גוף לא שלי יותר

עומדת עירומה מולו. רועדת עדיין מסערת הצלפות החגורה שהאדימו וחרצו את ישבני. עמוסה עד להכאיב בתאווה.

"פשקי רגליים. אונני מולי, שפחה."
"כן, אדוני."

השחרור המיוחל קרוב. עד כמה שקשה לי לאונן מולו אני שולחת יד אל הכוס הרטוב שלי ובציפורן ארוכה משפשפת/מגרדת את הדגדגן. הגוף רועד עם האורגזמה המתקרבת.

"פשקי עצמך עכשיו. הראי לי את הכוס שלך."

כמה שנאתי את זה. כמה זה הביך אותי! מרכז האינטימיות שלי פעור לפניו. הוא יודע על זה, אמר שיוציא ממני את הבושה הזו לחשוף עצמי לפניו.

"כל דבר בך שייך לי. גם הכוס הזה," היה אומר, "והוא מושלם בעיני בדיוק כפי שהוא!" ולי עדיין היה קשה.

פישקתי רגליים עוד יותר. חושפת בפניו דגדגן אדום. נרגש. מייחל.

"לא רואה ככה. רוצה לראות את כולך. חכי," והוא ניגש וגורר שולחן אל בין משקופי דלת המרפסת. על המשקופים למעלה ווים חזקים אליהם נקשרו פרקי ידיי האזוקות פעמים רבות. מרפד את השולחן במגבת ואני מרגישה את החלחלה עולה בי.

"עלי על השולחן. על הגב."
באיטיות מלאת חששות אני מטפסת על השולחן, שוכבת על גבי.

"פשקי עצמך. הראי לי את הכוס שלך לגמרי."

הדמעות מתחילות לזלוג. כל כך מבויישת.
מפשקת ירכיים בזהירות. עדיין עצורה.

"תפתחי את השפתיים שאראה אותך מבפנים!"
"בבקשה אדוני..." אני מתחננת בשקט.

הצלפת שוט הזנבות על ירכיי היתה חזקה.
"עשי זאת!"

"כן, אדוני," ואני מרחיקה ירכיים עוד קצת, מושכת את השפתיים התחתונות לצדדים, רועדת בבכי המבוכה. הלידות השאירו חותמן המכוער. כבר לא הדוק וסגור שם. החתכים והקרעים מהלידות הרבות פערו את הנרתיק בצורה נוראית לדעתי.

"אני לא יודע מה את רוצה מעצמך," שומעת אותו אומר בקול רך. אצבעותיו מטיילות על ירכיי. מלטפות. "יש לך כוס יפה."

הבכי מתגבר עוד יותר עם המילים שלו. עם הרכות.

"אני אוהב אותו ככה," ואני גועה עוד יותר.

"פשקי עצמך לגמרי!" קולו מתקשח שוב.
"לא יכולה יותר," לוחשת לו מבעד ליפחותיי.
"תראי שאת יכולה!" אמר.

אזיקי העור מוסרים במהירות מזרועותיי ואני תוהה מה הוא מתכנן עוד. כשכרך את האזיקים סביב קרסוליי נרעדתי.

"אדוני, בבקשה לא... אני מתביישת."
"אני יודע. תתרגלי. תתרגלי להיות נטולת בושה מולי. גאה. את הרכוש שלי. הצעצוע האהוב שלי. ואין בך שום דבר שאני לא אוהב. תביני את זה..." מתרכך מעט קולו כשהוא ממשיך לאזוק קרסוליי.

החבלים מגיעים ותוך שניות רגליי מתוחות בין המשקופים. מורמות מעלה, כפות רגליי בוהות חסרות אמון בתקרה. שריריי הירכיים זועקים.

פעורה מולו. כל כולי. השולחן רועד תחת הבכי הקשה שלי. אני מנסה לכסות את הכוס הפעור בכפות ידיי והוא שוב כועס.

"כמה בכי בשביל כלום. את יפה לי! הכניסי את זה לראש שלך!"

ועם כל מילה כזו שלו אני מטלטלת את השולחן עוד יותר בבכי.

"בבקשההה אדוני..."

"הזיזי את הידיים. לצידי הגוף! הישארי כך," והוא מושך כסא ומתיישב מולי. מדליק סיגריה ומסתכל לתוכי.

הדקות עוברות והבכי נרגע. אני מתרגלת. מסוחררת. מעופפת. אני שוכבת משתנקת מהבכי הממושך על השולחן. מולו. רגליי אזוקות ותלויות רחוקות אחת מהשניה. הכוס הרטוב והמגורה שלי פעור לגמרי מולו.

שומעת אותו מתרומם מהכסא.

"הגיע הזמן להתקדם עוד שלב."

עוד שלב?! מה עוד הוא יכול לעשות... אני קבורה כאן. מקומטת לגמרי. רוצה לסגור רגליים!

הוא מתרחק אל התיק השחור שלו. אני שומעת צלילי מתכת.

מה הוא עושה שם?

מרימה מעט את ראשי ועיניי נקרעות בבהלה.

"לא אדוני! בבקשה לא את זה!"
"ששששש... את לא סומכת עלי?"
"כן אדוני, אבל..."

מבטו משתיק אותי ואני מפילה ראשי לאחור, כפות ידיי מכסות את פניי. אני לא אעמוד בזה! אני לא אעמוד בזה! הוא מתקרב אלי עם המכשיר המפלצתי, מעורר החלחלה...

***

פלאש.

אני שכובה במיטה לבד בחדר. הכאבים קורעים את גופי, סוחטים ממני צרחות מזוויעות. שתים עשרה שעות של צירים קשים. שתים עשרה שעות בהן הזרימו לתוכי את כל הרעלים האפשריים כדי להרוג את התינוק שבתוכי.

שבוע 21. הוא חייב לצאת. כבר תינוק וחייב לצאת.

אחות נכנסת כדי לבדוק אותי.

"שששש... כל בית החולים שומע אותך..."
"כואב ליייייייי" אני בוכה כשרחמי מתכווץ שוב במרדנות. מרגישה כאילו התינוק הקטן שלי נאחז בי מבפנים בציפורניים, מסרב לצאת.

חייב לצאת. חייב לצאת...

צינור מהעירוי המרעיל מוצמד לירכי, חודר פנימה אל הרחם. הזרמה ישירה. להגביר את הצירים. מרגישה כאילו גופי נקרע לשניים.

"אני לא יכולה יותרררר... בבקשה..." גרוני צרוד.

"את כמעט מוכנה, חמודה. עוד קצת ואני קוראת לרופא..."

חייב לצאת... חייב לצאת...

סטז'ר נכנס. מסתכל לתוכי. כמו רבים לפניו שנכנסו ויצאו מהחדר כבתחנת רכבת. הכוס שלי פעור לפניהם והם מחטטים ומתלחשים.

עוד כאב חותך בי ומשחרר זעקה לאוויר.

"הגיע הזמן. תפשקי רגליים..."

***

"הגיע הזמן. תפשקי רגליים."
הוא עומד מולי עם המתכת נוצצת בידיו.

"בבקשה לא..."

הזרועות המעוגלות מוחדרות לתוכי בעדינות. הקור מכה בנרתיק. מגע הברזל בתוכי מחזיר כאב ישן. קורע. חודר...

ואני רק בוכה. רק בוכה. בכי המתפרש רק כבכי של בושה ולא יותר. הוא לא יודע. הוא לא יודע. לא מסוגלת לספר. בולעת את הפחד פנימה...

***

פלאש.

"תלחץ חזק שם! זה תקוע. כן! חזק!" אני צורחת כשאצבע קשוחה ננעצת מתחת לפופיק שלי. פנימה. בכוח. מנתקת את התינוק שלי מהרחם.

הצירים לוחצים החוצה את שאריות התינוק המת שלי.

"הוא יוצא... זהו..."

תשישות של מוות נופלת עלי. ריחוף... מרחפת אל ספייס מנתק...

***

מרחפת אל ספייס מנתק כשהבורג חורק והוא מתחיל להרחיב את הזרועות בתוכי. פוער את הנרתיק מולו..

כואבבבב...

אצבעותיו מחטטות בי עכשיו.

ראשי נופל הצידה. לצד שמאל. בוהה במשקוף..

***

פלאש.

ראשי נופל הצידה. לצד שמאל. בוהה בשולחן בית החולים החום שעל ידי, מדף האוכל משוך ופתוח.

צנצנת מונחת עליו.
מלאה נוזל צהבהב שקוף.

התינוק שלי שם. מסתכל בי בעפעפיים עיוורות. מתות. זעיר בגופו, כל כך זעיר.

הספקולום מונח על המגש על יד. לידו עוד אביזרים.

"תביאי את הספק'. יש לה שאריות בפנים, ננקה אותה..."

"תרדימו אותה עכשיו..."

והעיניים נעצמות לי כשהמתכת הארורה הזו זזה בתוכי. לוחצת.

***

העיניים נעצמות לי כשהמתכת הארורה הזו יוצאת לאט מתוכי. עפעפיי נפוחות וצורבות מבכי.

כבר לא בוכה יותר.

רק קיימת שם. גופי לא שלי יותר.