אדום (סיפור בהמשכים) - חלק שני ואחרון

צחקוקים רחוקים ומוכרים העירו אותי. נרדמתי, אינני יודעת לכמה זמן, תלויה על אזיקיי ושעונה על הקיר.

התרוממתי, מחכה למפלצות הקטנות.

הן הופיעו כשהן מלוות גוף גדול, מוכר. התרגשות עצומה הציפה אותי. ירכיי וחזי עדיין כאבו מהצלפות המכשפה האדומה המטרפת ומבט מהיר גילה כי הפסים האדומות התכהו והחלו להכחיל. נמתחתי לכל אורכי, מרוצה משום מה מהסימנים על עורי. ממעמקים צפה ועלתה גאווה.

הוא עמד מולי, מבטו בוחן את תגובותיי ולפתע החל להתגלגל מתוכו צחוק רועם. רועם עד כדי החרשת אוזניים. גופו הגדול, המכוסה רק אזור חלציים קצר, נטה לאחור מעוצמת הצחוק. הגמדים המרושעים דילגו סביב פרסותיו, צווחים בשמחה למראה אדונם משועשע עד כדי רעם צחוק.

ואני רציתי שהגחלים תחת רצפתי ילהטו כך שימסמסו אותי לחלוטין.
רציתי להתאדות ממבוכה כשצחוקו התנגש והתפרק על הקיר שמאחורי גבי.

הייתי כל כך גלויה בערגתי, בייחומי הבלתי מוסווה.

באחת נעצר צחוקו. סנטרו המחודד התנוסס מעלה, מבטו האדום מורד מטה אלי. מתקרר. מלהיט. מתרחק. מתנכר. הוא הרים יד וכעשרה יצורים אפורים מצויידים בקלשונים שעטו לעברי.

התכווצתי במקומי, מרימה עיניים מתחננות אליו.

"בבקשה... לא עוד כאב..."
"הרבה כאב!" רשף אלי.
"הרבה כאב..." לחשתי אחריו, לא מבינה את מקור המילים שבקעו מבין שפתיי.

הצווחנים האכזריים היו כבר לרגליי, נועצים כידוניהם שוב בבשרי. אפילו לא זעתי כנגד הנעיצות הקטנות והמרושעות. הכאב שהעניקו לי כבר ידע דרכו פנימה. מוכר. מומר. עצמתי עיני לעונג העולה.

כאב צורב בירכיי משך מבטי מטה. אחת מהמפלצות הקטנות נטשה את קלשונה על הרצפה, וכשהיא נועצת ציפורנים בעורי, החלה מטפסת במעלה רגלי. זעקתי מאימה, מנסה לנער את היצור המאוס ממני. הוא המשיך במסעו מעלה, נעצר על ירכיי.

קפאתי, עוקבת אחר תנועותיו. מנסה לנחש את מהלכו הבא, מתעלמת מהכאב ששתלו בעורי ציפורני החתול המעוקלות הזעירות שלו. ראיתי את עורי נמתח מטה כשהציפורניים שקעו בו, כובד הגוף האפור הקטן מותח אותו.

הגוף האפור המצחקק התלוי על ירכי נראה כמעט סוריאליסטי באווירה שעטפה אותי.

בזהירות, כשמבטו עובר בין עיני העוקבות לבין החיבור בין רגליי, ראיתי למרב תדהמתי את השדון מתמקם בין רגלי, אל מול החריץ הלח בין רגליי. הוא צמצם פיו הזעיר מילאה ריאותיו ו... נשף אל החריץ מפיו סילון אדים לוהט. קפצתי במקומי בבהלה, מפזרת בקפיצתי את השדונים הקטנים שלרגלי, לכל עבר. הם התרוממו מקטרים במרחק מה ממני, אבל לא חזרו שוב להתעלל בקרסוליי, אלא צפו בחברם הלוהט מול חריץ הכוס שלי.

ושוב זרם סילון קיטור מהביל אל בין ירכיי, וכאילו היה מפתח של כספת, התרחקו ירכיי אחת מרעותה, מפנות מקום לנשימתו הלוהטת של השדון, היישר אל פנים השפתיים התחתונות, הישר אל החלק הורוד, הלח והחשוף שבין רגליי.

הרגשתי איך ברכי מתקפלות מעט, אגני נדחק קדימה, פוער את תוכי יותר לצריבת הבל פיו של היצור האפור הקטן. נשענתי רק בעורפי על הקיר, עיני נעצמות, מתמכרת לזרם הלוהט בין רגליי.

מרחק מה מלפני נשמעה נשיפה ושפה בלתי מובנת העלימה באחת את חבורת השדונים, משאירה אותי לוהטת, מקומרת מול הענק המקורנן. מבטו חדר אלי. ראיתי את נחיריו מתרחבים וידעתי שהגיע העת.

מבטי שוטט מטה, קופא ונפער מול האבר העצום שבלט מתוך אזור החלציים. הוא היה מוכן.

במשיכה הוריד את פיסת הבד מעליו, נשאר עירום מולי, גופי מתרחב מולו, בטני מתכווצת בתוכי מריגוש ואימה.

הנפת יד ושלשלאותיי האריכו עצמן באחת. הוא היה על ידי, זרועותיו העצומות נוחתות על מותניי.

בסיבוב אחד הפך אותי כשפניי אל הקיר, צריבת השלשלאות הרגישה כעקצוץ עכשיו. לא יותר. הן הוצלבו מעלי על הקיר, כשחזי נצמד אל הקיר, והענק מאחורי.

פרסתו נכנסה בין כפות רגליי, דוחקת בהן להיפתח מולו.

עצמתי עיני בחוזקה, מחכה, מאויימת, מפוחדת מהקשיות הענקית שנצמדה לגבי.

הרגשתי את ציפורניו ננעצות בעורי כשחבקו כפות ידיו את מותניי, מרימות אותי ומצמידות אותי אל הקיר בנקודה נוחה לחדירתו האיימתנית.

כמו אגרוף הרגיש קצה עברו מול פתח אגני. כואבת כחדירת אגרוף הרגיש קצה אברו בפתח נרתיקי, מפלס, מרחיב פתחי אליו.

הזעקה עלתה מרוגשת ונסערת מתוכי, מתחננת שלא יעצור. כמעט ושמעתי את עורי נקרע תחתי.

"נריסהההה..."

מה?

"מתוקה שלי... צאי מזה... בואי... בואי אלי..."

לאאאא!

"בואי... זה נגמר. בואי. צאי מזה..."

חיבוק מוכר עטף אותי כשרחקה המערה האדומה. מתפוגגת לכלום. הערפל התבהר, מתגבש, מתמקד לתוויו המוכרים של המועדון. קירות האבן המוכרים היו צוננים שוב.

הייתי עטופה בחיבוקו של אדוני, מבטי ההמום מסתכל על ים פרצופים שהקיף אותי.

"ששששש... זה בסדר... הפעם הספייס שלך היה ארוך מהרגיל, אהובה."