להמתין

להמתין.
להמתין.
להמתין.
להמתין שיבוא. להמתין שיחזור. להמתין לתוצאת המבחן. להמתין לתחילת המשחק. להמתין לסיומו. להמתין לגיוס. להמתין לשחרור. להמתין שיגיעו. להמתין שילכו. להמתין בתור בקופ"ח, בסופרמרקט, בביטוח לאומי, בדואר, בבנק. להמתין שיתחתנו. להמתין שיתגרשו. להמתין שתתקשר. להמתין לפני שלוקחים כדור. להמתין לתוצאות הבדיקה. להמתין למשיח. להמתין לטיסה. להמתין שתאמרי. להמתין שתגעי. להמתין שיהיה. להמתין שלא יהיה. להמתין על ספסל. להמתין בשדירה. להמתין בישיבה. להמתין בהליכה. להמתין ליד הטלפון. להמתין בחדר הסמוך. להמתין ללידה. להמתין לחיים...

"כמה זמן אתה מוכן להמתין לי?" שאלה אותי ליעד ולגמה מספל הקפה לגימה ארוכה, תוך שהיא מישירה מבט לעברי וחצי חיוך מתחיל להשתפל מזוויות פיה.
זה היה בוקר אוניברסיטאי בהיר, שבו החלטנו לצאת משיעור משעמם במיוחד ולנצל כמה שעות של שמש. דיברנו על מלכות, נסיכים, ליצני חצר וסריסים, פשוטי עם ומכובדים, אריסטוקרטים, בורגנים ועלובי חיים. ופתאום היא שאלה.

"ממממ", גמגמתי, מובך קצת, לא מוכן לשאלתה, לא כ"כ מבין מה מסתתר מאחוריה, היא מנסה להתחיל איתי, לבדוק את השטח, להתגרות בי. היא ידעה שאני כרוך אחריה, אך תמיד אמרה שעוד לא, שאיתי היא יודעת שיהיה אחרת, אבל היא צריכה למצוא את הזמן המתאים ברצף חייה.
"אני אמתין כמה שתרצי", עניתי, משפיל ראש, "כל עוד אדע שיש תקווה להמתנה הזו".

חייכה. סיימה את הקפה במהירות, הרימה את התיק שלה, נתנה לי נשיקה על הלחי, ואמרה: "תגיע אלי היום בשבע בערב, רחוב כך וכך מספר כזה וכזה, קומה שנייה, אל תדפוק על הדלת כי מיכל, השותפה שלי, צריכה ללמוד, אני כבר אפתח לך". קרצה, הסתובבה ונעלמה בדילוגים קלילים.

מה אגיד, בשבע בערב הגעתי לדירתה, על הדלת שלט צבעוני: "הבית של ליעד ומיכל". על הקיר פנקס הודעות שעט ורדרד משתפל ומרפרף באויר. לא מצלצל. לא דופק. ביקשה שאמתין. קורא את ההודעות שבפנקס: "ליעד, אל תשכחי לקנות חלב וקורנפקס"; "מיכל, אני אצל יובל, אגיע בלילה, אל תדאגי"; "היי, איפה אתן, הייתי כאן, שירלי". נגמרו ההודעות. השעה שבע ורבע. ממתין. יושב על המדרגה. קם להדליק את האור שכבה. שוב מתיישב. משחק בפלאפון סנייק, טטריס, חלליות. נמאס. כבר שמונה וחצי. ליעד לא פותחת. אני שומע רעשים מעבר לדלת. זו מיכל, אני מזהה את קולה. מתגלגלת מצחוק, כנראה בטלפון. מה לעשות? ללכת או לא ללכת, הנה השאלה, המלט מודרני שכמוני, נסיך דנמרק, או שמא עלוב-חיים, ז'אן ולז'ן. נשאר. ליעד אמרה שתבוא. כמה סטודנטים יחפים יורדים במדרגות. אישה מבוגרת עולה.

שוב מתיישב. מתקשר לאייל. מדבר איתו על שידור המשחק בשבת, על השמש, על חברה שלו, על מצב העו"ש העגום. הוא צריך לסיים את השיחה. אני מתיישב שוב במדרגות. הסטודנטים היחפים עולים בחזרה. מביטים עלי בצורה מוזרה. לבטח חושבים שאני סוטה או גנב או... השד יודע מה. כבר עוד מעט אחת עשרה בלילה. אני מצלצל לליעד. לא זמין. מדירתה שומעים רק את הטלויזיה, מיכל השתתקה. מת להשתין. לצאת לחניון או להישאר ואם הדלת תפתח פתאום והיא לא תראה אותי. בחדר המדרגות יש עציץ. לא חושב יותר מדי. שולף אבר משתין מהר. קצת מרגש להשתין ככה לתוך העציץ בחדר מדרגות של בניין זר. צמרמורת מלטפת אותי מקצות האצבעות עד לשיער. אחרי דקה הכל נגמר. התרוקנתי. שוב משחק בפלאפון. נמאס. כבר אחרי חצות. קריר. מתיישב ליד הדלת. חושך. אין לי כבר כוח לקום ולהדליק את האור. אולי בכל זאת ללכת. אולי להישאר. אולי יצאה לפאב ושכחה שקבענו והיא תכף תגיע. אולי לדפוק אצל מיכל.

אני מת לקפה או תה או כל משהו חם. הישיבה על הרצפה המטונפת הקפיאה לי את הישבן. לא. אני נשאר. אשב בשקט ואמתין. נרדמתי. התעוררתי. שוב נרדמתי. שוב התעוררתי. ללכת או לא. כבר כמעט שלוש לפנות בוקר. טעם מסריח בפה. אין לי כוח לזוז כעת. הגוף קפא. היא בטח תשוב עוד מעט. ליעד. עד מתי לי, לי עד לי, ליעדלי. אני נשכב על סף דלתה, מתכסה בשטיחון לניקוי רגליים. ממתין. בחמש וחצי בבוקר נזרק עיתון על הראש שלי ושליח עיתונים ממושקף מגחך לעברי...
"מה אתה כלב?, שכחת את המפתחות בבית? חברה שלך זרקה אותך?"
אני מחייך. לך תסביר שאתה ממתין משבע בערב לליעד. אין לי כוח. מחכה שילך ועוצם עיניים. הגוף קפוא ונוקשה. נרדם.

"אתה בטח דני, נכון?" נוגעת בי מיכל בכתף ואח"כ מלטפת קצת את הראש, ומרימה את העיתון, "בוא תיכנס פנימה".
"מה השעה?" אני ספק שואל אותה, ספק את עצמי.
"שבע", עונה ונכנסת אל הדירה ואני אחריה, "שבע בבוקר."
"איפה ליעד?"
"היא לא ישנה כאן הלילה, נסעה להורים שלה, תחזור היום בבוקר, ישר ללימודים, השביעה אותי לא לפתוח את הדלת כל הערב ואמרה שיש סיכוי שבבוקר ימתין אחד בשם דני ויחפש אותה, אמרה שאני אתן לה להתקלח ושאשלח אותך לבית קפה בהמשך הרחוב."
הייתי בהלם. מיכל ראתה שאני בהלם וצחקה.
"אז מה, גם אתה מהמכושפים אחריה...." נתנה לי מגבת ושלחה אותי למקלחת חמה.

הלכתי לבית הקפה, שמש של בוקר כבר הבריקה בשמיים. יום חדש. נכנסתי. ליעד לא הייתה. שאלתי מלצרית אם היא הייתה כאן וזו השיבה במבטא ספרדי "ליעד אתה אומר, שנייה אני אבדוק". חזרה אחרי כמה שניות ושאלה: "אתה דני?"
"כן", השבתי.
"זה בשבילך," הגישה לי מכתב, "וגם מוזמן לך שולחן וארוחת בוקר".
התיישבתי. שוקו חם. קוראסון ענק. ומכתב מליעד.

"היי דני, אם אתה כאן וקורא את המכתב, אז המתנת לי כמה שצריך... אתה מתוק. תהנה מארוחת הבוקר שלך... אפגוש אותך בשיעור הראשון בתשע. הפעם אגיע באמת ובתמים."
חיוך. תשוקה. תקווה. אהבה.
כמה זמן צריך להמתין... כמה שצריך... עד בלי די...