ההרמון (סיפור בהמשכים) - חלק אחרון

הדלת נפתחה ודמות חמקה פנימה, הדלת נסגרת אחריה במהירות.
"קורי? אתה בסדר?" שמע קורי את קולו ראנדום. "הבאתי לך בגדים."
קורי זינק מפינתו, מחבק את ראנדום בשמחה.
"ג'רארד?" שאל.
האיש האדמוני שלח חיבוק עידוד.
"הוא חי. הם כמעט הרגו אותו ממכות אבל הוא חי. הוא נמצא כמה תאים ממך, כאן בצינוק."
קורי נשם לרווחה, מנתק עצמו מראנדום.

"איך הצלחת להיכנס לכאן?" שאל קורי בלחש, "חשבתי שרק לאמזונות מותר לטפל בכלואים."
"זה נכון. הייתי צריך לקבור את פרצופי ובעיקר לשוני כמעט שעה בין ירכיה של השומרת לפני שהרשתה לי להיכנס לכאן," לחש ראנדום בחזרה. "אבל זה בסדר. היא דווקא לא היתה רעה כל כך... יחסית לאמזונות אחרות שהייתי צריך לשחד," גיחך בחשכה.

"אתה יודע מה יהיה איתנו?" שאל קורי.
"בהחלט. זו התוכנית: הערב, במהלך המסיבה, תישאר רק שומרת אחת על הצינוק. כל השאר יאבטחו את המסיבה. אני וקיין נחמוק לכאן עם שני כדי יין ו... נטפל בשומרת. אחרי שהיא תירדם, נשחרר אותך ואת ג'רארד. לא הרחק מהכניסה לצינוק, בצידה המזרחי של החומה, ישנו שער ברזל קטן. כבר טיפלנו בו והוא יהיה פתוח הלילה. הוא מוביל לחורשה. אנחנו נלווה אתכם לשער ומשם אתם תמשיכו לבד."

קורי חיבק את ראנדום בתודה. בעודו מתלבש, שמע את פתיחת הדלת. ראנדום שלח נשיקה מהירה על לחיו של קורי ונעלם.

***

המסיבה היתה בעיצומה כשסימן ראנדום לקיין שהזמן הגיע. כל אחד מהם תפס בקנקן יין מלא על גדותיו והם חמקו בשקט מן האולם הגדול ומיהרו לכיוון הצינוק. הם עמדו לפני שער הכניסה לצינוק, נשמו עמוקות, ואז הרים ראנדום את ידו, מקיש חזק על הדלת. רחש נשמע מבפנים וחלון מתכת קטן נפתח במשיכה, פניה העגולות של אמזונה בהירת שיער מציצות בעדו.

"כן? מה אתם עושים כאן?"
"סליחה, גברתי. האמזונה הראשית שלחה אותנו, בגלל המסיבה. הן כולן חוגגות שם והיא שלחה אותנו עם זה," והם הרימו את ידיהם, מגלים את קנקני היין שסחבו.
"חוגגות, מה?" שאלה, מלקקת שפתיה למראה כדי היין. "אנחנו תקועות כאן בחושך כל היום והן חוגגות," מלמלה. "בואו. תיכנסו" אמרה בהחלטיות.
קיין וראנדום החליפו מבט מנצח. הפיתוי יצא לדרך.

האמזונה בהירת השיער היתה כמעט בגובה שלהם, רחבת כתפיים ואגן, כבדת שדיים ורחבת ירכיים. עיניה השוקקות היו נעוצות בכדי היין. היא כמעט ולא התייחסה לשני הגברים.
"הניחו את הכדים כאן ולכו מכאן," קראה.
קיין שלח מבט מוטרד בראנדום. זה לא הלך לפי התוכנית.

ראנדום היסס לרגע. הוא העלה חיוך על פניו והמשיך להחזיק בקנקנו בעוד קיין מניח את שלו על השולחן הרחב. האמזונה עמדה עדיין על יד הדלת, ממתינה להם שיעזבו את המקום כדי לנעול את הדלת מאחוריהם. ראנדום החל במלאכת הפיתוי. הוא משך אליו גביע יין והחל למלא אותו באיטיות.

"את יודעת, גברתי. זה באמת לא פייר. שאר השומרות שותות, אוכלות, מתענגות עם חלק מהגברים," הוא פנה אליה, מבטו ננעץ בעיניה, מושיט אליה את גביע היין. " ואת, אישה מדהימה שכמותך, כלואה כאן בחושך, רחוק ממרכז הבילוי."
עיני האמזונה ננעלו במבטו המכשף. היא החלה לפסוע אל ראנדום, לוקחת מידו את הגביע. ראנדום הושיט ידו אליה ובעודה שותה, ליטף קלות את לחייה.

"אני וחברי חשבנו לארח לך חברה," אמר, מגניב נימת עצב לדבריו ופונה לעבר דלת היציאה. "אבל אם את לא רוצה אותנו כאן, נחזור למסיבה. אני בטוח ששאר האמזונות..."
"רגע! עצור!" נשמעה הקריאה.
"בן זונה. תמיד מצליח לך," לחש קיין ושניהם פנו אל השומרת.
"טוב. אם אתם כבר כאן.." אמרה, עולה ומתיישבת בכבדות על השולחן הרחב, "שעשעו אותי."
היא רוקנה את כוסה ומילאה שוב את הגביע.

ראנדום התקרב ועמד בין רגליה הפשוקות, כפות ידיו גולשות אל מתחת לחצאית העור שכיסתה את ירכיה הדשנות. היא רוקנה במהירות את הכוס השניה, מנגבת בזרועה את פיה, עוקבת אחר מעשיו של הגבר האדמוני הגדול. ראנדום חייך, כרע על ברכיו, ראשו צולל אל בין ירכיה.

זעזוע של עונג חלף בגופה של האישה הגדולה. קיין נשם עמוקות וטיפס על השולחן, עומד בפישוק משני צידי גופה, אגנו מול פניה. האמזונה ליקקה שפתיה, עיניה נעוצות בבליטה תחת מכנסי המשי של קיין. במשיכה אחת קרעה את הבד הדק מעליו, חושפת את אברו הגדול אל שפתיה התאוות.

***

"קורי? אתה ער?" נשמע קולו של קיין מעבר לדלת הנעולה.
שקשוק מפתחות וחריקת הדלת הקפיצו את קורי על רגליו.
"בוא. ראנדום הלך להביא את ג'רארד. הדרך פנויה. מהר, לפני שהיא תתעורר," זירז אותו.
"הכל בסדר?" לחש קורי לקיין.
"בינתיים. אנחנו חייבים למהר. ראנדום יצטרך עזרה עם ג'רארד."

שני הגברים מיהרו במורד הפרוזדור עד שמצאו דלת ברזל פתוחה לרווחה. ראנדום יצא ממנה, גורר בקושי רב את גופו הכבד והחבול של ג'רארד. "בואו. עזרו לי. הוא בקושי הולך בעצמו." קורי מיהר לתמוך בצידו השני של ג'רארד, ארבעת הגברים פונים לכיוון היציאה.

בחדר השמירה היתה שרועה האמזונה על שולחן העץ הרחב, עירומה לגמרי, ירכיה העבות מפושקות מבהיקות מעסיס לאור העששיות. שדיה הכבדים עלו וירדו בקצב נחירותיה. שלושת הגברים החליפו מבט מבודח ויצאו מבעד לדלת. דקות מספר לאחר מכן עמדו שלושת הגברים בפתחו של שער ברזל קטן, תומכים בגופו הרופס של ג'רארד. הם השקיפו אל מחוץ לשערי הארמון, מביטים בחורשה שנתגלתה לעיניהם, מוארת באור הירח.

"כולם עסוקים במסיבה. זו ההזדמנות שלכם להגיע אל החורשה בשלום," לחש ראנדום, מעביר את כובד גופו של האיש המעולף לכתפו של קורי.
"מה אתכם?" שאל קורי בעודו תומך באהובו.
"אנחנו רגילים לחיי התענוגות של ההרמון. חיינו לא רעים כאן," חייך ראנדום. "כל עוד ניזהר, אנחנו בטוחים."
"אבל מה יהיה כשהאמזונה תתעורר?" שאל קורי בחשש.
"אל תדאג. אני כבר אטפל בזה... כמו תמיד," לחש ראנדום בשובבות.
"משום מה אני בטוח שתסתדר," חייך קורי בתשובה. "תודה. לשניכם."

ראנדום וקיין עמדו דקות ארוכות, מתבוננים בשתי הדמויות שנבלעו בחשכת החורשה.