לא ידעתי את שמו

כשאירית, החברה הכי טובה שלי, הזמינה אותי למסיבה המטורפת הזו, לא האמנתי שאצליח לשכנע את בעלי. אבל היא הצליחה.

ארזתי את הילדים במיטות, נשיקת תודה קלילה על האף של הבעל - ולדרך. שתי נשים פרובנציאליות בעיניים מבריקות ובמיטב מחלצותיהן יוצאות למסיבה הפרועה בעיר הגדולה. תל-אביב. הולכות לפרוק קיטור של בעל-ילדים-בית-עבודה.

נחתנו בוילה המפוארת מרובת המפלסים ועדויית בריכת שחיה ואפילו מגרש טניס מוקף גן אפלולי. נורות נחבאות האירו דקל - כאן, שיח ורדים - שם... הרגשנו כאילו הגענו לארץ אגדות. ממש לא מהפלנטה שלנו.

מוזיקה רעשנית קידמה את פנינו כשאיריס פתחה את הדלת. איריס ברכה אותנו ומשכה את אירית פנימה בהתלהבות. בעצם אירית היא זו שהוזמנה למסיבה. איריס ואירית היו הכירו דרך האינטרנט ונוצרה חברות אמיצה. אני הייתי רק נספחת.

איריס גררה את אירית במורד המדרגות שהובילו מחדר הכניסה אל החדר הענק שהיווה את הסלון. עמדתי לרגע על יד המעקה, משקיפה מטה אל החבורה שמילאה את החדר. היו שם כשלושים איש. חלקם רוקדים בהתלהבות בשטח שפונה לריקודים במרכז החדר. החדר היה ענק. לאורך קיר אחד נפרס בר משקאות מרשים עשוי עץ, מאחוריו מדפי זכוכית עמוסי בקבוקים. מעליו נמתח מאין גגון שהכיל עשרות כוסות.

סביב לחדר היו כמה ספות וכורסאות עליהם ישבו אנשים בתנוחות שונות, רובם מחזיקים בקבוקי בירה וכוסות משקה. כמה מהנוכחים רבצו על פופים שהיו פזורים לאורך הקיר.

החבורה היתה צבעונית למדי. הבחנתי בנערות צעירות לבושות מיני וחולצות חזיה, מנענעות אגניהן לקצב המוזיקה ולקצב טיפות הזעה שגלשו אל תוך צווארוניהם של גברים בגיל העמידה חנוטים בחליפות, עיניהם כמעט יוצאות מחוריהן למראה הצעירות.

על הספות הסתופפו נשים באמצע חייהן בשמלות ערב מהודרות לצד גברברים נוטפי הורמונים המותחים את רגליהם הארוכות עטופות הג'ינס. זה היה מראה מהמם. תרכיז אינטרנט מושלם.

החבורה העליזה הזו הורכבה ממכורי אינטרנט שנפגשו מידי פעם "לשטוף את העיניים" כדברי אירית. אגב אירית - ראיתי אותה נמהלת אל תוך הקהל, איריס מציגה אותה בפני הנוכחים. אני נשכחתי מאחור. מתחתי כתפיים והתחלתי לרדת במדרגות, מבטי בוחן את הקהל.

בזוית העין ראיתי אותו. הוא נשען על משקוף דלתות ההזזה שהובילו את החצר. הדלתות היו פתוחות לרווחה, מבעדן נשקף מראה הבריכה המוארת בכחול רך שהאיר מתוך המים. צלליתו בלטה על הרקע הכחול.

ירדתי בזהירות במדרגות, כפות רגליי עדיין לא רגילות לנעליי העקב הגבוהות "שהרכבתי". הרגשתי במבטו מלווה אותי. השתדלתי לא להעיף מבט לעברו. נמנעתי מלפגוש במבט החודר.

פסעתי אל הבר, אוספת בקבוק בירה בדרכי, מחפשת מקום פנוי לשבת. צווחות הנעורים של הצעירות התערבבו בצחוק העמוק של הגברים מלווים בצלילי המוזיקה הקיצבית. זו היתה חבורה עליזה למדי ונראה כאילו רובם הכירו את רובם. הרגשתי קצת מנותקת. ואז צצה אירית מולי, מובילה אחריה שני זוגות. התחיל מסע היכרויות. לא זכרתי אפילו אחוז אחד מכל שמות הפרצופים שנדחסו מולי. אבל - התמזגתי.

הערב עבר בנעימים. רכילויות, בדיחות, צחוק... ממש השתחררתי. אדי הבירה שחררו את שארית הניכור שהרגשתי והתחלתי גם אני להשתולל על רחבת הריקודים. זה היה כייף. ובכל אותו הזמן, עדיין הרגשתי במבט המלווה אותי.

הוא.

הוא עדיין היה באותו מקום, נשען על המשקוף, מקשקש עם גבר אחר. ממבטים חטופים שזרקתי לעברו גיליתי גבר נאה, שיער כהה מסורק בקפידה, צדעים אפורים, כבן ארבעים משהו, חולצה תכולה שכפתוריה העליונים פתוחים, חושפים קצהו של חזה שעיר מעט, רגליים ארוכות במכנסי חליפה כחולים כהים. הוא החזיק ביד אחת בקבוק בירה. ידו השניה משעינה את ז'קט החליפה על כתפו.

הבחינה הזו לא עברה בשלום ומבטינו נפגשו. שמץ של חיוך מתח את קצה פיו כשחש במבטי סורק אותו. הסתובבתי במהירות, כאילו באכסטזת הריקוד, מפנה גבי אליו. אוףףף אני שונאת "שתופסים" אותי ככה. בנחישות מנעתי מבטי ממנו למשך הערב... עד אשר...

חלק מהאנשים עזב. המוזיקה הפכה שקטה, ומדי פעם נעלם זוג לפינה חשוכה. קבוצה עליזה של אנשים התיישבה במרכז רחבת הריקודים, מסובבת בקבוק יין ריק.
התחיל משחק "אמת או חובה". כולם כבר היו מטושטשים מאלכוהול ומעשן סיגריות מסתוריות יותר ופחות. אני עדיין נצמדתי לבקבוק הבירה שפגשתי בתחילת הערב, מתעקשת שלא לאבד חושי לגמרי. מישהו צריך לנהוג הביתה בסוף הערב.

אירית היתה חצי שפוכה. היא הצטרפה למעגל המשחקים, ואילו אני ועוד כשלושה אנשים ישבנו בצד והשקפנו על המשחק. גם הוא היה מהמשקיפים. הוא ישב מולי, בצדו השני של החדר, מבטו עדיין ממשיך לשוטט לכיווני לעיתים קרובות. לא העזתי להרים מבט לעברו.

המשחק התלהט, ושתיים מהנשים הרימו ידיים ופרשו לקול מחאתם של השאר.
בדחף רגעי קמתי והצטרפתי למשחקים. הבקבוק התגלגל והחובות העמיקו לצד הארוטי יותר בעוד הצהרות האמת הפכו נועזות יותר ויותר. נשיקות, נגיעות וליטופים התארכו לצד פריטי לבוש שהחלו להצטבר לערמה קטנה. אני עדיין ניצלתי את זכות האמת, מגלה סודות אך מכסה טפחיים.

ואז, בלחצה של אירית ואיריס - אמרתי "חובה". ואירית חייבה אותי. להתנשק. עם איריס. המנוולת הזו ידעה על הנטיה הדו מינית שלי והחליטה להוציא את השד מהבקבוק. איריס צווחה, מצהירה שמעולם לא התנשקה עם אישה והיא לא מתכוונת להתחיל עכשיו.. בעצם היא לא בטוחה. בעצם היא לא יודעת אם תאהב את זה.. בעצם פה בעצם שם.. ואני - ראיתי את ההתפתלויות שלה, הרגשתי מבט חודר נח עלי מקצה החדר. והלכתי על זה!

קמתי ממקומי, התקרבתי לאיריס, אחזתי בידי בפניה המופתעות. והרבצתי לה את נשיקת חייה. הרגשתי אותה מתמוססת מולי בעוד הקהל הצופה בנו מעודד בקריאות שמחה ובמחיאות כפיים סוערות. כשניתקתי את פי ממנה הבחורה התנודדה על יושבה, מנסה לאסוף את נשימתה חזרה. פניה היו אדומות, עיניה מצועפות. אני חזרתי בחיוך אל מקומי. אירית טפחה על כתפי לאות הוקרה, נועצת בי עיניים מעריצות על האומץ. היא ממש לא חשבה שאני אעשה את זה.

וזוג עיניים המשיך לעקוב אחרי.

איריס קמה, ביקשה סליחה, ורצה בזיגזגים אל הברז הקרוב לשטוף את פניה הלוהטות. קמתי אחריה לראות אם הכל בסדר. היא התנודדה חזרה אל החבורה, חוזרת לעצמה אט אט. חיוך ו-"וואוו" קידם את פני הדואגות. היא היתה בסדר. התאוששה.

החלטתי גם אני להתאוורר מעט והודעתי על פרישה מהמשחק. הם מחו מעט והבטחתי לחזור לאחר סיבוב התקררות בחוץ. יצאתי מבעד לדלתות ופניתי לעבר הבריכה. לחשושים ורחשושים, אנחות וצחקוקים בקעו כמעט מכל פינה חשוכה שם בחוץ. הלילה היה פעיל למדי.

ירדתי אל הבריכה והלכתי לאורכה, מתעלמת מזוגות בזוויות שונות ומשונות שהיו פרושים על כסאות הנוח סביב הבריכה. המשכתי לצידה השני של הבריכה, יוצאת דרך שער קטן שהוביל לגרם מדרגות. ירדתי בהן אל מגרש הטניס החשוך. הוא היה ריק.

המגרש היה בינוני, מוקף גדר רשת גבוהה משלושה כיוונים. הצד שפנה אל הבית היה מוגן בקיר גבוהה ומשופע בזוית של כ- 45 מעלות, בחלקו העליון היו כוכים שהכילו אדניות עם פרחים. העיצוב של הוילה הזו יפהפה, חשבתי לעצמי.

פסעתי אל הצד המרוחק, מבודדת עצמי לגמרי מהבית, לבסוף נשענתי על הקיר, מעיפה מבט אל השמיים זרועי הכוכבים. הצחוק שהתפרץ מדי פעם מהבית התגלגל עד למגרש, נבלע אל תוך החושך שהקיף אותי.

ואז שמעתי את חריקת השער בראש המדרגות. הצעדים התקרבו וראיתי דמות גבוהה מתקרבת אלי.

האיש.

הוא פסע לעברי, ידיו בתוך כיסי מכנסיו. אני נשארתי במצבי, נשענת אל הקיר, עוקבת אחריו. הוא נעצר מולי, בלי מילה, מביט בי.

"חיכיתי לך."

הוא לא ענה.

ידיו יצאו מהכיסים ואחזו בפני. הוא נשען קדימה וכיסה את שפתיי בשפתיו בנשיקה חזקה ועמוקה. הנשיקה התלהטה ואני הקפתי את צווארו בידי, מושכת אותו לעברי, גופו נשען עלי.

ידיו נטשו את פני והחלו ללטף את ירכיי. הרגשתי איך הוא מתקשה מול אגני הלחוץ אליו. בפתאומיות משך את חצאיתי לאורך רגליי, חושף את ירכי לרוח הקרירה ולמגע ידיו הלוהטות. פיו לא עזב את שלי ולשונו חוללה בי, סוחטת אנקות תאווה.

הוא נאנק, רגלו חודרת אל בין רגליי, מפשקת אותן. התחלתי לשחרר את חגורת מכנסיו, שנינו הופכים להוטים יותר ויותר. הרוכסן הארור סירב להיפתח והוא עזר, משחרר לאוויר איבר מרשים שעצר את נשימתי.

הוא משך את חצאיתי מעלה, וקריאת תדהמה חמקה מגרונו אל בין שפתיי כשגילה שאינני לובשת כלום למטה. זו היתה המרדנות האישית שלי. פשוט שנאתי תחתונים. הפעמים היחידות שלבשתי כאלה היו בזמן מחזור או כשלבשתי חצאיות שקופות מדי. ועכשיו – לא לבשתי.

ידו חדרה אל בין ירכיי מגלה את הלחות החמה שציפתה לו. הוא נאנק שוב, אוחז במותני ומרים אותי עד שאגני היה מעט מעל שלו. הזווית של הקיר המשופע עזרה. החדירה היתה מהירה, חסרת סבלנות, חזקה. הוא נבלע בתוכי ואני הרגשתי כאילו המראתי אל בין הכוכבים שהשקיפו עלינו. אף מילה לא נאמרה. החדירות הגבירו קצבן ושנינו התפוצצנו לאלפי רסיסים מבליעים את קולות התאווה והשחרור האחד בין שפתי השניה.

שפתיו היו קבורות בצווארי כשנשימותינו חזרו לאט לסדרן. ראשי נשען אל הקיר, עיני נעוצות בכוכבים, כולי ספוגה בשרידי האורגזמה המדהימה שחוויתי. הוא הזדקף לאט, מסדר את בגדיו. החושך עטף אותנו. חצאיתי גלשה בטבעיות למקומה.

"לך."

הוא הניד בראשו בהבנה, חייך, שפתיו נגעו בשלי בפעם האחרונה, חלפו על קצה אפי. והוא פנה ונבלע בחושך.

ואפילו לא ידעתי את שמו..

***

הימים שאחרי עברו בערפול מסוים. האורגזמה החשוכה והנהדרת ההיא ליוותה אותי כשחזרתי לשגרת החיים. גם עכשיו, בדרכי לעוד יום עבודה במשרד, עדיין ריחף חיוך של סיפוק על שפתיי. שבוע עבר מאז ואני ידעתי שלא אראה אותו שוב.
אבל המתיקות הזו תישאר איתי תמיד.

הבוקר עבר בעצלתיים ושעת הפסקת הצהריים הגיעה. שעה שלמה של מנוחה. אספתי את תיקי ופניתי מהמשרד לכיוון מכוניתי, מהרהרת באיזו מסעדה לאכול הפעם. ירדתי אל החניון, מתקדמת למקום השמור בו החניתי את מכוניתי. מכונית חצתה את מסלול הליכתי ונעמדתי עד שתעבור. היא נעצרה מולי. הצצתי פנימה ונשימתי נעצרה.

הוא חייך אלי נשען קדימה ופתח את דלת הנוסע בהזמנה.

בלי מילה נכנסתי וישבתי, מבטי התמהה נשלח אליו בשאלה. ידו נשלחה והוא ליטף את לחיי. הסתובב והוביל את הרכב החוצה, אל מחוץ לחניון.

מבטי חלף על צדודית פניו. מליון מחשבות רצו בראשי. מה הוא עושה כאן? איך הגיע אלי? אירית ואיריס חלפו בראשי. אני הולכת לחנוק את האישה הזו! אני בטוחה שהיא סיפרה לו איפה אני עובדת ומתי יש לי הפסקה. אני נשבעת שאני חונקת אותה!

אף מילה לא נאמרה ביננו. המכונית נסעה כמה רחובות ונעצרה מתחת לבניין דירות ברחוב שקט. הוא החנה את הרכב בחניית הבית, יצא, הלך סביב חזית הרכב בעודי עוקבת אחריו במבטי.

הוא פתח את דלתי ועזר לי לצאת, כף ידו עוטפת את שלי. ולא מניחה. אוחז בידי, הוביל אותי לעבר המעלית. המעלית נעצרה בקומה השלישית והא פנה לעבר אחת הדלתות, פותח אותה ומוביל אותי אל תוך הדירה.

לא הספקתי להסתכל סביבי כשגופי הוצמד לדלת שנסגרה אחריי. נשיקתו הלוהטת המיסה את שרידי ההפתעה אל תוך מערבולת רותחת של תאווה. השארנו נתיב של בגדים בדרכנו אל חדר השינה. כשנזרק גופי אל המזרן שנינו היינו עירומים לגמרי. הסערה חסרת הסבלנות שאפיינה את ההתעלסות הראשונה שלנו לפני שבוע – חזרה שוב.

פשוט שאבנו האחד את השניה. לוגמים בכל פה את הדקות הקצובות. התעלסות סוערת, חסרת מעצורים וספוגת תאווה שנמשכה ונמשכה. כל אחד חקר כל מילימטר בגופו של השני במהירות, בערגה, כאילו העולם עומד להעלם לנו בעוד כמה דקות. אורגזמה הדדית זעזעה את גופנו נותנת דרור לזעקות השחרור.הפעם לא כלאנו אותן, משחררים אותם לאוויר ספוג ריח גופותינו.

השעה היתה מאוחרת ואני הייתי חייבת לחזור למשרד. גם כך הייתי באיחור של כעשרים דקות. לאחר מקלחת חפוזה אספתי את בגדי מהרצפה, לובשת אותם בדרכי אל הדלת. הוא בא אחרי.

ללא מילה חזרנו למשרדי.

כשעצר מול הכניסה לבניין המשרדים הגדול, פנה אלי, מבטו שוקע בשלי. הוא התכופף, נישק אותי נשיקה ארוכה ועדינה. פתחתי את הדלת ויצאתי, עוקבת במבטי אחר המכונית המתרחקת. פניתי למשרד, המומה עדיין מהסערה הגנובה.

ואפילו לא ידעתי את שמו!

***

למחרת בצהריים הוא חיכה לי שוב. באותה שעה. לא חזרתי למשרד באותו יום. התקשרתי והודעתי שאני לא מרגישה טוב ולא אחזור.

הארכתי את ההפסקה עד שעות הערב. בחברתו. בדירה הקטנה ההיא. השעות שבילינו היו חלומיות. ובכל הזמן שהיינו יחד מילה לא הוחלפה ביננו. פשוט הרשנו לגופינו לדבר בשבילנו. והוא לא רק דיבר. הוא צעק וצחק ושר.

הגעתי לשיאים שלא תיארתי לעצמי שאפשר. הוא למד כל נקודה רגישה בגופי. ולמד מה מפעיל אותה. השפתיים, הלשון, השיניים, האצבעות. מגע לחיו על ירכי.
לחזור הביתה היה כמו לקרוע עצמי ממיטה חמה ומפנקת ביום חורף סוער.

ואפילו לא ידעתי את שמו.

ידעתי שאוכל בקלות לברר. דרך אירית. לא רציתי. ידעתי שהידיעה תנפץ את החלום הזה. תמוסס אותו אל תוך מציאות אפורה וצפויה. הוא היה הפנטזיה הממשית שלי.

לאחר אותו אחר צהריים ארוך בחברתו לא ראיתי אותו חודשיים. ההמתנה היתה מורטת עצבים. ואז הוא הופיע. שוב. בהפתעה. כאילו היה כאן רק אתמול. והלהט היה מהול בכעס. בערגה.

ואתמול, כשראיתי את מכוניתו מתרחקת ממני שוב, ידעתי שזה שם המשחק. ידעתי שלעולם לא אדע מתי יופיע. הוא חידד את הימים.

הציפיה. הערגה. והלהט המושלם בסוף ההמתנה, כל אלה הפכו את הפנטזיה שלנו לשלמה.

ואני בכלל לא יודעת את שמו...