גשם

"שמע, אני לא יודע... לא ידעתי שיש לי טחול, עד שאמרו לי שאין לי כזה כבר. אפשר בכלל להסתדר בלי כזה?"

יש לילה. שניים רצים, מאחוריהם עוד שניים. מקלות הפלדה המושחרים והחלולים בזרועותיהם, מופנים קדימה. קולות נפץ נשמעים, מצד נגדי, ואז מהאחר. קולות חבטה עמומים, קולות מימיים, והאדום פורץ, מציף, כמו בחלומות הכי נוראים של הילד הכי טוב. שני זוגות עיניים נפגשים, זוג אחד מזוגג, מלא בלובן המת, והזוג השני מלא בים הסוער, הכואב, הכועס. קולות הנפץ ממשיכים, מרעידים, מרעימים, ואז משתתקים. שקט. דמויות שחורות רצות ואוספות את השכובות, אחת נאנקת, כואבת, והשנייה לעולם לא יותר. האדום נשאר באותו מקום, לא נספג, נשטף יחד עם הטיפות המרובות שבאו אחריו, נשטף ועובר מן העולם. נשכח.

"אני מקווה שאפשר בלי. מה שקרה זה, חטפתי צרור לבטן, זה קרע אותי מהצד, וכנראה הטיס את הטחול שלי בכיוון אחורה, ובאלכסון. מה אני אעשה שנפלתי... כמה אמרתי, ארבעה כדורים? מספיק. זה הפיל אותי, בדיוק כשראיתי אותו נופל גם, אחרי שהוא חטף כמה בחזה, וגם בלב, נראה לי. איך שהוא נופל לי, מול העיניים, הוא מסובב את הראש להסתכל עליי אולי, וחוצה לו את הראש עוד אחד, עובר בין העיניים, ויוצא מהצד השני. ואז יש לו לבן כזה בעיניים, משוגע, והוא נמרח, שבור כזה על הכביש, מולי. אני מסתכל עליו, ראש הצידה, לא יכול להזיז כלום, כי הבטן שלי כולה בחוץ, והידיים מקופלות הפוך מאחורה. אז אני מסתכל לו בתוך העיניים, לא רוצה לעצום אותן. יש את הלבן הזה, כי עבר שם הכדור, וזה שרוף קרוע כזה, ואני מסתכל, והוא מסתכל גם. ויש את החור הזה בצד של הראש, ויש שם חתיכות אדומות שבורות, והכל בחוץ, שפוך, והוא ממשיך להסתכל עליי עם הלבן המרוח הזה בעיניים. אז אני מתחיל לבכות, ואני בוכה, וזה אולי שלוש שניות אחרי שזה קרה, ואני בוכה ולא יכול לנגב, כי הידיים שלי מקופלות ככה מאחור, והבטן שלי, הכל בחוץ. פחדתי לזוז, להסתובב, להזיז משהו... אז הסתכלתי עליו בעיניים, חבר שלי, ובכיתי. אני לא מאמין שבכיתי..."

יוצא מהחדר, דמות חשוכה, כאב בלתי-נמנע, לא צודק ולא הוגן. צועד, דלת, עוד אחת, מדרגות, מפתחות, עוד דלת, יושב... בוכה, חושב, ושוב בוכה. רוצה עוד לדבר, ואין לו מה להגיד. מכניס מפתח, מסובב, נוסע.

יש לילה. הקופסה עם לוחות הזכוכית טסה-רצה על משטח האבן השחורה, הקשה, השטוחה. גלגלי הגומי שלה שטים בסיבוב אינסופי על פני אותו משטח שחור, ומדי פעם עולים על ריכוזי לחות, תועים, עמוקים יותר ופחות, אשר ספק אם עומדים בדרכה של הקופסה, או שמא רצים אליה באותה מהירות שהיא מתקדמת אליהם. ידיים אוחזות בגלגל, אשר מסתובב קלות, מכוון גלגלים אחרים, כאילו הם אלו שבוחרים על אילו שלוליות לעלות. השעטה נמשכת, שריקת האוויר על פני משטחי הפח הרחבים, ולוחות הזכוכית נמלאים טיפות בודדות, רצות, נופלות ועפות. עיניים עייפות, חצי בוכות חצי רואות, פה צר, יבש, ונשימה קצובה. המבט מתרחק, מתארך, מזדקק, מתלכסן, מתחזק... משתתק. קדימה. עמודי-התאורה מחזירים את אורם אל תוך כל אחת מאלף הטיפות על השמשות, וכשהטיפות רצות ועפות, אלפי עמודי-תאורה טסים יחד איתן, נורים, נהדרים, ומופיעים מחדש על טיפות חדש, כאילו כלום... מחליפים אחד את השני, עמוד חדש לטיפה חדש, והמהירות קבועה, תחלופה אינסופית, יפה, זורמת. העיניים ירוקות-חומות, הטיפות שעליהן בעלות טבע שונה, עמודי התאורה מחליקים עליהן בליטוף, בריחוף, בגיחוך, כאילו לא שם, אבל מרגישים. הידיים יורדות מגלגל הניווט יחד עם המבט שרואה דברים אחרים מזיכרונות משתנים, והגלגל עושה בקופסה כבשלו, גלגלי הגומי פונים לדרכם, קופסת המתכת נוטה על צירה. חריקה, שריקה, צריחה קלה, והעמודים עוברים, טסים, עפים, משתגעים, מתעופפים, מסתובבים, ומשטחי המתכת נפגשים עימם בחיבוק זוהר, צורח, מועך, מרתך,שובר, מרסק, משתיק, מתאימים צורתם לגוף החדש שבקרבם. לוחות הזכוכית מתנפצים לאלפי חלקים, נופלים ובוכים, הטיפות מכל הכיוונים, שריקת-אוויר נעימה, קלילה. הכדור הלא-מושלם, בעל מיליון החוטים הכהים היוצאים ממנו, הרוקדים בקלות, הצבע האדום העז מותז לכל עבר, כשאותו כדור שקוע בתוך עצמו בריקוד בלתי-אפשרי. העיניים עודן ירוקות-חומות, מרצדות באור מת, והדמעות על העיניים כבר אינן, התאדו יחד עם הנשימה האחרונה, הנשמה.

(מוקדש לכל אלו אשר חייהם נלקחו באחת, בין אם בסיבוב מטורף, אבחה מהירה, או נשיקת-מוות ארוכה וקשה. מוקדש לחיים שהיו ואינם עוד, והיופי הנורא אשר נשאר כדי להזכיר. אך יותר מכל, הכבוד מוקדש לאלו אשר נתנו את עצמם, כאב וחיים, בדמעות ואהבה. אהבה.)