אדום (סיפור בהמשכים) - חלק ראשון

ההכרה החלה לחזור אלי אט אט, חמימות מוזרה עטפה את עורי.

פקחתי עיניים אל תוך בלהות.

הייתי עירומה, נשענת על קיר שנראה כקיר מערה, פרקי ידיי כלואים באזיקים רחבים, מהם יצאו שלשלאות שהיו מקובעות אל הקיר מאחורי. מבטי הופנה אל השלשלאות. הן היו מוזרות למראה, עשויות אור בוהק אדום. החומר נראה כמו פלדה שלובנה על אש עד התכה, רק שכאן היא היתה מגובשת לצורת טבעות ואזיקים שריתקו אותי למקומי.

משכתי ידי בכוח בתוך האזיק וזעקה בקעה מגרוני.

כאב צורב וחד חדר מבעד עורי, כאב של כוויה, של ברזל מלובן שהונח על העור. קפאתי שוב במקומי. הכאב נעלם. ניסיתי להניע ידיי לאט, והצריבה ששודרה היתה נסבלת. ככל שנעתי בתוך כבליי בקצב איטי יותר, כך הכאב היה חלש יותר.

נשארתי קפואה במקומי, מרחיקה את הכאב. מבט מטה גילה כי אני עומדת על קצות אצבעותיי על פני ריבוע קטן ולבן שהיה מצוייר כביכול על ריצפת האבן של המערה. קצות אצבעותיי התאימו בדיוק לריבוע הלבן תחתן.

לאט הנעתי זרועותיי באזיקים הצורבים, משנה תנוחה כך שאוכל להניח את כפות רגליי על הרצפה, להרשות מנוחה לשרירי כף רגלי המתוחים מעמידת האצבעות הלא נוחה.

ציפיתי להרגיש את קרירות האבן אל מול כפות רגליי.
טעיתי.

כמה שניות עברו בטרם הרגשתי את החום חודר פנימה. עקצוציי הלהט חדרו מבעד לעור כף רגליי והפכו לבערה. במהירות חזרתי לתנוחתי הקודמת על קצות אצבעותיי.

הרצפה להטה כאילו היו בה גחלים לוחשות!

אז גם שמתי לב לחום על גבי. גם הקיר עליו נשענתי היה חם ולא צונן כמצופה מקיר מערה. ככל שיצאתי מהטשטוש והתחברתי להכרה, כך נקלטה במוחי האווירה המוזרה והמאיימת בה הייתי כלואה.

ידי, באזיקים האדומים, היו מחוברות לשרשראות הלהט שעברו דרך טבעות, מקובעות לקיר מאחורי. תנועה מעטה אופשרה לי על ידי משיכה איטית וכואבת של השרשראות דרך הטבעות, עדיין מושכת את זרועותיי גבוה לצדדים, אך מאפשרת לי עמידה נוחה יותר על הרצפה הלוהטת.

הראות סביבי היתה מוגבלת למרחק של כשלושה מטרים מכל עבר. מעבר לשלושת המטרים - שגילו רק רצפת אבן מתחת, והקיר עליו נכבלתי, שממשיך משני צדדי עד שנעלם בערפל האדום - לא ראיתי תקרה. רק חושך מעלי. חושך מאדם בערפל.

הערפל שריחו הלח והמוזר הגיע לאפי. הערפל שכיסה הכל מעבר לאי של בהירות שסבב אותי. ערפל אדום ומקרין חום.

ניסיתי שוב להניח את כפות רגליי על הרצפה הלוהטת, מכינה עצמי לכאב העתיד לבוא. הרי הייתי "מצויידת" בסיבולת כאב גבוהה, ומאומנת בהתמודדות עם רמות כאב גבוהות. העקצוצים הגיעו, בעקבותיהם כאב הצריבה. עצמתי עיניים, מתרכזת בצריבה המתגברת בתחתית כפות רגליי.

לא להלחם בו. לחבק את הכאב... לחבק את הכאבבב... לספוג אותו פנימה. לדמיין אותו זורם ממקום החדירה לגוף, מכפות הרגליים, מטפס במעלה הקרסוליים, זורם בדם, זורם בשרירים. להמיר אותו ללהט, לחום, לחמימות, לעונגגגג...

הצריבה בכפות הרגליים הלכה ופחתה והפכה נינוחה אל מול כפות הרגליים. פקחתי עיניים, ממשיכה במסע הכאב פנימה. לקחתי אותו פנימה. סופגת. נושמת אותי. מעלה, פנימה, עד למסנן הקבוע בתחתית בטני.

הרגשתי את נחיריי רוטטים ונפערים כשגופי החל לסנן ולהגיב לכאב. מגיב, מתרכך ומגיב. נשימותיי הצטופפו אחת אל השנייה. שרירי הירכיים התכווצו בהתאמה מופלאה. מגיבים להתעוררות היצר.

כאילו מעצמן נעו ידי בתוך אזיקיהן, מבקשות עוד תיבול. הצריבה עברה דרך פרקי ידיי, מתחברת אל רעותה במרכז גופי.

אילצתי עצמי לנשום נשימות קצובות, איטיות יותר, מגייסת את יכולת האיפוק שהוטמעה בי כשפחה במהלך השנים האחרונות. זה כבר היה כמעט אוטומטי. הגוף ידע. הגוף הגיב להוראות שנשלחו.

לרסן... לרסן...

יצבתי עצמי ברמה המתאימה בין עונג לכאב, רמה המאפשרת הזנה הדדית במקביל להמשך תפקוד רגיל. נקודת האיזון הפנימית הזו, שהותירה אותי רטובה ומיוחמת אך עדיין בשליטה, במיוחד בהתמודדות עם רמות כאב משתנות.

גופי נרגע כשצחקוקים נשמעו מהערפל.
צחקוקים באוקטבות גבוהות, כמעט כשל ילדים.

הפניתי עיני, שולחת מבט אל תוך הערפל הסמיך, אל עבר הקולות.

תנועה קרוב לרצפה לכדה את עיני, והן נפערו בתדהמה ואימה כשמתוך הערפל בקעו הדמויות הביזאריות.

כעשר דמויות קטנות, צבען אפור חולני, גובהן לא יותר מעשרה ס"מ.

גופן הדהוי היה עירום וחסר מיניות. הן נראו אנושיות אך לראשן התנוססו קרניים קטנות. עיניים קטנות ואדומות הביטו לעברי בזימה מרושעת. הדמויות החזיקו בידיהן קלשונים זעירים בעלי שלוש שיניים, עשויים אותו החומר ממנו עשויות היו השלשלאות שלי.

היצורים קרבו אלי, מצטחקים, מתלחשים בשפתם המוזרה, מקיפים אותי. נשימתי יצאה מראותיי בשריקה ושמתי לב כי עצרתי אותה עד כה.

הם התקבצו סביבי במעגל, מחליפים הערות צווחניות ביניהם.
לא הבנתי את שפתם.

מהו, לכל הרוחות, המקום הזה?
איך הגעתי לכאן? אני מתה?

הזיכרון האחרון שנחרט במוחי בטרם התעוררתי במקום הארור הזה היה של המועדון. אני קשורה על צלב בגבי אל הקהל הצופה, שוט הבקר הארוך צורב בבשר ישבני. איך הגעתי אל המערה הזו?!

"שש... שלום?" הצלחתי לפלוט, מנסה להכניס הגיון בבלגן שהתרוצץ בראשי. אולי הם יוכלו להבהיר דברים, אם יבינו אותי בכלל... הם השתתקו באחת, מרימים מבט אדום אלי.

צווחות קטנות נשמעו מפיהם וכאילו ניתן האות!

הם זינקו על קרסולי, כפות רגליי, ירכיי, נועצים שיני קלשוניהם בבשרי. השיניים הקטנות שננעצו בבשרי הרגישו כמו סיכות שחדרו עמוק, מקיזות דם מידי פעם מהנקבים הקטנים שהצטיירו על עורי.

"די! תפסיקו! מה אתם עושים?! מה עשיתי לכם?!" צרחתי עליהם בבלבול, מקפצת במקומי, מנסה להתחמק מקלשוניהם, דמעות שוטפות את לחיי. כל תנועה שלי לוותה בצריבה עצומה בפרקי ידיי. השלשלאות שלי קרקשו בעודי מנסה למתן את תנועות ידיי ועדיין להתחמק מהשדונים האפורים שדקרו אותי.

ניסיתי לבעוט באחד היצורים והוא התפוגג ממקומו שניות לפני שכף רגלי נגעה בו, מופיע משום מקום במרחק כמה ס"מ מהמקום בו נעלם. זה הקפיא אותי במקומי.

"די!" נפלטה מגרוני צרחה שהדהדה סביבנו וחדרה מבעד לערפל.

משהו התגלגל מתוך הערפל. קול. רעם. היצורים המרושעים והמכאיבים נעצרו. שולחים מבט מפוחד אל הערפל ממנו בקע הרעם המתקרב.

הם השמיעו קריאות אימה איש לרעהו ובשניות התפוגגו באוויר, משאירים אותי לבדי, מתייפחת, זרזיפי דם דקיקים מקשטים את רגליי. הצריבה בפרקי ידיי נרגעה לאיטה, ירכיי דואבות ולחות מעונג כואב, רועדות תחת מתח השרירים.

הבטתי באימה אל תוך הערפל, מנסה לקרוע אותו בעיניים רטובות, לנחש מה הפעם יבקע ממנו, מהו הדבר שהבהיל את השדונים.

הרגשתי איך עורי סומר מהפחד, מהריגוש, מהכאב – כשבהיתי בדמות הענקית והכהה שהצטיירה בתוך הערפל.

זה בקע מתוך הערפל ונעצר כשני מטר מולי.

זה. לא יכולתי להגדיר אחרת את הדמות, למרות האנושיות ששודרה בקווים כלליים. התוספות שהיו עליה הפכו אותה ל... זה.

גובהו כשני מטרים. רגליו השריריות הסתיימות בפרסות במקום בכפות רגליים אנושיות. פרסות ענקיות, שחורות על רקע העור האדום של קרסוליו החשופים.

עור אדום. עור אדום בוהק. שריריו נעו בעוצמה מפחידה תחת עורו, שריריי ירכיו... מבטי הפעור המשיך לטפס במעלה גופו בעודו עומד בשקט מולי, זרועותיו העצומות משולבות האחת בשנייה, ניצב גבוה ומאיים בפישוק, כאילו ממתין לסיום סקירתי.

ירכיו השריריות נבלעו אל תוך חגור שהקיף את אגנו, כשזכרותו מותחת את חזית החגור, ספק מגלה ספק מסתירה עוצמה מסוג אחר. בלעתי את רוקי כשמבטי המשיך הלאה, אל מעל לשפת החגור, אל הבטן האדומה השטוחה, צללים משחקים בה עם נשימותיו הקצובות, הרגועות, בעוד מבטי מטפס מעל זרועותיו השלובות על חזה חלק רחב, מחובר אל צוואר עבה.

ואז הפנים.

סנטר מחודד ומחורץ, בולט החוצה, מעליו שפתיים חושניות, מלאות, משורטטות, כשחיוך שמתח אותן לרגע חשף ניבים צחורים ארוכים מהרגיל.

הרגשתי את אגלי הזיעה מציירים קווים ארוטיים לאורך גופי, על מצחי, צווארי.

נשימתי קצרה. ייחום בלתי נשלט עלה בי למראה הדמות הזכרית האדומה הענקית הזו. משהו קדמוני וחסר הגיון לחלוטין. משהו שנבנה מתוך השדרים המיניים החזקים שבקעו אלי מתוך הענק המפלצתי שמולי.

ואז פגשו עיני בשלו.
וטבעתי.

עיניים אדומות. אישוניהן שחורים וגדולים, נטולות אנושיות, אישוני עז. קורעות נשמה. לא אישונים עגולים אלא אליפסות צרות שנראו כחרכי הצצה לאבדון. מה שהימם היתה ה.. חמימות שבקעה מהקרח האדום המחורץ הזה. בלתי ניתן להסבר. משהו עוטף, ממגנט, בטוח ומרתיע כאחד.

לא יכולתי לנתק מגע מהעיניים האלו. מזווית עיני ראיתי את קודקודו. שיער שחור ארוך נפל עד מותניו, ומתוכו צמחו קרניים ענקיות ועבות.

"העוזרים שלי השתעשעו בך, אני רואה."
קולו העמוק, שחתך את השקט בינינו, הקפיץ אותי. קול בס, נמוך, מצמרר. קולו כרעם המקדים סערת טורנדו שעוד רגע תפגע.

"השתעשעו בך ללא רשותי. הם יטופלו בהתאם."
הייתי מהופנטת כשקרב אלי בשני צעדים, מתנוסס גבוה מעלי, שולח אצבע אדומה ארוכת ציפורן אל ירכי, אוסף טיפה מדמי עליה.

נשימתי כבדה כשקרבה אצבעו מושחזת הציפורן אל שפתיו, לשון ורודה לחה מציצה החוצה, לוקקת את דמי מעל אצבעו.
הרגשתי כאילו חדר לתוכי בעצם המעשה.

עיני נעצמו בכוח, בכל כוחי ניסיתי לשלוט במרדנותו של גופי, רועדת. קפאתי מולו כשחזרה אצבעו לטייל עלי, כשהרגשתי את גירוד ציפורנו על עורי, משרטטת אך לא פוצעת, בוחנת אך לא חודרת.

בועלת את עורי אליו.

מגע רך של אצבע...
מגע קשה של ציפורן...

רך עם קשה, מתוק עם מריר, שקט עם צווחה.

הוא טייל על עורי, מלטף ירכיים ומותניים, כתפיים וצוואר.

כשהגיע אל שדיי המורמים מעט ומתוחים עקב הזווית של ידיי הלכודות לצדדים, נפרסו אצבעות כף ידו הענקית, עוטפות שד. בשרי המתנשם נבלע אל תוך כפו.

עיני נפקחו ונשפתי לעבר פרצופו הקרוב, מסרבת להרים מבט אל שתי המדורות המכלות שבערו בעיניו. כפו נסגרה לאיטה, כולאת את השד, מוחצת אותו בין האצבעות הארוכות והעבות.

הנשיפות דהרו ממני כשכאב הלחץ החל לבקוע מתוך אחיזתו, מסרבת לצעוק עבורו, מסרבת לתת לו את כאבי. מסרבת! מסרבת... מססס...

הזעקה התגלגלה מתוכי נדחקת הלאה בשחרור של עונג היישר אל מבטו המשועשע. כשפערה הזעקה דרך בין שפתי, מפשקת אותן – נמלא טווח הראייה שלי באדום, כשפניו נצמדו לשלי.

לשונו חדרה אל שפתיי הפעורות בכאב, ידו עדיין לוחצת את השד, כפו השנייה נבלעת אל תוך שערי, מרימה ראשי אליו.

השפתיים הלוהטות כבשו את שלי, לשונו זרמה פנימה, חוקרת, כמעט מחניקה אותי בגודלה. הוא מילא פי בבשר לשונו החמה, חודר אל גרוני, יונק שפתי.

רוק פיו זרם אל שלי, תחושתו כטבסקו על לשוני. צווחתי תחת הכיבוש האוראלי ותחת הכאב בחזי. הרגשתי את הרעידות הבלתי נשלטות משתלטות על גופי.

באימה הרגשתי את העונג מגרש שרידי הגיון, מרשה לזכר העצום הזה לקבל את מבוקשו.

הוא המשיך לחדור אל פי בלשונו, מעגל בי שרשרת של עונג צרוף כאב ולהט. דמעותיי יורדות מטה מעיני הקרועות לרווחה מהעוצמה שניגנה בי, זורמות מטה לפגוש את השפתיים המאוחדות.

הוא ניתק באחת ממני, מתרחק שוב לטווח של שני מטרים ממני, מביט בי כשגופי נזל לאורך הקיר, מגשש אחר תמיכתן של ברכיי, לשווא.

קרסתי כשרק פרקיי ידיי הנעולות באזיקיו תומכות בגופי הרועד, הצריבה בהן הפכה מוכרת ומנומנמת משהו.

הזדעזעתי מתגובתי הבלתי נשלטת למפלצת המדהימה הזו שעמדה מולי, משועשעת.

"את תענגי אותי היטב, אישה," אמר פנה ונעלם אל תוך הערפל.

אין לי מושג כמה זמן הייתי תלויה כך על פרקי ידיי בתוך האזיקים. כשהצלחתי להתאושש ולקום על רגלי, כפות ידיי היו רדומות לגמרי וכאב עמום בער בפרקים.

נשענתי על הקיר להשיב רוחי, מקשיבה להלמות הלב. עדיין סערתי בי בעקבות החוויה התלושה הזו.

הזכר הזה הרעיד אותי עד האטום האחרון שבי. העוצמה הגברית הזכרית הבלתי אנושית שלו דיברה אל גופי כאילו לא נוהל על ידי המוח. כאילו נוהל תפקודו על ידי הרחם. עיוור. רגיש. מיוחם. משתוקק. מחייה.

פתאום צפו תחושות מוזרות. משהו כל כך מוזר במערבולת הזו שהיתה בי, כל כך מנוגד לכל הגיון...

התגעגעתי אליו
השתוקקתי לו
הצורך זעק מגופי

המפלצת האדומה הזו כישפה אותי.

עצמתי עיניי מול התחושות האלה, הבכי מבעבע מתוכי החוצה. מרגישה מרוקנת. אומללה. מבויישת.

נשענתי על הקיר, קולות בכיי ממלאים את החלל ביני לבין הערפל. הרגשתי כל כך לבד. רק אני, הדמעות, והאקסטזה העורגת שהקיפה אותי עדיין.

הזמן עבר כשנרגעתי לאיטי. הזמן עבר כששמעתי צעדים קלילים מתוך הערפל. מתקרבים. אפילו לא הרמתי עיני, מקבלת בשקט כל מה שיבקע מתוך המחסום המסתורי.

היא הופיעה שקטה וארוכה. קערה מלאה נוזל ריחני בידיה, מגבת על כתפה. עיני בחנו אותה כשנעצרה מולי.

היא היתה עירומה
היא היתה יפהפיה
היא לא היתה אנושית. כמותו.

גפיה היו ארוכים, עורה אדום, חלק, קטיפתי למראה. כשקרבה ועמדה מולי, עיניה המחורצות בוחנות משועשעות את פניי, בעל כורחו חלף מבטי לאורכה.

חזה היה מלא, כבד, פטמות בצבע בורדו עיטרו בצלחת רחבה את שדיה. שדיה הכבדים נחו מתעגלים מעל מותניים צרות שעיטרו אגן רחב מעט, מתעגל, מזמין. החריץ בין רגליה, נטול שיער כשאר גופה מלבד ראשה, עטור השיער השחור ו... זוג קרניים קטנות אמדמדות שבקעו מתוכו כנצני לשונות קטנות.

שפתיה התחתונות היו מלאות כמו גבעת הקטיפה העגולה שנחה מעליהן. מבטי ננעץ בו, לשוני עוברת על שפתיי שיבשו פתאום, שיניי ננעצו בשפתיי כשמבטי גלש מטה. רגליה היו ארוכות ושריריות. הן קרבו אלי ונעצרו.

הרמתי מבט אל בריכות עיניים אדומות, לוהטות.

"באתי לנקות אותך, אנושית," אמרה ברוך.

לא יכולתי לדבר אלא רק להנהו אליה ולעקוב אחר תנועותיה. היא התכופפה מניחה את הקערה הגדולה לצד רגליי, סוחטת ספוג שהיה מונח בתוך המים הורודים.

כשהתרוממה והניחה לראשונה את הספוג הלח על בטני, הצטמררתי. מגעה היה עדין. לא תוקפני. מלטף.
להפתעתי המים היו קרירים למגע, מרגיעים, ריחם עדין.

כשהרימה ידה לשפשף את כתפיי, היכה ריח גופה באפי.

בבת אחת הוצפתי תאווה מחשמלת. ריחה היה משכר, סוחף, שואב כמערבולת-ים. גופי החל לרעוד בחוסר שליטה תחת הספוג האחוז בכפה. לראשונה בחיי הרחתי ניחוח קטיפה. קטיפה אדומה.

היא לא הסתכלה אלי אבל ראיתי את החיוך בזווית פיה. היא ידעה את השפעתה עלי. כמובן.

גופי, שהרגיש אך לפני דקות את שיאו של הזכר, התעורר שוב למגעה של הנקבה האדומה והריחנית הזו.
גופי הלך והבהיק תחת טיפולה היסודי, הבלתי אישי, המרוחק משהו, עד שהגיעה לחיבור בין ירכיי.

ירכיי עדיין ספוגות היו עסיס גופי שזרם ממני תחת השפעתו של הענק האדום. מגעה האט. כאילו מעצמן נפשקו רגליי מאפשרות לה גישה נוחה יותר אלי, לתוכי.

הספוג עשה דרכו פנימה, מפלס דרכו בין שפתיי התחתונות, מנפח בדם את הדגדגן, שוב. נאנקתי תחת מגעה, נשענת אל הקיר, מנסה להחזיק רגליי תחתיי. חיכוך הספוג היה איטי, מטרף חושים. אגני החל לנוע מעצמו עם קצב החיכוך. נשיפותיי התערבבו עם אנחות.

הזרמים התת-עוריים החלו להציף את חושיי, מהבהבים בתוכי כמו זיקוקים המבשרים עצמאות. רגע לפני... עוד קצת... כפות ידיי נקפצו. פרקי ידיי נמתחו באזיקיהם, משחררות צריבת עונג את דמי. עוד קצת...

והמגע רחק ממני, סוחט זעקת מחאה. פקחתי עיני לחפש את המענגת ועיני נתקלו בגופה עומד מולי, גבוה, מתוח. עיניה רשפו אל שלי.

אינני יודעת לאן נעלמה קערית המים והספוג ומאין הופיע שוט הרכיבה בידה. ידעתי פתאום את הכאב שצרב בירכיי כשידה הנחיתה בעוצמה את השוט, כמעט ומקפלת אותי ארצה מעוצמת הכאב.

הצווחה שלי התערבלה סביבנו כמו טורנדו, מלווה בשנייה. בשלישית. היא הצליפה בי ללא רחם. משקיעה השוט לכל אורכו בירכיי. כשניסיתי לחמוק מריקוד השוט, ספגו שוקיי את ההצלפות. רגליי בערו תחתי וזעקתי אליה, מתחננת כי תפסיק. היא חייכה אלי ברכות ועצרה לרגע. כשנשימתי חזרה אלי, שרק השוט שוב.

גופי הזדעזע כשנחת השוט על חזית שדיי. מעל לפטמות. בהיתי מטה אל הפס האדום שבהק על עורי, עורי שעדיין היה לח ממגע הספוג המפנק. עצמתי עיני, מצפה לסדרת הצלפות חותכות על שדיי.

הן לא הגיעו.

כשפקחתי עיני בזהירות – היא נעלמה.

רק צריבת בשר ירכיי וחזי העידו על הנוכחות הנקבית שהיתה כאן לפני נשימה אחת. היא נעלמה. מותירה אותי דוויה ומגורה עד עמקי נשמתי. מתפללת לפורקן.