כישלון

"בואי."

היו עירומים אחרי סשן מטריף וסקס פרוע. עיניה נפוחות מבכי והיא מרחפת
עדיין.

הוא אחז בידה והוביל אותה אל המקלחת. נשימתה נעצרה. ידעה מה עומד לקרות.
ההכנות הארוכות שקדמו לזה.. ההכנות הפיזיות והנפשיות.. הן שלו והן שלה
עצמה.

הרגע הגיע. הגבול הכי קשה שלה עומד להיחצות בהסכמה משותפת קודמת. רק שלא ידעה מתי. והנה זה בא.

הרגישה זמזום מתפשט בגופה מבעד לערפל. ריגוש מעובה באימה טהורה החל
להציף. הייתה מוכנה לגמרי והייתה הכי לא מוכנה שאפשר.
הוא הוביל אותה אל המיקלחון מורה לה לשבת על ברכיה, גבה נלחץ אל פינת
המקלחת. עמד מולה.

ואז החלו הרעידות. כמו ארנבת שנקלעה אל אורם של פנסי מכונית שועטת. קברה
פניה בכפות ידיה. הרגישה כאילו כל גופה מתכווץ לנקודה נטולת משמעות אחת.
חיכתה.

לא אמרה מילה. השתדלה כל כך שלא להרשות לדמעות לצאת.

פאניקה מחליפה תאים אדומים בורידיה בשחורים. מנסה להשתלט על הרעד הבלתי אפשרי הזה.
מחכה..
הוא עומד שקט מולה. שיעשה את זה כבר, שיעשה את זה כבר... אלוהים אדירים!
רק שלא יעשה את זה!

מחכה לזרם החם ההוא, זה שהוכנה כל כך לקבלו באהבה וגאווה וכבוד. הכל שם בפנים, והאימה נועלת הכל בתוך אוקיאנוס של רעידות בלתי נשלטות.
מחכה עוד...

וזה לא מגיע.

גופו מתקרב וידיו לוחצות אותה אליו. עדיין כורעת על הרצפה הקרירה, עדיין נחבאת מאחורי כפות ידיה, עדיין מנסה להשתלט בלא הצלחה על
הרעד המטורף הזה. הזמזומים באוזניים מציפים בכזו עוצמה, הלחץ הממתין
בחזה כמעט ומעלף אותה.

הוא לוחץ אותה לירכיו. מרגישה את הזין שלו קשה מולה.
מחכה.

עכשיו כשהם ככה צמודים הוא בטח יעשה זאת.

מחכה והרעידות משחררות החוצה אנקות חיתיות. מנסה לבלוע אותן והן פתאום
מצליחות לשחרר את הדמעות . התעשתי כבר! מספיק עם זה! - צורחת על עצמה
מבפנים היא נקרעת מבפנים... רק להוריד ידיים מהפנים והכל יהיה בסדר. כף ידו מלטפת את שערה בהרגעה. הנה... עוד מעט ותהיה מאחורי זה. הכל יהיה מאחוריה. רק עוד דקה...

האם זה יהיה על הגוף? על הפנים? הוא בדק אם יש שמפו. זה יהיה על השיער...
הרעידות חוזרות במלוא העוצמה והיא נאנקת מול ירכיו, כל כך נסערת עד
שהערפל מבפנים הולך ומשחיר.

הוא אומר לה מילות הרגעה שהיא לא מצליחה לתרגם במוחה. המוח כולו נעול
בחיכיון מורט עצבים. כמו עכבר מתרוצצת בה השליטה העצמית. סופת טייפון
פנימית שמנסה לצנן רעידות, להנביט הגיון שקול, להשתיק צווחות אימה דוממות
הנרעדות עם כל שריר בגוף. שליטה עצמית חסרת שליטה מינימלית. רק האימה
שולטת בה עכשיו.

הוא מתרחק שוב והכל מציף ביתר שאת. הנה זה מגיע! איכשהו היא מצליחה לנתק
את הפנים מכפות הידיים. מצמידה אותן אל הקירות משני צידיה, מנסה למתן את
הרעידות בקרירותם היציבה של הקירות הלבנים.

"די. הרגעי. קומי. עמדי עכשיו."

מה הוא אומר? לעמוד? הוא בטח רוצה להתחיל מלמטה. מהרגליים.

מחפשת את הרגליים תחתיה בתוך העיסה הזו שהיתה היא. כפות הידיים תומכות
בקירות וגוררות את השאריות המרכיבות אותה מעלה לכדי עמידה.
והוא שוב מחבק. מנשק. לוחש. אומר דברים לא קשורים.

עכשיו זה יקרה?

לא מצליחה להפסיק את הרעידות גם בין הזרועות האוהבות, המרגיעות והמנחמות.

מתי זה כבר יקרה? איך זה יקרה. איך הוא יעשה את זה?
ההמתנה הזו לרגע האמת מערבלת בה את שרידי השפיות. היא מרגישה שעוד רגע היא מתעלפת לו בין הידיים.

משהו ממולמל שגם היא עצמה לא יודעת מה הוא אומר, בוקע מבעד ליפחותיה.
"מה אמרת?" לא יודעת מה. לא יודעת אם אמרה. לא יודעת. רק שזה יקרה כבר...

הרעידות האלה... הרעידות האלה חייבות להפסיק...

ואז הוא יוצא מהמיקלחון.

"את רוצה להתקלח?"

אבל, אבל...

"לא, מאסטר" אומרת מישהי בתוכה. מישהי מבולבלת ששברירים של הבנה מתחילים לחדור מבעד לפאניקה שלה.

"אני נכנס להתקלח. בואי. צאי החוצה. לכי לשבת ולהירגע."

אבל...

יש לה הליכה ברגליים... ואז ההבנה מכה. ואז הבכי פורץ בלי שליטה.
היא נכשלה. צריבת הכישלון האיומה מכה בה. כאב עמוק ומטביע כובש כל
מילימטר מבפנים.

נכשלה.

והרי תכננה לשבת כברבורה אצילה במעמד הזה. לקבל בחיוך ואהבה וגאווה כל
טיפה זהובה.. והנה היא כאן, רועדת ועלובה כמו ארנבת.
עלובה
עלובה
נכשלת
מאכזבת
עלובה!!!

היא מתרסקת לרגליה למיליוני רסיסים של אכזבה עצמית תהומית. על השטיח.
שומעת את המים זורמים על גופו, היא בוכה בלי מעצור.

הוא מנסה לגרד אותה למעלה. מעלה... והיא שקועה קילומטרים עמוק בתוך העיסה המבוישת, העלובה, המאכזבת שבונה אותה כשפחה.
נכשלה. איכזבה.

הוא כבר אחרי מקלחת והיא מנסה כמצוותו להפסיק לבכות ולהירגע. ואין בה את
הכוח להפסיק. רק כאב הכישלון ממלא אותה עכשיו. והמילים שלו הן דמעות.
והוא כל כך אוהב ועוטף ומבין ומרגיע, והאפקט מכל הניחום הזה הוא הפוך.
היא רק צוללת מטה אל ביצת האכזבה והכישלון.

נכשלה.

דקות עוברות. האהבה שלו והניחום חודרים מבעד מעטה הכאב והסיגוף. לאט לאט המעטפת המרגיעה, האוהבת והתומכת מרימה אותה על רגליה, מיבשת את דמעותיה.

היא חוזרת לאט לחיים. לבה צרוב ויודע. בפעם הבאה - לא תיכשל.
והחיוך שלו. המבט הרך והאוהב. הם אומרים לה שהוא יודע.
נכשלה. הפעם. לא תיכשל שוב.

ושוב הזיכרון הטרי מציף בה דמעות.

***

הם עוזבים את החדר שהאוויר בו טעון כל כך, עשיר כל כך.

נרגעים במסעדה קרובה. השקט נשבר והם מדברים. מסכמים.

"שלא תחשבי לרגע שזה הכישלון שלך. אם כבר - זה הכישלון שלי על שהבאתי
אותך לנקודה הזו ואת עדיין לא מוכנה."

"לא, מאסטר" אמרה בקול עמוס דמעות עצורות. "אתה היית כל כך רגיש ועדין
ומוביל ועוטף. אין כאן כשלון שלך. אתה עצרת. בבקשה מאסטר, מתחננת שלא
תוותר בפעם הבאה. קח אותי הלאה. עזור לי להגיע אל מעבר..."

"אני אחשוב על זה. זה יקרה רק שתהיי מוכנה באמת. עכשיו הפסיקי להכות עצמך
והרגעי."

ידעה שלא אהב את הסיגוף שלה. ידע עד כמה היא שונאת כישלונות עצמיים.
היא אגרפה כפות ידיה, בולעת בהן את הרעידות שלא עזבו.

כשראתה את רכבו מתרחק שוב השתחררו הדמעות... עלבון הכישלון לא רצה להניח.

צורב עצמו מבפנים כאות קין.