ארוכה הדרך אל הנחלה

לבטים ומחשבות כבדות אופפים את הבחור,
כל יום אותו משפט של "יהיה בסדר גמור".

חושב הוא על הרגע שבו גם את רגליו יוכל להרים למעלה,
לתת מרגוע לנפשו המבולבלת, הסוחפת גם את גופו הרחק, הלאה.

ההגעה אל הנחלה נראית לו כל כך קרובה היא,
אך כמה קשה הדרך, ממרר הוא בבכי.

רוצה הוא אותה עד כלות נשימה,
רגשות ארוכים ועמוקים מחסירים בליבו פעימה.

יודע הוא כי לה ורק לה רוצה הוא להתמסר,
לתת את ליבו, נפשו וגופו בשבילה ומהר.

ההגיון הבריא מהווה מכשול כבד עבורו,
פחד מהבאות תוקע אותו במקומו.

זקוק הוא לזריקת מרץ שתנער אותו כהוגן,
שתעיף אותו קיבינימט ותתקע איפשהו עוגן.

משתוקק הוא לה שתבנה אותו מחדש,
שתרימו מהרצפה בקלות כהרמת קש.

עקשנותו ומרדנותו תוקעים סכינים וחצים בנפשו,
ההגיון נשאר גלמוד במערכה כולו לבדו.

והיא, האלוהית, כל כך קרובה אך גם כל כך רחוקה,
משתוקק הוא לה בצורה כל כך גדולה.

יושבת היא לה אי שם בחיוך רחב ומתענגת על מצבו,
האפס הזה עוד יסבול עד שיהיה ראוי כי אהיה מלכתו.