התחלה של אש

הלכתי בחושך פעם, לא לפני הרבה זמן. מרחוק ראיתי אור. אדום או כתום ואולי בכלל היה זה ניצנוץ חוזר של מבט חתולי לילי. עצרתי. שוב התבוננתי. הוא נעלם, שלחתי יד ארוכה, מאוד ארוכה, עוד ועוד, לא היה שם כלום. בטוח שלא. בטוח לחלוטין שאין שם כלום. בדיוק באותו בטחון הייתי אומר שראיתי את האור הכחול הזה (או אולי הוא היה אדום – כבר לא בטוח) ממש לפני רגע. עכשיו אני גם לא יודע אם הוא היה ממש מולי או מעלי. או מתחתי. או בתוכי. מה שלא יהיה אם הייתי יודע איפה האור הייתי מתקדם לעברו, לא סתם שולח יד ארוכה ארוכה ומנסה לתפוס אותו, זה הרי בלתי אפשרי לתפוס אור, אז מדוע לשלוח יד . ואולי האור הזה הוא בכלל התחלה של אש? אש שבוערת בי מבפנים? יכול להיות שזה גם מסביר את שינויי הצבעים התכופים. מי שאוהב להסתכל על אש בודאי מבין. זה גם מסביר את העובדה שלא הייתי בטוח מאיפה מגיע האור. זה הרי עניין של השקפה. עניין של התבוננות. של רצון. עכשיו כבר הייתי יותר מרוצה. פענחתי את המקור, את הצבעים, את תחלופת הצבעים התכופה. עכשיו אני יודע מה לא לעשות (לשלוח יד ארוכה), ומה כן לעשות (להתבונן)... זהו. ממש זהו. אני מרוצה. מאוד. אבל במחשבה שניה, יש לי עוד שאלה. עכשיו, אחרי שהיא כבר דולקת, האש, איך מכבים אותה. אפשר?