במשפט הדתי והן במשפט האזרחי היה הלא חוקי בכללותו.
בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, התפתחה מודעות גדלה וגוברת לדיסקרטיות של זוג, וכנורמה לא היה נהוג לשאול על חיי האישות של זוג ועל פעילותם המינית. במקום זאת נחקרה מיניותם של ילדים, מינותם של המשוגעים והפושעים ומיניותם של אלה אשר אינם אוהבים את המין השני. כעת חוקרים גם את החולמים בהקיץ ואת האובססיביים, את השיגעונות הקטנים ואת הטירופים הגדולים. עכשיו מגיע זמנם של אלו שעד אתמול בקושי הבחינו בהם. עכשיו תורם לצעוד קדימה וליטול את רשות הדיבור, ולהתוודות וידוי לא קל על מה שהינם. אין ספק שהחברה מרשיעה אותם לא פחות מאשר קודם, אבל עכשיו גם מקשיבים להם.
עולם הסטייה מתחיל להצטייר כעולם החוצה את עולם החוק והמוסר. מהמאה ה-19ועד ימינו רצים הסוטים בין בקיעי החברה, נרדפים, אך לא תמיד על ידי החוק, נכלאים, אך לא תמיד בבתי כלא, חולים, אך גם קורבנות של השיגעונות של עצמם. הם טרף לציידי המוזרויות, חתומים בחותמת החטא ולעתים גם בחותמת הפשע. אנשים אלו, אשר פוקדים וחוזרים ופוקדים את בתי המשפט ואת מוסדות השיקום, מביאים לרופאים את קלונם ואת חטאם לשופטים.
לאורך המאה הם נשאו על גבם בזו אחר זה את החותמות המשתנות של שיגעונות המוסר. רוב החברה רואה בסוטים אנשים אשר מחוץ לחברה שאינם מהווים חלק מהאנושות, למרות שאט אט, במיוחד במהלך המאה ה-20, החלה החברה לקבל חלק מהסטיות ולפתח סובלנות כלפיהן. בתחילת המאה ה-21 מה שהיה נחשב לסטייה כבר נחשב לאופנה ול"טרנד". לראיה, מושג הגבר "המטרוסקסואל", שכיום הולך ורווח בחברה, מראה על שינוי קיצוני בעמדה של החברה כלפי ההומוסקסואל. המטרוסקסואל הוא גבר אשר מתנהג ומתלבש כגבר הומוסקסואל, אך אינו נמשך לגברים אלא לנשים.
עם זאת, יש לזכור שרוב העולם הוא עדיין עולם דתי, ואחת המדינות הדתיות ביותר היא ארה"ב. כמו כן ארה"ב היא מעצמת התרבות החשובה בעולם. האם ההתנגשות בין המיניות הסוטה לבין התפיסה הדתית המוסרנית של רוב העם האמריקאי באה לידי ביטוי בסרטים אמריקאיים העוסקים בנושאים מינים ובמיוחד במיניות סוטה?
בחלק זה של העבודה יפורטו הסטיות הנידונות:
"BDSM" הוא מונח-על שמאגד בתוכו את ראשי התיבות של שלושה צמדי מילות-מפתח: Bondage (קשירה) /Discipline (משמעת), Domination (שליטה) /
Submission (כניעה), ו- Sadism (סדיזם) / Masochism (מזוכיזם).
קשירה ומשמעת (B/D) - המונח קשירה מציין כאן את כל הסוגים של הגבלה ואת כל האמצעים המשמשים להגבלת אדם האחר, תנועותיו או חושיו. משמעת יכולה להיות פסיכולוגית או פיזית או שניהם, ומשמשת לעיתים קרובות כדיי לחנך ולהעניש.
שליטה וכניעה (Ds) - הבסיס ל- Ds הוא חילופי הכוח המתחוללים כאשר הצד הכנוע מוותר או מוכנע ומעביר את השליטה לידיי הצד השולט. השליטה / הוויתור על השליטה עשויים, שוב, להתקיים ברמה הפסיכולוגית, המנטאלית, הפיזית או כולן יחד, ועשויים להתבטא בדרכים רבות מספור.
סאדו- מזוכיזם (SM) - מתייחס לרוב לאינטראקציה הפיזית המתקיימת בהסכמה ובין שני בוגרים, אשר במהלכה מסב צד אחד, "הסדיסט", אי נוחות ו/או כאב גופני לצד השני, "המזוכיסט". האמצעים להסבת הכאב, כמו גם דרגת הכאב ומשך הזמן בו הוא מוטל תלויים במידת תשוקתם של המעורבים.
סדיזם - הפקת הנאה מגרימת סבל לזולת. מבחינה רפואית סדיזם מוגדר כסטייה, וכריגוש מיני שנגרם כתגובה לגרימת כאב לזולת או מעצם המחשבה של גרימת כאב כל שהוא לאחר. המושג גזור משמו של המרקיז דה סאד (1740-1814), אציל צרפתי שהתפרסם עקב סטייתו המינית שבאה לידי ביטוי בגרימת כאב לזולת בהלקאות, במיוחד באיברי המין.
אף שוודאי היו בהיסטוריה אנשים סדיסטים יותר מהמרקיז דה סאד, הרי שתופעת הסדיזם קרויה על שמו של מי שנתן לתופעה ביטוי ספרותי מוצלח. המרקיז דה סאד הותיר אחריו תיעוד מדוקדק של מעלליו המינים באמצעות כתביו, אשר אותם רשם בזמן שהיה כלוא בבית הכלא, ובערוב ימיו כאשר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש.
על פי הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה", יש להבחין בין סטייה מינית סדיסטית לבין קווי אישיות סדיסטיים הקיימים בהפרעות אישיות שונות, שיכולות להופיע בגיל צעיר בעיקר בצורה של התאכזרות לבעלי חיים. הפרעה מסוג זה הייתה לקיסר טיבריוס, שהיה מוציא להורג בתולות. לעל כן יש להבחין בין מי שסובל מאישיות סדיסטית למי שהוא בעל נטייה מינית סדיסטית.
סדיזם נחשב להתנהגות מינית לא מקובלת, אך ההתייחסות אליה ככזאת שונה בחברות שונות. בדרך כלל מקובל להעניק טיפול מתוך רצון או בכפייה לפרט הלוקה בנטיה, כאשר הנטיה באה לידי בטויי בגרימת סבל משמעותי לפרט או לסביבתו.
על פי האנציקלופדיה להתנהגות האדם, רוב הגברים בחברה המערבית שעשעו את דמיונם בעונג שיסב להם אינוס יפהפיה שצדו עיניהם, והעובדה היא שבספרות הפורנוגראפית, תת-הז'אנר הנפוץ והרב ביותר הוא הספרות הסאדו-מזוכיסטית.
מצד שני, הרעיון של גבר ברוטאלי התופס אישה ונושא אותה בזרועותיו ומאלצה בסוף להיכנע לכול תשוקותיו מגרה מאוד את רוב הנשים במיוחד בתחילת תקופתן המינית הפעילה. כוכבי פופ אשר פיתחו תדמית קשוחה כמו מיק ג'אג'ר וסטיב מקווין, אומני פיתויי מהספרות כמו רט בטלאר, ואפילו מפלצות קולנועיות כמו קינג קונג, חלק מכוח המשיכה שלהם חבוי ברטט הפחד והתרגשות המינית שהם מעוררים בקהל הצופות המוקסמות.
הצד השני של הסדיזם הוא המזוכיזם. המזוכיזם הוא הלך נפש שבו האדם צריך לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לגירוי מיני ולאורגזמה. בדומה לתופעת הסדיזם גם תופעת המזוכיזם קרויה על שם אדם שנתן לה ביטוי ספרותי. היא קרויה על שמו של לאופולד פון סאכר מזוך (1895-1935), אשר תיאר בספרו חוויות מזוכיסטיות שכרוכות בהן כאב והשפלה.
המציצנות - בכל אדם רדומה תגובה מינית למראה הזולת בעירום ובזמן התעלסות. לרוב האנשים זהו חלק קטן וטבעי מכלל המערך המיני שלהם. יצר המציצנות אצלנו הוא כוח חזק המניע כוחות גדולים אצלנו. הקולנוע עצמו בנוי על המציצנות. ניתן לומר כי הקיבולת שלנו לקלוט גירוים ויזואליים ויכולתנו ליראות את עצמנו מבעד לעיניים של אחרים, הם בסיסה של ההתהוות הנפשית שלנו. מלווי מזהה שלוש צורות של הסתכלות בקולנוע: מבט המצלמה שמקליטה אירועים, מבטו של הקהל אל עבר הדמויות, וכן המבט של הדמויות בתוך הסרט. הקהל אינו מודה שהוא מציץ, הוא אינו מודע למצלמה כלל. כאשר אנו נכנסים לסרט אנו יושבים ומציצים אל עולמם של אחרים, אך עושים את זאת בניקיון כפיים וללא רגשות אשם.
מלווי טוענת שההסתכלות עצמה היא מקור ההנאה, ממש כפי שיש עונג בהיותך מושא ההסתכלות. הפיכת המבט למשהו מיני מתבטאת באותו תהליך של חיפצון הליבידו. פרויד מתייחס לראיה כמקביל לנגיעה. כשאנו רואים למשל את כוכבת העל על המסך ונועצים מבט, אנחנו בעצם הופכים אותה לאובייקט מיני מתוך הרצון שלנו לגעת בה ולהיות איתה. זהו אקט נורמאלי לכל בני האדם.
אולם המציץן מרחיק לכת. הוא כפוי לחפש מצבים שיאפשרו לו לראות אברי מין או פעילות מינית של הזולת. בנסיבות מסוימות יתכן שהוא יסתפק בתפיסת עמדת תצפית שתאפשר לו לחזות מלמטה-למעלה בנשים המטפסות בגרם המדרגות וחושפות משהו מאבריהן מתחת לשמלה או לחצאית. כמו כן ידוע על סוטים אשר שמים על קצה הנעל מראה ובעזרתם מסוגלים לראות מתחת לשמלתה של אישה. במקרים החמורים הוא יתגנב בלילה ויסיג גבול יחדור למרפסות, יזחל על גגות יטפס על עצים והכול רק כדי להעיף מבט. המציץ הסדרתי פוקד מקומות ציבוריים, מסתתר תחת מעטה החשכה ומתרחק ממגע מיני. הוא מעדיף את הקשר הבלתי אישי בין הרואה לנראה.
רבים מהמציצנים הם אימפוטנטים חלקיים ביחסיהם עם נשים. הוא מעדיף להציץ משום שכך הוא השולט במצב, הוא רואה ואינו נראה. אולם, סיפוקו תמיד יהיה חלקי כי הסתכלות על מעשיהם של אחרים בעת מגעיהם המיניים לעולם אינה באה כדי ליצור את פעולת הגומלין שהיא הדדית ושהיא תנאי להרבה מההתרגשות וההנאה שביחסי המין. למציץ המין הוא מחזה חד צדדי וחד כיוני.
ההשפעות שמובילות אדם להצצה מתחילות בגיל צעיר. עמדות מסויימות של ההורים זה כלפי זה וכלפי המין עלולות להטות לכיוון נלוז של תודעת המין המתפתחת של הילד, ולהוליך לקשיים אישיים אשר ההצצה היא ניסיון לפותרם. אב כנוע או אם שתלטנית עלולים בהתנהגותם לעורר בילד הרגשת חרדה בדבר תיפקדו כגבר והפחד הלא מודע מפני נשים. הרגשה זו עלולה להקשות על התקשרות עם נשים, והמציץ מחפש מפלט ועידוד במין הבלתי אישי. הורים שהם עצמם לוקים בהדחקת המין, עלולים להשפיע על התפתחותו המינית של הילד או הנער המתבגר. כתוצאה מכך, המציצן לא יתקדם לעולם מעבר לשלב הילדות של החשיבה על המין כדבר מלוכלך. והצצה הופכת למשחק אין סופי של "ברצוני לראות מה יש לך". במקרים רבים המציץ עלול להיות גם ראותן, ולהיות חשפן במעין משחק של "תראו מה יש לי".
רוב המציצים הכפייתיים הם גברים (כמו רוב עברייני המין). היו בעבר סברות שההצצה מוגבלת לגברים בלבד, אולם בשנת 1971 עשו מחקר בנוגע לתגובות נשים כלפי פורנוגרפיה. כאשר הוקרנו לנשים תמונות פורנוגראפיות, האישונים שלהן התרחבו וכמו כן קצב פעימות הלב עלה. תגובה זו דומה לתגובה של גברים לתמונות פורנוגרפיות ומכאן שהגירויים הויזואליים עפועלים באופן זהה על שני המינים. אבל, שלא כמו גברים, אין הנשים מעידות על עצמם שהתגרו ונראה שהן נוהגות לפי צפיות החברה ומדחיקות כול נטיה למיניות גלויה. אין ספק שתגובתן של נשים למופעי פופ ותחרויות האבקות למיניהם, שהם מיניים למחצה ,מעידות על דחף ההצצה גם אצל נשים. כינוים אחרים לתופעה הם סקופופליה (אהבה למראה) ואינספקציונליזם.
שני הסרטים שאני עומד לבדוק בעבודה זו הם סרטים על סוטים. סרטים אמריקאים על סוטים אמריקאים. סרט אחד שהוא סרט אולפנים וסרט שני הוא סרט עצמאי. הסרט הראשון הוא סרט האימה - מדע בדיוני "וידאודרום" (Videodrome) של דוויד קורנברג. הפרוורסיות שננתח בסרט זה היא המציצנות והסאדו מזוכיזם אשר צרופים לאורך כול הסרט. הסרט השני הוא "מזכירה" ("Secretary") של סטיבן שינברג. מזכירה היא קומדיה רומנטית סוטה על BDSM סאדו מזוכיסטי.
"וידאודרום", (Videodrome) סרטו של דוויד קורנברג משנת 1983, בכיכובם של גיימס וודס (James Woods) ודברה הרי (Deborah Harry), זמרת בלונדי, בתפקידה הקולנועי הראשון, מספר את סיפורו של מקס ראנר, מנהל תחנה של סרטים ארוטיים. יום אחד שותפו של מקס מעלה בטעות תוכנית המראה עינוי של בחורה צעירה עד מוות. שניהם מתלהבים מהרעיון של ההפקה הזולה, הפשוטה והריאליסטית. לאחר ניסיון התחקות אל מקור השידור, מקס מגיע אל פרופסור אובליין. הסיפור מסתבך כאשר מתברר שהפרופסור מת כבר חצי שנה אך השאיר ספריה ענפה של הקלטות עצמיות, וביתו היא שבעצם מדברת בשמו בעזרת הקלטות.
מקס מתחיל להזות, וככול שהוא רואה יותר את וידאודרון כך ההזיות הופכות יותר ויותר אלימות. מקס מבין שיש קשר בין ההזיות לשידורים. הוא מגלה גידול בראשו שנגרם כתוצאה ישירה של אותות הטלוויזיה שמוקרנים מתוכניות הוידאודרום. הגידול מתגלה כאיבר חדש הנוצר בגופו. הגידול נשלט על ידי חברה בשם "ספקטור אופטיקל", חברה אשר מנסה בעזרת וידאודרום ליצור עולם חדש.
וכך מוצא עצמו מקס בין הפטיש לסדן: בין אנשי הרוח, אשר מזהירים נגד שידורי הטלוויזיה, שהם פרנסתו של מקס, לבין חברות ענק, אשר מנסות להפוך את עורו לרוצח ועומדות בצד אחד עם תוכניות סנאף המשודרות לעולם. בדרך, לאחר השינוי שעבר, הופך מקס לנשק היחיד שיכול להילחם בהם. ב- 99' ביים קורנברג את הסרט אקזיסנטז( eXistenZ) שיש הרואים בו המשך לוידאודרום, רק שבפעם זו מדובר בעולם משחקי הוירטואל-ראלטי.
הסרט הוא סרט הוליוודי. אולפני יוניברסל מימנו אותו. עלות ההפקה הייתה כ- 6 מיליון דולר ואילו הסרט הכניס רק כ-2 מיליון. הסרט נחל כישלון בקופות וגם בקרב המבקרים. "וידאודרום אינו ראוי להיקרא מדע בדיוני, ועל אף מאמציו הנואשים של יוצריו, הוא גם אינו ראוי להיכלל בקטגורית של פורנו סאדו מזוכיזם" (טוביה מנדלסון, דבר 98).
הסרט מחולק לשלוש מערכות. המערכה הראשונה בה אנחנו מכירים את מקס, מי הוא, מה הוא עושה, ואיזה אדם הוא, על החלקלקות שלו ועל העניין שיש לו בסקס אקסטרימי. בחלק הזה ניתקל מקס בוידאודרום לראשונה. במערכה הזו מודגש בצורה מרבית עניין המציצנות.
במערכה השנייה מקס מתחיל לחוות הזיות מוזרות. בהזייה העיקרית הוא חובט במזכירה שלו, שהופכת לחברתו ניקי ואז חזרה למזכירה. וכאשר הוא מתעשת ומתנצל על החבטה, היא לא יודעת על מה הוא מדבר. דברים מוזרים אף יותר מתחילים לקרות כמו הסצנה המפורסמת כאשר מקס נבלע בשפתיים החושניות של ניקי בטלוויזיה.
המערכה הסופית והאחרונה נפתחת בסצנה שבו נפער בביטנו של מקס פות. עכשיו מקס נעשה מודע לגוף החדש שלו, לבשר החדש, ומרגיש בשינוי התודעה שלו. מקס מתפתח ליצור חדש, ובשביל להשלים את התהליך הוא חייב להתאבד.
לאורך הסרט יש הרבה דלתות ושלטים. בכל סצנה מרכזית בסרט תהיה דלת סגורה ושלט. הדלתות בסרט הם מטאפורה לחסימות המוחיות של מקס. בכל פעם שהוא צריך לעבור מכשול או להבין משהו חדש הוא עובר דרך דלת. השלטים מצידם תמיד יצבעו על פריט כל שהוא בעל חשיבות בסצנה. בכל אחת מהסצנות המרכזיות ישנה דלת סגורה כאשר בסוף הסצנה היא נפתחת, והסיפור מתפתח בצורה שונה. כמעט בכל פעם שנפתחת דלת, הסרט מקבל תפנית חדשה. בצורה הכי ברורה אנחנו רואים את זה בסצנה שבה מקס הולך לרצוח את שותפי ערוץ 83.
רואים את אנשי התחזוקה מביאים דלת חדשה להחליף את זו שניפץ וכמו שיש לערוץ דלתות חדשות כך גם למקס יהיה גוף חדש שיחליף את התודעה הישנה בתודעה חדשה. דוגמא אחרת אפשר לראות כאשר מקס הולך לדבר עם בתו של אובליבין. מאחוריה ישנה דלת סגורה וכאשר נפתחת הדלת מתגלה האמת בקשר לאובליבין.
מקס הוא מציצן. לא רק שמקס הוא מציצן, הוא גם מאפשר לאחרים להיות מציצנים. הלא מקס הוא בעלים ומנהל של ערוץ סרטים ארוטיים. הוא מספק פנטזיות ויזואליות מלאות מין ואלימות. (השילוב של סרטי סמוראים עם סרטים כחולים לדוגמא.) וכמו כל גיבור טראגי, החולשה שלו תהיה אובדנו. אך ורק בגלל יצר המציצנות נקלע מקס לוידאודרום, וככל שהוא מציץ יותר לוידאודרום כך הוא מתמכר יותר, נשאב למערבולת של הרס עצמי ואיבוד השפיות.
את מוטיב הטלוויזיה כחלון למציצן וסיפוק היצרים הללו אפשר לראות באחד הקטעים שבו מתעורר מקס, וכלל לא זוכר כיצד הגיע הביתה. הטלוויזיה פתוחה ולידו שוכבת גופה. כאשר מקס כיבה את הטלוויזיה הגופה נעלמה. בעזרת סצנה זו מנסה קורנברג לזהיר את הצופים מהסכנה הטמונה בסיפוק יצר המציצנות באמצעות צפייה בסרטי פורנו ואלימות בטלוויזיה. ההרגשה שבה אנשים מתחילים לאבד את הגבול בין מציאות לדמיון. הטשטוש בין פיקציה למציאות.
בתחילת החלק השלישי של הסרט, מקס יושב מול הטלוויזיה, משפיל מבט לעבר ביטנו ובביטנו נפער פתח. הפתח הוא בעל דמיון רב לפות. בידו הוא לופט אקדח וממשש בעזרת האקדח את גבולות החור, ואז מחדיר את האקדח אל ביטנו. הוא משאיר את האקדח ומוציא את היד ואז החור נסגר. כאן יש חיבור של האלימות בטלוויזיה והמציצנות. מקס הפך להיות מציצן על הגוף שלו עצמו. התוכנית וידאודרום עצמה היא תוכנית סנאף סאדו מזוכיסטית.
ניקי, חברתו של מקס, נשבית בקסמי הסדרה ומחליטה להשתתף גם בתוכנית, לא לפני שהיא מפתחת נטיות מזוכיסטיות חמורות. בזמן הצפייה בוידאודרום היא מתחילה לחתוך את עצמה ואף לכבות על עצמה סיגריות. אנו רואים את ההשפעה המיידית והממכרת של עולם הסקס הסוטה על אנשים בעלי נטיות דומות. המהירות שבה ניקי נשאבת לעולם הסאדו-מזוכיזם היא מיידית כמעט.
המזכירה (Secretary) סרטו של סטיבן שינברג. לי הלווי, המשוחקת על ידי מגי גילנהל (Maggie Gyllenhaal) היא לא המועמדת האידילית למזכירה במשרד עורכי דין, ובכלל זה משרדו של עו"ד אי אדוארד גריי, המשוחק על ידי ג'יימס ספיידר (James Spader). ראשית, לא מזמן היא שוחררה מבית חולים לחולי נפש. שנית, רק יום אחד בלבד במחיצת משפחתה הלא מתפקדת והיא חוזרת להרגלי ההתעללות העצמית הסודית שלה. אך למרות שלא עבדה אפילו יום אחד בחייה, מר גריי, המסתורי והנוירוטי, מחליט לקבלה לעבודה. במקביל לי מתראה עם פיטר, חברה המרובע אך המתוק מימיי בית הספר.
לי מתאהבת אט אט במר גרי. נוכחותו מעוררת בה רגשות מעורבים המתפרצים כאשר יום אחד הוא קורא לה למשרדו ומצליף בידו בישבנה כאשר היא רוכנת מעל שולחנו ומקריאה בקול רם מכתב אשר הדפיסה עם שגיאות כתיב. מעשה יוצא דופן זה הוא בעת ובעונה אחת מחריד ומשפיל אבל חשוב מכל ומרגש עבור לי. באורך פלאי מצא מר גריי באופן אינטואיטיבי דרך לשבור את המחסומים הרגשיים של שניהם ולפתוח דלת למערכת יחסים מרגשת ומתמשכת.
בין השניים מתפתחת מערכת יחסים סודית מאחורי דלתות המשרד המשונה של מר גרי. מערכת יחסים שהיא סאדו-מזוכיסטית אך באופן מפתיע גם משעשעת. לי הולכת בעקבות התשוקות האפלות שלה אל מקומות שאליהם לא האמינה שתגיע. בהומור מבולבל ומקסים היא מוצאת את עצמה בחיפוש אחר האינטימיות הבלתי רגילה שמזעזעת את עולמה הפנימי.
מר גרי, שנרתע מעוצמת הסיטואציה ומהרגשות שהוא בעצמו מפתח כלפי לי, מחליט לפתרה ולא לראותה עוד. בייאושה היא חוזרת לפיטר ומסכימה להינשא לו. אך רגע לפני החתונה בעודה בשמלת הכלה נוטשת לי את פיטר וחוזרת למשרדו של מר גרי. מכריזה באוזניו את אהבתה האמיתית והכנה. מר גרי שם את אהבתה במבחן ומטיל עליה משימה קשה. לבסוף משתכנע מר גרי באהבתה ואף מקבל את אהבתו אליה. שניהם מתחתנים ומבלים מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית אך מהנה.
למרות שהסרט נותן נקודת מבט קלילה על נושא ה- BDSM, הדמויות עדיין כבולות בסטיגמות העבר על אנשים העוסקים בתחום. לי מוצגת בתור בחורה בעייתית, כמי שמגיעה עם רקע פסיכולוגי מאוד קשה, לאחר ניסיון התאבדות כביכול אשר נגרם בטעות או שלא בטעות. כמו כן הנה בעלת עבר של התעללות עצמית. אנו רואים בתחילת הסרט את קופסת ה"מכשירים" שלה, שלכולם יש מטרה אחת והיא לגרום לה לכאב. אפילו רגל הבלרינה הושחזה כך שתוכל להגיר דם מירכיה.
בנוסף לכך, לי מגיעה מבית הרוס שבו האב הוא בעל נטיות אלכוהוליסטיות ואמה מוצגת כאישה תלותית ונוירוטית. לי חיה בצילה של אחותה ה"מוצלחת" אשר כבר נשואה וגרה בביתן הבריכה בחצר עם בעלה. לי, לעומתה, מוצגת כילדה אבודה ומבולבלת.
באשר למר גריי, בסצנה שבה אישתו הפרודה של מר גרי מגיעה למשרד, מר גרי נכנס להתחבא בארון כמו ילד מפוחד, ובין התיקים הוא מחביא עדיין תמונה שלה. כאן מצטייר מר גריי כמי שיש לו פחד מנשים חזקות. אישיותו של גריי ככלל היא שילוב בין סדיזם קפדני, נוירוטי, ובין רגישות יפהפייה. הוא מעיר ללי ללא רחם על הופעתה, שיערה, ואפילו על המשיכות שהיא מושכת באפה. במקביל, הוא מבחין בסימני הפציעות העצמיות שלה ומשוחח עמה על כך בגלוי אך לא ללא רוך.
בקטע בסרט בו מר גרי מושיב את לי לשיחה ואומר לה את "ביישנית, גם אני ביישן", מר גריי מבסס לא רק קשר גופני עם לי אלא גם קשר רגשי. הוא מנסה לגרום לה להבין שהוא גם היה כמוה והיא גם תוכל להתפתח ולפרוח. הודות למר גריי, "ערכת הפציעה העצמית" של לי מוצאת במהרה את דרכה לקרקעית הנהר. מר גריי גם עוזר ללי להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה, המגיעה מדי יום לאסוף אותה, ולהצהיר בפני אמה לראשונה באופן אסרטיבי על רצונה להגיע הביתה בכוחות עצמה בתום יום העבודה.
בהוראתו של מר גריי, לי הולכת לבדה הביתה דרך החורשה. חורשת העצים מסמלת בניתוח הפסיכואנליטי היפרדות מהכלל וכניסה לעולם הפרטי. אך למרות זאת מר גריי מלווה אותה בעולמה הפנימי החדש בכל צעד וצעד בעיני רוחה, אך לא בגופו. בתמורה לכול זאת לי מקבלת משהו יותר מספק מ"ערכת ההתעללות האישית" שלה. עכשיו על כל טעות שהיא טועה היא מקבלת את גמולה בצורת ההכאות אשר מספק מר גרי. ואת משך יומה היא עושה כאישה כבולה אך משוחררת.
היא כבולה בצורה פיזית על ידיי מפשק הידיים או שהיא זוחלת על ארבע ומשתמשת רק בפיה לקחת דברים ממשרד למשרד. אך בעיניה אנו רואים אור, בלבושה אנחנו רואים את החופש שלה להרגיש נשית, ובשפת הגוף הקלילה - את החופש האמיתי שלה. אנחנו רואים חופש שלא היה בה לפני כן, החופש להיות היא עצמה. הפרדוקס שקיים כאן הוא, שההשתעבדות למר גריי גורמת ללי להפוך מאדם בישן וכנוע לאישה חזקה יותר ובעלת ביטחון עצמי, אשה המכירה את צרכיה ואת גופה, ומוכנה להילחם על רצונה.
אך בעוד שלי קוראת את ספר ההדרכה והעזרה העצמית: "כיצד לצאת מהארון כסאב", מר גריי מוכרע ע"י רגשות האשמה שלו לגבי התנהגותו כלפי מזכירתו הצעירה ומחליט לפטרה. כמובן שזו הוא עושה מתוך הפחד לתת לעצמו שוב לאהוב.
את מערכת התלותיות ההדדית שיש בין מר גרי ללי. אפשר לראות בסצנות ארוחת הצהרים המשפחתית של לי. מר גריי מצלצל, משוחח עמה בטלפון לאחר שעות העבודה ומורה לה על מה לאכול (ארבעה אפונים, כף אחת של פירה, וכמה גלידה שהיא רוצה). אנו רואים שמערכת היחסים שלהם כבר עברה את שעות המשרד בלבד והם מנהלים מערכת יחסים המבוססת על שליטה. אך יותר מאוחר בסרט כאשר לי מגיעה אל ביתו של מר גרי לאחר שראתה את אביה בגמילה, מר גריי מעמיד פני אידיוט ומתנהג כאילו אינו מבין מה היא עושה בדירתו אחרי שעות העבודה. מר גריי מעלה חומות ולא רוצה להתמודד עם הרגשות שלו, הוא לא רוצה לאבד שליטה ולתת לרגשות שלו לשלוט בו.
המזכירה מבוסס על סיפור קצר פרי עטה של מרי גיטסקיל שהתפרסם במקבץ סיפורים קצרים בשם "התנהגות רעה", אשר יצא לאור בשנת 1988, ועוסק בשורה של נושאים פרובוקטיביים ושנויים במחלוקת כגון סמים, זנות וסאדו-מזוכיזם.
המזכירה כסרט קליל וקומדיה רומנטית על יחסים אפלים גורמת לפריצת דרך בשיח הציבורי והקולנוע על BDSM. הסרט נעשה בהפקה עצמאית אך במהרה נקנה על ידיי האולפנים להפצה.
בראיון נשאלה השחקנית מאגי גינהאל מה משך אותה לסרט "המזכירה" ומהי פרשנותה והיא עונה: "זה סרט שבאמת מדבר על משהו, שיש לו תוכן. זהו סרט מורכב, ואני לא רואה כ"כ הרבה סרטים שבאמת יש להם תוכן, שמנסים לקרוא תגר על הדרך שבה אנשים יוצרים קשר זה עם זה. הסרט ללא ספק מצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, אך קומדיה רומנטית על אנשים אמיתיים שהם גם עדינים, אוהבים ומאושרים, וגם שבורים, אפלים ומורכבים – כמו כולם".
לסיכום אומר שלמרות שהקולנוע האמריקאי מתעסק בנושאים סוטים ונותן במה לסטיות, הוא אינו מצליח להשתחרר מהקיבעון המוסרי שהוא עצמו יצר.
שני הסרטים המוצגים כאן שונים אחד מהשני לכל סיבה ותכלית. האחד קומדיה רומנטית קלילה והשני סרט אימה אפל. אך שני הסרטים מתעסקים בצד האפל והאלים של הסקס. ובשני הסרטים אנחנו רואים את הדמויות מפתחות התנהגות פרוורטית.
הקולנוע האמריקאי מנסה לתת לגיטימציה לדיון על מיניות סוטה, אך הוא עצמו נופל במלכודות שהחברה המסורתית טמנה לו. לדוגמא ב"מזכירה", הבמאי לא היה יכול להרשות לעצמו לפתח מערכת יחסים פרוורטית בין אנשים ללא עבר פסיכולוגי קשה. הוא יכל להגיע ולעסוק בפרוורסיה של הדמויות רק בתנאי שהדמויות היו בעלות פרוורסיות קודמות.
גם כך ב"וידאודרום". מקס היה יכול להיקלע למצב שבו הוא מאבד את עצמו לסטיה האפלה ביותר שלו אך ורק בגלל הסטייה הקודמת שלו, בגלל המציצניות. בגלל שהיה סוכן הצצה, התפתה להציץ באלימות המינית החדשה ולהחליף את התודעה שלו בתודעה חדשה.
אך שני הסרטים מראים על מגמה בקולנוע האמריקאי של לנסות לקבל את האחר, הסוטה. לקבלו כחלק מהחברה האמריקאית. לא כמשהו חולני שצריך לזרוק החוצה מהחברה, אלא כחלק ממנה שצריך להבין ולקבל.
***
ביבליוגרפיה:
מיניות ואהבה – זיגמונד פרויד / עם עובד 2002
האנציקלופדיה להתנהגות האדם כרך 9 / תרבות לעם 1980
מבוא לפסיכואנליזה- זיגמונד פרויד / דביר 1988
תולדות המיניות I - מישל פוקו / ההוצאה הקיבוצית המאוחדת 2000
פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים / האוניברסיטה הפתוחה 1998
www.thecage.co.il
http://www.thecage.co.il/library.php?Library=view_item&ItemID=15
http://www.thecage.co.il/library.php?Library=view_item&UserID=164&ItemID=469
www.salon.com
www.imdb.com
The New York times Feb. 4 1983
חקר המיניות הוא עתיק כמעט כמו האדם עצמו. כמעט כל פילוסוף והוגה דעות מכל תקופה ומקום עסק בחקר מיניות האדם בצורה זו או אחרת. יש לזכור גם שכל חברה מגדירה את הסטיות שלה מחדש. כיום בחברה המודרנית ישנם עדיין תופעות שנחשבות לסטיות מיניות קשות. בינהן אפשר למנות את הנקרופיליה, שהיא מגע מיני עם גופות, פדופיליה, שהיא מגע מיני עם ילדים קטנים, גלוי עריות, שהוא קיום יחסים מיניים בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה, ומעשי אונס שהם יחסי מין הנעשים בכפיה. אלו נחשבות לסטיות מיניות קשות, אשר גם מהוות עבירה על החוק ברוב מדינות העולם.
לעומתן, יש סטיות הנחשבות לקלות יותר, כמו פטישיזם שהוא גירוי מיני מחפצים, אקסהביוזיוניזם, שהוא הצגת המין בפומבי של יחיד או של זוג, ומציצנות, המאופיינת בהצצה למיניותם של אחרים.
ישנן גם סטיות מיניות שנחשבות להרסניות אך אינן מנוגדות לחוק, כמו נימפומניה, ריבוי גדול של פרטנרים מינים ללא בקרה והבחנה, וסאדו-מזוכיזם שזהו מין בין שני בני זוג אשר כולל בתוכו הצלפות, הלקאות, קשירות ועוד מיני עינויים.
ההבדל ביחס של תרבויות שונות לסטיות מינות הוא משמעותי. בחוקי מדינת ישראל למשל, העונש המוטל על אנס הוא מאסר בפועל שנע בין שנתיים לארבע עשרה שנה. בסין על אותה עבירה של אינוס העונש הוא עונש מוות!
בתרבות יפן המסורתית (עד לפני מאה שנה לערך) ובתרבות הערבית עד ימינו, מקובל לרצוח על "כבוד המשפחה" נשים שמקיימות יחסי מין ללא נישואים ונשים אשר בגדו בבעליהם. בחלק גדול של אפריקה ובמקומות באסיה עדין מקובל לכרות את דגדגן האישה על מנת להבטיח שלא תבגוד בבעלה. ואפילו בארצות הברית ישנן כמה מדינות שבהן מין אנאלי מוגדר כמחוץ לחוק.
גם ההבדלים בין התקופות השונות באותה חברה הם משמעותיים. למשל אריסטו, הנמנה על היוונים העתיקים, אשר נחשבו למתירנים ביותר, טען כי "המין הוא חרפה לבני האדם". ואילו אפלטון טען שרק יחסים בין גברים יכולים להיות אמיתיים, בעוד שיחסים עם נשים, לשיטתו, הם רק לשם הבאת צאצאים. גם הרומאים לא היו פוריטנים במיוחד (לפי קנה המידה של תקופתנו אנו, לפחות), וברומא העתיקה היה נפוץ משכב זכר, במיוחד כאשר גבר מבוגר חונך נער צעיר.
אירופה של תחילת ימי הביניים ועד סוף המאה ה-19 התנהלה על פי כתביו של תומס אקוינס (1274-1225). תומס אקוינס היה איש דת ופילוסוף דתי, שקבע שכל מגע מיני אשר לא על מנת הבאת צאצאים לעולם הוא מעשה סטייה. לכן, בעיניו, מין אוראלי, מין אנאלי ואפילו אוננות או כל מגע מיני אחר שהוא לא וגינאלי נחשבים לסטייה.
כיום בעיני החברה המודרנית, ההתנהגויות הללו אינן נחשבות לסטייה, אך יש לזכור שעד המאה ה-19 עדיין היה לכנסיה מונופול על המוסריות ברוב חלקי אירופה, אמריקה הלטינית ואמריקה הצפונית. במאה ה-19 החלו להתגלע סדקים במונופול המוסריות של המין, גם בעקבות עבודותיו של ד"ר זיגמונד פרויד. האחרון הציג הפרעות מיניות גם כבעיות נפשיות הנובעות מאירועי העבר ולא ממחלה. פרויד ניתח את המיניות ואת הסטיות, קטלג אותן וחיפש הסברים מדוע אדם זה או אחר סובלים מהפרעה מינית כזו או אחרת. לאחר שפרויד פרץ את מחסומי החברה והעלה את הסטיות המיניות והמיניות בכלל לדיון הציבורי, היה בלתי אפשרי להחזיר את נושא המיניות לארון.
עד סוף המאה ה-18 החלו להתמסד מוסדות המיניות באמצעות שלושה מערכי חוק גדולים ומפורשים. הגדול והחזק מביניהם היה המשפט הכנסייתי הקנוני, לאחר מכן עמדה הפסטורליה הנוצרית ובמקום השלישי ניצב החוק האזרחי. שלושתם קבעו כל אחד בדרכו את ההפרדה בין המותר והאסור. אלא ששלושתם התרכזו רק במערכות היחסים של זוגות נשואים: החובות (מין לשם ילודה) שמטיל קשר הנישואים יכולתם של בני הזוג למלא חובות אלו, מידת ההקפדה על מילויו, התקיפות האלימות המלוות את מילוי החובות, הלטיפות המיותרות או ה"בלתי נחוצות" אשר החובות שימשו להן תירוץ, והמועדים שבהם היה מותר לבני הזוג לבוא בדרישות אחד כלפי השני.
בנוסף, לא הבדילו מערכי החוק האלו באופן חד משמעי בין עבירות חוקי השותפות לבין חריגות המיניות. למשל, בית המשפט יכול להרשיע בהומוסקסואליות כמו בבגידה בבן הזוג או אפילו במשכב בהמה והיה לכל אחת מההתנהגויות השונות הללו את אותו משקל חוקי. מה שנלקח בחשבון הן במשפט הדתי והן במשפט האזרחי היה הלא חוקי בכללותו.
בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, התפתחה מודעות גדלה וגוברת לדיסקרטיות של זוג, וכנורמה לא היה נהוג לשאול על חיי האישות של זוג ועל פעילותם המינית. במקום זאת נחקרה מיניותם של ילדים, מינותם של המשוגעים והפושעים ומיניותם של אלה אשר אינם אוהבים את המין השני. כעת חוקרים גם את החולמים בהקיץ ואת האובססיביים, את השיגעונות הקטנים ואת הטירופים הגדולים. עכשיו מגיע זמנם של אלו שעד אתמול בקושי הבחינו בהם. עכשיו תורם לצעוד קדימה וליטול את רשות הדיבור, ולהתוודות וידוי לא קל על מה שהינם. אין ספק שהחברה מרשיעה אותם לא פחות מאשר קודם, אבל עכשיו גם מקשיבים להם.
עולם הסטייה מתחיל להצטייר כעולם החוצה את עולם החוק והמוסר. מהמאה ה-19ועד ימינו רצים הסוטים בין בקיעי החברה, נרדפים, אך לא תמיד על ידי החוק, נכלאים, אך לא תמיד בבתי כלא, חולים, אך גם קורבנות של השיגעונות של עצמם. הם טרף לציידי המוזרויות, חתומים בחותמת החטא ולעתים גם בחותמת הפשע. אנשים אלו, אשר פוקדים וחוזרים ופוקדים את בתי המשפט ואת מוסדות השיקום, מביאים לרופאים את קלונם ואת חטאם לשופטים.
לאורך המאה הם נשאו על גבם בזו אחר זה את החותמות המשתנות של שיגעונות המוסר. רוב החברה רואה בסוטים אנשים אשר מחוץ לחברה שאינם מהווים חלק מהאנושות, למרות שאט אט, במיוחד במהלך המאה ה-20, החלה החברה לקבל חלק מהסטיות ולפתח סובלנות כלפיהן. בתחילת המאה ה-21 מה שהיה נחשב לסטייה כבר נחשב לאופנה ול"טרנד". לראיה, מושג הגבר "המטרוסקסואל", שכיום הולך ורווח בחברה, מראה על שינוי קיצוני בעמדה של החברה כלפי ההומוסקסואל. המטרוסקסואל הוא גבר אשר מתנהג ומתלבש כגבר הומוסקסואל, אך אינו נמשך לגברים אלא לנשים.
עם זאת, יש לזכור שרוב העולם הוא עדיין עולם דתי, ואחת המדינות הדתיות ביותר היא ארה"ב. כמו כן ארה"ב היא מעצמת התרבות החשובה בעולם. האם ההתנגשות בין המיניות הסוטה לבין התפיסה הדתית המוסרנית של רוב העם האמריקאי באה לידי ביטוי בסרטים אמריקאיים העוסקים בנושאים מינים ובמיוחד במיניות סוטה?
בחלק זה של העבודה יפורטו הסטיות הנידונות:
"BDSM" הוא מונח-על שמאגד בתוכו את ראשי התיבות של שלושה צמדי מילות-מפתח: Bondage (קשירה) /Discipline (משמעת), Domination (שליטה) /
Submission (כניעה), ו- Sadism (סדיזם) / Masochism (מזוכיזם).
קשירה ומשמעת (B/D) - המונח קשירה מציין כאן את כל הסוגים של הגבלה ואת כל האמצעים המשמשים להגבלת אדם האחר, תנועותיו או חושיו. משמעת יכולה להיות פסיכולוגית או פיזית או שניהם, ומשמשת לעיתים קרובות כדיי לחנך ולהעניש.
שליטה וכניעה (Ds) - הבסיס ל- Ds הוא חילופי הכוח המתחוללים כאשר הצד הכנוע מוותר או מוכנע ומעביר את השליטה לידיי הצד השולט. השליטה / הוויתור על השליטה עשויים, שוב, להתקיים ברמה הפסיכולוגית, המנטאלית, הפיזית או כולן יחד, ועשויים להתבטא בדרכים רבות מספור.
סאדו- מזוכיזם (SM) - מתייחס לרוב לאינטראקציה הפיזית המתקיימת בהסכמה ובין שני בוגרים, אשר במהלכה מסב צד אחד, "הסדיסט", אי נוחות ו/או כאב גופני לצד השני, "המזוכיסט". האמצעים להסבת הכאב, כמו גם דרגת הכאב ומשך הזמן בו הוא מוטל תלויים במידת תשוקתם של המעורבים.
סדיזם - הפקת הנאה מגרימת סבל לזולת. מבחינה רפואית סדיזם מוגדר כסטייה, וכריגוש מיני שנגרם כתגובה לגרימת כאב לזולת או מעצם המחשבה של גרימת כאב כל שהוא לאחר. המושג גזור משמו של המרקיז דה סאד (1740-1814), אציל צרפתי שהתפרסם עקב סטייתו המינית שבאה לידי ביטוי בגרימת כאב לזולת בהלקאות, במיוחד באיברי המין.
אף שוודאי היו בהיסטוריה אנשים סדיסטים יותר מהמרקיז דה סאד, הרי שתופעת הסדיזם קרויה על שמו של מי שנתן לתופעה ביטוי ספרותי מוצלח. המרקיז דה סאד הותיר אחריו תיעוד מדוקדק של מעלליו המינים באמצעות כתביו, אשר אותם רשם בזמן שהיה כלוא בבית הכלא, ובערוב ימיו כאשר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש.
על פי הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה", יש להבחין בין סטייה מינית סדיסטית לבין קווי אישיות סדיסטיים הקיימים בהפרעות אישיות שונות, שיכולות להופיע בגיל צעיר בעיקר בצורה של התאכזרות לבעלי חיים. הפרעה מסוג זה הייתה לקיסר טיבריוס, שהיה מוציא להורג בתולות. לעל כן יש להבחין בין מי שסובל מאישיות סדיסטית למי שהוא בעל נטייה מינית סדיסטית.
סדיזם נחשב להתנהגות מינית לא מקובלת, אך ההתייחסות אליה ככזאת שונה בחברות שונות. בדרך כלל מקובל להעניק טיפול מתוך רצון או בכפייה לפרט הלוקה בנטיה, כאשר הנטיה באה לידי בטויי בגרימת סבל משמעותי לפרט או לסביבתו.
על פי האנציקלופדיה להתנהגות האדם, רוב הגברים בחברה המערבית שעשעו את דמיונם בעונג שיסב להם אינוס יפהפיה שצדו עיניהם, והעובדה היא שבספרות הפורנוגראפית, תת-הז'אנר הנפוץ והרב ביותר הוא הספרות הסאדו-מזוכיסטית.
מצד שני, הרעיון של גבר ברוטאלי התופס אישה ונושא אותה בזרועותיו ומאלצה בסוף להיכנע לכול תשוקותיו מגרה מאוד את רוב הנשים במיוחד בתחילת תקופתן המינית הפעילה. כוכבי פופ אשר פיתחו תדמית קשוחה כמו מיק ג'אג'ר וסטיב מקווין, אומני פיתויי מהספרות כמו רט בטלאר, ואפילו מפלצות קולנועיות כמו קינג קונג, חלק מכוח המשיכה שלהם חבוי ברטט הפחד והתרגשות המינית שהם מעוררים בקהל הצופות המוקסמות.
הצד השני של הסדיזם הוא המזוכיזם. המזוכיזם הוא הלך נפש שבו האדם צריך לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לגירוי מיני ולאורגזמה. בדומה לתופעת הסדיזם גם תופעת המזוכיזם קרויה על שם אדם שנתן לה ביטוי ספרותי. היא קרויה על שמו של לאופולד פון סאכר מזוך (1895-1935), אשר תיאר בספרו חוויות מזוכיסטיות שכרוכות בהן כאב והשפלה.
המציצנות - בכל אדם רדומה תגובה מינית למראה הזולת בעירום ובזמן התעלסות. לרוב האנשים זהו חלק קטן וטבעי מכלל המערך המיני שלהם. יצר המציצנות אצלנו הוא כוח חזק המניע כוחות גדולים אצלנו. הקולנוע עצמו בנוי על המציצנות. ניתן לומר כי הקיבולת שלנו לקלוט גירוים ויזואליים ויכולתנו ליראות את עצמנו מבעד לעיניים של אחרים, הם בסיסה של ההתהוות הנפשית שלנו. מלווי מזהה שלוש צורות של הסתכלות בקולנוע: מבט המצלמה שמקליטה אירועים, מבטו של הקהל אל עבר הדמויות, וכן המבט של הדמויות בתוך הסרט. הקהל אינו מודה שהוא מציץ, הוא אינו מודע למצלמה כלל. כאשר אנו נכנסים לסרט אנו יושבים ומציצים אל עולמם של אחרים, אך עושים את זאת בניקיון כפיים וללא רגשות אשם.
מלווי טוענת שההסתכלות עצמה היא מקור ההנאה, ממש כפי שיש עונג בהיותך מושא ההסתכלות. הפיכת המבט למשהו מיני מתבטאת באותו תהליך של חיפצון הליבידו. פרויד מתייחס לראיה כמקביל לנגיעה. כשאנו רואים למשל את כוכבת העל על המסך ונועצים מבט, אנחנו בעצם הופכים אותה לאובייקט מיני מתוך הרצון שלנו לגעת בה ולהיות איתה. זהו אקט נורמאלי לכל בני האדם.
אולם המציץן מרחיק לכת. הוא כפוי לחפש מצבים שיאפשרו לו לראות אברי מין או פעילות מינית של הזולת. בנסיבות מסוימות יתכן שהוא יסתפק בתפיסת עמדת תצפית שתאפשר לו לחזות מלמטה-למעלה בנשים המטפסות בגרם המדרגות וחושפות משהו מאבריהן מתחת לשמלה או לחצאית. כמו כן ידוע על סוטים אשר שמים על קצה הנעל מראה ובעזרתם מסוגלים לראות מתחת לשמלתה של אישה. במקרים החמורים הוא יתגנב בלילה ויסיג גבול יחדור למרפסות, יזחל על גגות יטפס על עצים והכול רק כדי להעיף מבט. המציץ הסדרתי פוקד מקומות ציבוריים, מסתתר תחת מעטה החשכה ומתרחק ממגע מיני. הוא מעדיף את הקשר הבלתי אישי בין הרואה לנראה.
רבים מהמציצנים הם אימפוטנטים חלקיים ביחסיהם עם נשים. הוא מעדיף להציץ משום שכך הוא השולט במצב, הוא רואה ואינו נראה. אולם, סיפוקו תמיד יהיה חלקי כי הסתכלות על מעשיהם של אחרים בעת מגעיהם המיניים לעולם אינה באה כדי ליצור את פעולת הגומלין שהיא הדדית ושהיא תנאי להרבה מההתרגשות וההנאה שביחסי המין. למציץ המין הוא מחזה חד צדדי וחד כיוני.
ההשפעות שמובילות אדם להצצה מתחילות בגיל צעיר. עמדות מסויימות של ההורים זה כלפי זה וכלפי המין עלולות להטות לכיוון נלוז של תודעת המין המתפתחת של הילד, ולהוליך לקשיים אישיים אשר ההצצה היא ניסיון לפותרם. אב כנוע או אם שתלטנית עלולים בהתנהגותם לעורר בילד הרגשת חרדה בדבר תיפקדו כגבר והפחד הלא מודע מפני נשים. הרגשה זו עלולה להקשות על התקשרות עם נשים, והמציץ מחפש מפלט ועידוד במין הבלתי אישי. הורים שהם עצמם לוקים בהדחקת המין, עלולים להשפיע על התפתחותו המינית של הילד או הנער המתבגר. כתוצאה מכך, המציצן לא יתקדם לעולם מעבר לשלב הילדות של החשיבה על המין כדבר מלוכלך. והצצה הופכת למשחק אין סופי של "ברצוני לראות מה יש לך". במקרים רבים המציץ עלול להיות גם ראותן, ולהיות חשפן במעין משחק של "תראו מה יש לי".
רוב המציצים הכפייתיים הם גברים (כמו רוב עברייני המין). היו בעבר סברות שההצצה מוגבלת לגברים בלבד, אולם בשנת 1971 עשו מחקר בנוגע לתגובות נשים כלפי פורנוגרפיה. כאשר הוקרנו לנשים תמונות פורנוגראפיות, האישונים שלהן התרחבו וכמו כן קצב פעימות הלב עלה. תגובה זו דומה לתגובה של גברים לתמונות פורנוגרפיות ומכאן שהגירויים הויזואליים עפועלים באופן זהה על שני המינים. אבל, שלא כמו גברים, אין הנשים מעידות על עצמם שהתגרו ונראה שהן נוהגות לפי צפיות החברה ומדחיקות כול נטיה למיניות גלויה. אין ספק שתגובתן של נשים למופעי פופ ותחרויות האבקות למיניהם, שהם מיניים למחצה ,מעידות על דחף ההצצה גם אצל נשים. כינוים אחרים לתופעה הם סקופופליה (אהבה למראה) ואינספקציונליזם.
שני הסרטים שאני עומד לבדוק בעבודה זו הם סרטים על סוטים. סרטים אמריקאים על סוטים אמריקאים. סרט אחד שהוא סרט אולפנים וסרט שני הוא סרט עצמאי. הסרט הראשון הוא סרט האימה - מדע בדיוני "וידאודרום" (Videodrome) של דוויד קורנברג. הפרוורסיות שננתח בסרט זה היא המציצנות והסאדו מזוכיזם אשר צרופים לאורך כול הסרט. הסרט השני הוא "מזכירה" ("Secretary") של סטיבן שינברג. מזכירה היא קומדיה רומנטית סוטה על BDSM סאדו מזוכיסטי.
"וידאודרום", (Videodrome) סרטו של דוויד קורנברג משנת 1983, בכיכובם של גיימס וודס (James Woods) ודברה הרי (Deborah Harry), זמרת בלונדי, בתפקידה הקולנועי הראשון, מספר את סיפורו של מקס ראנר, מנהל תחנה של סרטים ארוטיים. יום אחד שותפו של מקס מעלה בטעות תוכנית המראה עינוי של בחורה צעירה עד מוות. שניהם מתלהבים מהרעיון של ההפקה הזולה, הפשוטה והריאליסטית. לאחר ניסיון התחקות אל מקור השידור, מקס מגיע אל פרופסור אובליין. הסיפור מסתבך כאשר מתברר שהפרופסור מת כבר חצי שנה אך השאיר ספריה ענפה של הקלטות עצמיות, וביתו היא שבעצם מדברת בשמו בעזרת הקלטות.
מקס מתחיל להזות, וככול שהוא רואה יותר את וידאודרון כך ההזיות הופכות יותר ויותר אלימות. מקס מבין שיש קשר בין ההזיות לשידורים. הוא מגלה גידול בראשו שנגרם כתוצאה ישירה של אותות הטלוויזיה שמוקרנים מתוכניות הוידאודרום. הגידול מתגלה כאיבר חדש הנוצר בגופו. הגידול נשלט על ידי חברה בשם "ספקטור אופטיקל", חברה אשר מנסה בעזרת וידאודרום ליצור עולם חדש.
וכך מוצא עצמו מקס בין הפטיש לסדן: בין אנשי הרוח, אשר מזהירים נגד שידורי הטלוויזיה, שהם פרנסתו של מקס, לבין חברות ענק, אשר מנסות להפוך את עורו לרוצח ועומדות בצד אחד עם תוכניות סנאף המשודרות לעולם. בדרך, לאחר השינוי שעבר, הופך מקס לנשק היחיד שיכול להילחם בהם. ב- 99' ביים קורנברג את הסרט אקזיסנטז( eXistenZ) שיש הרואים בו המשך לוידאודרום, רק שבפעם זו מדובר בעולם משחקי הוירטואל-ראלטי.
הסרט הוא סרט הוליוודי. אולפני יוניברסל מימנו אותו. עלות ההפקה הייתה כ- 6 מיליון דולר ואילו הסרט הכניס רק כ-2 מיליון. הסרט נחל כישלון בקופות וגם בקרב המבקרים. "וידאודרום אינו ראוי להיקרא מדע בדיוני, ועל אף מאמציו הנואשים של יוצריו, הוא גם אינו ראוי להיכלל בקטגורית של פורנו סאדו מזוכיזם" (טוביה מנדלסון, דבר 98).
הסרט מחולק לשלוש מערכות. המערכה הראשונה בה אנחנו מכירים את מקס, מי הוא, מה הוא עושה, ואיזה אדם הוא, על החלקלקות שלו ועל העניין שיש לו בסקס אקסטרימי. בחלק הזה ניתקל מקס בוידאודרום לראשונה. במערכה הזו מודגש בצורה מרבית עניין המציצנות.
במערכה השנייה מקס מתחיל לחוות הזיות מוזרות. בהזייה העיקרית הוא חובט במזכירה שלו, שהופכת לחברתו ניקי ואז חזרה למזכירה. וכאשר הוא מתעשת ומתנצל על החבטה, היא לא יודעת על מה הוא מדבר. דברים מוזרים אף יותר מתחילים לקרות כמו הסצנה המפורסמת כאשר מקס נבלע בשפתיים החושניות של ניקי בטלוויזיה.
המערכה הסופית והאחרונה נפתחת בסצנה שבו נפער בביטנו של מקס פות. עכשיו מקס נעשה מודע לגוף החדש שלו, לבשר החדש, ומרגיש בשינוי התודעה שלו. מקס מתפתח ליצור חדש, ובשביל להשלים את התהליך הוא חייב להתאבד.
לאורך הסרט יש הרבה דלתות ושלטים. בכל סצנה מרכזית בסרט תהיה דלת סגורה ושלט. הדלתות בסרט הם מטאפורה לחסימות המוחיות של מקס. בכל פעם שהוא צריך לעבור מכשול או להבין משהו חדש הוא עובר דרך דלת. השלטים מצידם תמיד יצבעו על פריט כל שהוא בעל חשיבות בסצנה. בכל אחת מהסצנות המרכזיות ישנה דלת סגורה כאשר בסוף הסצנה היא נפתחת, והסיפור מתפתח בצורה שונה. כמעט בכל פעם שנפתחת דלת, הסרט מקבל תפנית חדשה. בצורה הכי ברורה אנחנו רואים את זה בסצנה שבה מקס הולך לרצוח את שותפי ערוץ 83.
רואים את אנשי התחזוקה מביאים דלת חדשה להחליף את זו שניפץ וכמו שיש לערוץ דלתות חדשות כך גם למקס יהיה גוף חדש שיחליף את התודעה הישנה בתודעה חדשה. דוגמא אחרת אפשר לראות כאשר מקס הולך לדבר עם בתו של אובליבין. מאחוריה ישנה דלת סגורה וכאשר נפתחת הדלת מתגלה האמת בקשר לאובליבין.
מקס הוא מציצן. לא רק שמקס הוא מציצן, הוא גם מאפשר לאחרים להיות מציצנים. הלא מקס הוא בעלים ומנהל של ערוץ סרטים ארוטיים. הוא מספק פנטזיות ויזואליות מלאות מין ואלימות. (השילוב של סרטי סמוראים עם סרטים כחולים לדוגמא.) וכמו כל גיבור טראגי, החולשה שלו תהיה אובדנו. אך ורק בגלל יצר המציצנות נקלע מקס לוידאודרום, וככל שהוא מציץ יותר לוידאודרום כך הוא מתמכר יותר, נשאב למערבולת של הרס עצמי ואיבוד השפיות.
את מוטיב הטלוויזיה כחלון למציצן וסיפוק היצרים הללו אפשר לראות באחד הקטעים שבו מתעורר מקס, וכלל לא זוכר כיצד הגיע הביתה. הטלוויזיה פתוחה ולידו שוכבת גופה. כאשר מקס כיבה את הטלוויזיה הגופה נעלמה. בעזרת סצנה זו מנסה קורנברג לזהיר את הצופים מהסכנה הטמונה בסיפוק יצר המציצנות באמצעות צפייה בסרטי פורנו ואלימות בטלוויזיה. ההרגשה שבה אנשים מתחילים לאבד את הגבול בין מציאות לדמיון. הטשטוש בין פיקציה למציאות.
בתחילת החלק השלישי של הסרט, מקס יושב מול הטלוויזיה, משפיל מבט לעבר ביטנו ובביטנו נפער פתח. הפתח הוא בעל דמיון רב לפות. בידו הוא לופט אקדח וממשש בעזרת האקדח את גבולות החור, ואז מחדיר את האקדח אל ביטנו. הוא משאיר את האקדח ומוציא את היד ואז החור נסגר. כאן יש חיבור של האלימות בטלוויזיה והמציצנות. מקס הפך להיות מציצן על הגוף שלו עצמו. התוכנית וידאודרום עצמה היא תוכנית סנאף סאדו מזוכיסטית.
ניקי, חברתו של מקס, נשבית בקסמי הסדרה ומחליטה להשתתף גם בתוכנית, לא לפני שהיא מפתחת נטיות מזוכיסטיות חמורות. בזמן הצפייה בוידאודרום היא מתחילה לחתוך את עצמה ואף לכבות על עצמה סיגריות. אנו רואים את ההשפעה המיידית והממכרת של עולם הסקס הסוטה על אנשים בעלי נטיות דומות. המהירות שבה ניקי נשאבת לעולם הסאדו-מזוכיזם היא מיידית כמעט.
המזכירה (Secretary) סרטו של סטיבן שינברג. לי הלווי, המשוחקת על ידי מגי גילנהל (Maggie Gyllenhaal) היא לא המועמדת האידילית למזכירה במשרד עורכי דין, ובכלל זה משרדו של עו"ד אי אדוארד גריי, המשוחק על ידי ג'יימס ספיידר (James Spader). ראשית, לא מזמן היא שוחררה מבית חולים לחולי נפש. שנית, רק יום אחד בלבד במחיצת משפחתה הלא מתפקדת והיא חוזרת להרגלי ההתעללות העצמית הסודית שלה. אך למרות שלא עבדה אפילו יום אחד בחייה, מר גריי, המסתורי והנוירוטי, מחליט לקבלה לעבודה. במקביל לי מתראה עם פיטר, חברה המרובע אך המתוק מימיי בית הספר.
לי מתאהבת אט אט במר גרי. נוכחותו מעוררת בה רגשות מעורבים המתפרצים כאשר יום אחד הוא קורא לה למשרדו ומצליף בידו בישבנה כאשר היא רוכנת מעל שולחנו ומקריאה בקול רם מכתב אשר הדפיסה עם שגיאות כתיב. מעשה יוצא דופן זה הוא בעת ובעונה אחת מחריד ומשפיל אבל חשוב מכל ומרגש עבור לי. באורך פלאי מצא מר גריי באופן אינטואיטיבי דרך לשבור את המחסומים הרגשיים של שניהם ולפתוח דלת למערכת יחסים מרגשת ומתמשכת.
בין השניים מתפתחת מערכת יחסים סודית מאחורי דלתות המשרד המשונה של מר גרי. מערכת יחסים שהיא סאדו-מזוכיסטית אך באופן מפתיע גם משעשעת. לי הולכת בעקבות התשוקות האפלות שלה אל מקומות שאליהם לא האמינה שתגיע. בהומור מבולבל ומקסים היא מוצאת את עצמה בחיפוש אחר האינטימיות הבלתי רגילה שמזעזעת את עולמה הפנימי.
מר גרי, שנרתע מעוצמת הסיטואציה ומהרגשות שהוא בעצמו מפתח כלפי לי, מחליט לפתרה ולא לראותה עוד. בייאושה היא חוזרת לפיטר ומסכימה להינשא לו. אך רגע לפני החתונה בעודה בשמלת הכלה נוטשת לי את פיטר וחוזרת למשרדו של מר גרי. מכריזה באוזניו את אהבתה האמיתית והכנה. מר גרי שם את אהבתה במבחן ומטיל עליה משימה קשה. לבסוף משתכנע מר גרי באהבתה ואף מקבל את אהבתו אליה. שניהם מתחתנים ומבלים מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית אך מהנה.
למרות שהסרט נותן נקודת מבט קלילה על נושא ה- BDSM, הדמויות עדיין כבולות בסטיגמות העבר על אנשים העוסקים בתחום. לי מוצגת בתור בחורה בעייתית, כמי שמגיעה עם רקע פסיכולוגי מאוד קשה, לאחר ניסיון התאבדות כביכול אשר נגרם בטעות או שלא בטעות. כמו כן הנה בעלת עבר של התעללות עצמית. אנו רואים בתחילת הסרט את קופסת ה"מכשירים" שלה, שלכולם יש מטרה אחת והיא לגרום לה לכאב. אפילו רגל הבלרינה הושחזה כך שתוכל להגיר דם מירכיה.
בנוסף לכך, לי מגיעה מבית הרוס שבו האב הוא בעל נטיות אלכוהוליסטיות ואמה מוצגת כאישה תלותית ונוירוטית. לי חיה בצילה של אחותה ה"מוצלחת" אשר כבר נשואה וגרה בביתן הבריכה בחצר עם בעלה. לי, לעומתה, מוצגת כילדה אבודה ומבולבלת.
באשר למר גריי, בסצנה שבה אישתו הפרודה של מר גרי מגיעה למשרד, מר גרי נכנס להתחבא בארון כמו ילד מפוחד, ובין התיקים הוא מחביא עדיין תמונה שלה. כאן מצטייר מר גריי כמי שיש לו פחד מנשים חזקות. אישיותו של גריי ככלל היא שילוב בין סדיזם קפדני, נוירוטי, ובין רגישות יפהפייה. הוא מעיר ללי ללא רחם על הופעתה, שיערה, ואפילו על המשיכות שהיא מושכת באפה. במקביל, הוא מבחין בסימני הפציעות העצמיות שלה ומשוחח עמה על כך בגלוי אך לא ללא רוך.
בקטע בסרט בו מר גרי מושיב את לי לשיחה ואומר לה את "ביישנית, גם אני ביישן", מר גריי מבסס לא רק קשר גופני עם לי אלא גם קשר רגשי. הוא מנסה לגרום לה להבין שהוא גם היה כמוה והיא גם תוכל להתפתח ולפרוח. הודות למר גריי, "ערכת הפציעה העצמית" של לי מוצאת במהרה את דרכה לקרקעית הנהר. מר גריי גם עוזר ללי להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה, המגיעה מדי יום לאסוף אותה, ולהצהיר בפני אמה לראשונה באופן אסרטיבי על רצונה להגיע הביתה בכוחות עצמה בתום יום העבודה.
בהוראתו של מר גריי, לי הולכת לבדה הביתה דרך החורשה. חורשת העצים מסמלת בניתוח הפסיכואנליטי היפרדות מהכלל וכניסה לעולם הפרטי. אך למרות זאת מר גריי מלווה אותה בעולמה הפנימי החדש בכל צעד וצעד בעיני רוחה, אך לא בגופו. בתמורה לכול זאת לי מקבלת משהו יותר מספק מ"ערכת ההתעללות האישית" שלה. עכשיו על כל טעות שהיא טועה היא מקבלת את גמולה בצורת ההכאות אשר מספק מר גרי. ואת משך יומה היא עושה כאישה כבולה אך משוחררת.
היא כבולה בצורה פיזית על ידיי מפשק הידיים או שהיא זוחלת על ארבע ומשתמשת רק בפיה לקחת דברים ממשרד למשרד. אך בעיניה אנו רואים אור, בלבושה אנחנו רואים את החופש שלה להרגיש נשית, ובשפת הגוף הקלילה - את החופש האמיתי שלה. אנחנו רואים חופש שלא היה בה לפני כן, החופש להיות היא עצמה. הפרדוקס שקיים כאן הוא, שההשתעבדות למר גריי גורמת ללי להפוך מאדם בישן וכנוע לאישה חזקה יותר ובעלת ביטחון עצמי, אשה המכירה את צרכיה ואת גופה, ומוכנה להילחם על רצונה.
אך בעוד שלי קוראת את ספר ההדרכה והעזרה העצמית: "כיצד לצאת מהארון כסאב", מר גריי מוכרע ע"י רגשות האשמה שלו לגבי התנהגותו כלפי מזכירתו הצעירה ומחליט לפטרה. כמובן שזו הוא עושה מתוך הפחד לתת לעצמו שוב לאהוב.
את מערכת התלותיות ההדדית שיש בין מר גרי ללי. אפשר לראות בסצנות ארוחת הצהרים המשפחתית של לי. מר גריי מצלצל, משוחח עמה בטלפון לאחר שעות העבודה ומורה לה על מה לאכול (ארבעה אפונים, כף אחת של פירה, וכמה גלידה שהיא רוצה). אנו רואים שמערכת היחסים שלהם כבר עברה את שעות המשרד בלבד והם מנהלים מערכת יחסים המבוססת על שליטה. אך יותר מאוחר בסרט כאשר לי מגיעה אל ביתו של מר גרי לאחר שראתה את אביה בגמילה, מר גריי מעמיד פני אידיוט ומתנהג כאילו אינו מבין מה היא עושה בדירתו אחרי שעות העבודה. מר גריי מעלה חומות ולא רוצה להתמודד עם הרגשות שלו, הוא לא רוצה לאבד שליטה ולתת לרגשות שלו לשלוט בו.
המזכירה מבוסס על סיפור קצר פרי עטה של מרי גיטסקיל שהתפרסם במקבץ סיפורים קצרים בשם "התנהגות רעה", אשר יצא לאור בשנת 1988, ועוסק בשורה של נושאים פרובוקטיביים ושנויים במחלוקת כגון סמים, זנות וסאדו-מזוכיזם.
המזכירה כסרט קליל וקומדיה רומנטית על יחסים אפלים גורמת לפריצת דרך בשיח הציבורי והקולנוע על BDSM. הסרט נעשה בהפקה עצמאית אך במהרה נקנה על ידיי האולפנים להפצה.
בראיון נשאלה השחקנית מאגי גינהאל מה משך אותה לסרט "המזכירה" ומהי פרשנותה והיא עונה: "זה סרט שבאמת מדבר על משהו, שיש לו תוכן. זהו סרט מורכב, ואני לא רואה כ"כ הרבה סרטים שבאמת יש להם תוכן, שמנסים לקרוא תגר על הדרך שבה אנשים יוצרים קשר זה עם זה. הסרט ללא ספק מצחיק. זוהי קומדיה רומנטית, אך קומדיה רומנטית על אנשים אמיתיים שהם גם עדינים, אוהבים ומאושרים, וגם שבורים, אפלים ומורכבים – כמו כולם".
לסיכום אומר שלמרות שהקולנוע האמריקאי מתעסק בנושאים סוטים ונותן במה לסטיות, הוא אינו מצליח להשתחרר מהקיבעון המוסרי שהוא עצמו יצר.
שני הסרטים המוצגים כאן שונים אחד מהשני לכל סיבה ותכלית. האחד קומדיה רומנטית קלילה והשני סרט אימה אפל. אך שני הסרטים מתעסקים בצד האפל והאלים של הסקס. ובשני הסרטים אנחנו רואים את הדמויות מפתחות התנהגות פרוורטית.
הקולנוע האמריקאי מנסה לתת לגיטימציה לדיון על מיניות סוטה, אך הוא עצמו נופל במלכודות שהחברה המסורתית טמנה לו. לדוגמא ב"מזכירה", הבמאי לא היה יכול להרשות לעצמו לפתח מערכת יחסים פרוורטית בין אנשים ללא עבר פסיכולוגי קשה. הוא יכל להגיע ולעסוק בפרוורסיה של הדמויות רק בתנאי שהדמויות היו בעלות פרוורסיות קודמות.
גם כך ב"וידאודרום". מקס היה יכול להיקלע למצב שבו הוא מאבד את עצמו לסטיה האפלה ביותר שלו אך ורק בגלל הסטייה הקודמת שלו, בגלל המציצניות. בגלל שהיה סוכן הצצה, התפתה להציץ באלימות המינית החדשה ולהחליף את התודעה שלו בתודעה חדשה.
אך שני הסרטים מראים על מגמה בקולנוע האמריקאי של לנסות לקבל את האחר, הסוטה. לקבלו כחלק מהחברה האמריקאית. לא כמשהו חולני שצריך לזרוק החוצה מהחברה, אלא כחלק ממנה שצריך להבין ולקבל.
***
ביבליוגרפיה:
מיניות ואהבה – זיגמונד פרויד / עם עובד 2002
האנציקלופדיה להתנהגות האדם כרך 9 / תרבות לעם 1980
מבוא לפסיכואנליזה- זיגמונד פרויד / דביר 1988
תולדות המיניות I - מישל פוקו / ההוצאה הקיבוצית המאוחדת 2000
פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים / האוניברסיטה הפתוחה 1998
www.thecage.co.il
http://www.thecage.co.il/library.php?Library=view_item&ItemID=15
http://www.thecage.co.il/library.php?Library=view_item&UserID=164&ItemID=469
www.salon.com
www.imdb.com
The New York times Feb. 4 1983
