מסע אל הכאב

"נתחיל?"

נשמתי עמוקות, לא יודעת מה מצפה לי. זו היתה הפגישה הראשונה ביני לבין ארז, המטפל בו בחרתי. ארז לא היה פסיכולוג רשמי. הוא העביר סדנאות מודעות עצמית, רייקי מאסטר, רפואה אלטרנטיבית, והאמין בכוחם של קריסטלים ושאר דברים שלא ממש דיברו אלי. עבורי הוא היה איש חכם מאוד, בעל ראייה ואבחנה מדהימים ויכולת לקרוא אותי עוד לפני שהוצאתי מילה.

הטיפול נשען יותר על שיחות ארוכות שכללו משחקי תפקידים, דמיון מודרך ובעיקר – אחיזה מתחת למרפק כששאלתי עצמי שאלות חודרות ובמיוחד כשהגעתי בעצמי אל התשובות להן. היו לי כמה וכמה מחסומים לעבור כשאני מדלגת במסעי הזה מעל כמה וכמה שדים שהספקתי להרוג בדרך. בעצמי. ללא עזרה. עכשיו, תוך כדי דילוג מעל שרידיהם, אני נותנת להם שמות ומחדדת תווי פנים. סוגרת מעגלים.

ארז ואני היינו בסדנה הפרטית שלו בביתו, חדר באווירה של מזרח רחוק עם מחצלות, המון צעיפים שקופים צבעוניים בכל פינה, שטיחי קיר במוטיביים הודיים, אוויר ספוג ריח קטורת עדין, מוזיקה אקזוטית שקטה שבקעה מאחורי הצעיפים, ותאורה בצבעי אדמה שהרגיעה אותי, כשארז השכיב אותי על המזרון שהיה פרוש על המחצלות.

"תנשמי עמוק.. עצמי עיניים... נשמי מהבטן."

התרפיה נמשכה עוד ועוד. הורדתי חולצה, נשארת רק עם חזיה כפי שביקש. הקריסטלים הגיעו. הייתי מעורפלת מריח קטורת, מוזיקה ואור כתום, ומקולו המרגיע שהגיע אלי ממרחקים. מגען הקר של האבנים החלקות נעם לעורי. העור בער תחתן.

ארז שאל פתאום שאלה על האונס, אונס שעברתי בגיל 17. שאל איפה מתחבא הכאב בגוף. איפה אני מרגישה את הצלקת שנשארה. בעיניים עצומות הצבעתי על בית החזה. על השקע ההוא בין השדיים. איפה שהעור הדק רעד בקצב פעימות הלב. שם בפנים. שם, מתחת לגלד עבה ומנוון, שם ישב הכאב. שנים ארוכות. אני והוא למדנו לחיות אחד עם השניה. מדי פעם היינו נפגשים, מברכים בנימוס אחד את השנייה:

"בוקר טוב.."
"מה נשמע?"
"חיים..."

לפעמים גם ככה סתם, בהיסח הדעת, כאילו מעצמה, היתה נשלחת ציפורן לגרד קצת את הגלד. לראות אם הכאב עוד חי שם. בפנים. הוא היה שם.

ארז שט אל תוך המחשבות והניח איזו אבן קרירה על השקע הפועם. ומשום מקום הגיעו הגלים. גלים שבאו מאמצע הבטן. מהתהום. כמו כריש מאיים חשוף שיניים ששוחה במהירות אל פני השטח. פערתי עיניים באימה כששרירי הגרון שלי ננעלו. לא יכולתי לנשום. ניסיתי בכל כוח. משהו חסם את הגרון. הרגשתי את פני מכחילות. שלחתי מבט של אימה אל עיניו הבוחנות של ארז שהתכופף מעלי. במהירות הוריד את הקריסטל מעלי.

"שבי!"

הגוף שלי לא נענה. הכל היה קפוא מבפנים. משותק. לנשוםםםםםםם צרחו הריאות שלי. לנשוםםםם. ארז תמך בגבי, מושך אותי במהירות לכדי ישיבה. בבת אחת התמלאו הריאות אוויר. השתעלתי, השתנקתי – בולעת אוויר פנימה. זו היתה הפעם הראשונה שהכאב קיבל ממשות פיזית כל כך.

* * *

עוד מספר פגישות הלאה, והכאב הפך מכריש למעין סרדין טורדני ששייט לו בפנים. פירקנו אותו לגורמים יחד. לאט לאט הוא הפך פחות ופחות מאיים. הוא קיבל שם. תווים. התמוסס בי לאט ובטוח. ואז הוא לא הפחיד יותר. ואז הוא לא היה חלק נפרד בתוכי יותר. הוא התמוסס אל הדם, הופך חלק ממה שאני. ממה שבונה אותי כאדם וכאישה. השלמנו.

היה עוד שלב אחד לעבור. הפחד מחוסר אונים פיזי. זה נשאר לסוף. גם אחיזה של גבר בשני פרקי ידיי בו זמנית היתה עלולה להביא אותי לסף היסטריה. הגיע הזמן לעבור את המחסום הזה. אני וארז עמדנו מול המיטה הגדולה. ראש המיטה עשוי סבכת עץ. משני קצותיה השתלשלו רצועות בד כותנה עבות. הן חיכו לי.

"מתי שתרגישי מוכנה, עלי על המיטה."

הרגע הגיע. נשכבתי על המיטה. במשך קרוב לשעתיים, עם המון סבלנות, קודם פרק יד אחד נקשר עם רצועת בד רפוייה לגמרי, דבר שאיפשר תנועת יד חופשית. לאחר מכן מתיחת הרצועה עד שיד אחת שלי היתה פרושה לאורך המיטה, קשורה לסבכה בחוזקה. היד השניה.. ארז עמד לצד המיטה, לוחש ומרגיע, ידיו מלטפות את ראשי עם כל שלב. ואז היו שתי ידיי קשורות ומהודקות לראש המיטה. הייתי מנוטרלת.

השלב הבא הגיע. עצמתי עיני בחוזקה כשהרגשתי את משקל גופו של ארז על המיטה. הרגשתי את רגלו עוברת את גופי. הוא התיישב מעלי, ברכיו משני צידי גופי.

"פקחי עיניים. לאט."

גלי בחילה הרעידו את גופי. הפחד חילחל מעורר את הכאב המנומנם. הכאב שוב התחיל להתרוצץ בדמי.

"לא יכולה..."
"את יכולה! פקחי עיניים!"

פקחתי עיניים למראה הגבר מעלי כשידיי קשורות. דמות כהה מאיימת מעלי כשאני חסרת אונים. הכאב הישן צרח מתוכי, בוקע מהגרון, מזעזע את אוויר החדר. במשך דקות ארוכות, ויברציות הכאב הווקאלי הקיפו אותנו, ספוגות באוויר, מנוקזות מרבצן בתוכי החוצה. לאוויר. משתחררות, משתחררות.

זו הפעם הראשונה שהכאב קיבל קול.

* * *

כרעתי על ברכיי על השטיח, תחושה מוזרה של מרקמו מול ברכיי. לא הייתי רגילה לזה. עוד אתרגל. עירומה מול עיניו הבוחנות של המאסטר, סמוקה עד שורשי שערותיי. מבחן הקבלה.

השקט עטף אותנו, דבר מלמד נשימותיי הדחוסות לא נשמע בחדר. עיני היו נעוצות בתודה בשטיח. שמחות על כי יכולות הן להתחמק ממבטו החודר. מבטו הפך את קרביי. מחשש. מהתרגשות. מציפיה. רחש מהתיק השחור המסתורי.

"תנוחת הצלפה," קרע קולו השקט את השקט.

הלב קפץ לגרון. מנסה לגרש את ערפל הריגוש ולחשוב איך, בדיוק, הדריך אותי. מה היא התנוחה. השענתי ראשי על זרועותיי המונחות אחת על השנייה. כף יד אחת חובקת מרפק חברתה על הרצפה. ישבני מתנוסס מעלה.

המגע הראשון של רצועות העור היה מלטף, עבר על ישבני, על גבי, ליטף, ליטף, מרשה לי להכיר את מגע הרצועות עלי. נשימותיי קצרו. מעצם המחשבה על ישבני חשוף מולו, ועל כך שעוד מעט קט ארגיש לראשונה מגע של שוט על בשרי, הרגשתי את הלחלוחית זורמת בין רגליי ופניי בערו ממבוכה.

לא יכולתי לשלוט בריגוש. הרגשתי כאילו כל החדר הקטן מוצף בריח גופי. הרגשתי את אצבעותיו חודרות בין רגליי, היישר פנימה.

"הזונה הקטנה רטובה, יפה."

הכינוי הטרי, החדש שקע באוזניי. זה הרגיש... נכון. מביך – אבל נכון.

"הרימי ראש ופתחי פה!"

אצבעותיו הספוגות רטיבות ריחנית ומוכרת נתחבו אל פי. ינקתי אותן מותירה אצבעותיו מבהיקות מרוק. שוב החלו לטייל רצועות העור על גבי. ואז הן התרחקו לרגע. ההצלפה הראשונה היתה חלשה מאוד. ונחתה על לחיי ישבני. האינסטינקט כיווץ אותי, מרחיק מעט את ישבני מדרכן של רצועות העור.

"אל תזוזי!"

קפאתי, עוצמת עיניי בחוזקה. הרצועות שבו אל עורי באותה העוצמה. העור התרגל מייד לתחושה השובבה המקפצת של הרצועות עליו – מעלה חיוך נעים על פניי. זה היה נעים, ואז היססו הרצועות רחוק ממני יותר מהרגיל. וההצלפה נחתה, סוחטת אנחת הפתעה וכאב. זה היה חמים. צורב. כאילו קצה לשון לוהטת העבירה ניגוב על ישבני. הרבה קצות לשונות. העקצוץ שקע בעורי כמו מים על חול, פנימה, לעומק, מחמם שבילים בתוכי.

ההצלפה הבאה השתיקה אותי. עצמתי עיניים מתרכזת בכאב שהחל להתפשט באחוריי. מתמקדת בו. מפזרת אותו. העקצוצים הפכו לשדרים שזרמו פנימה היישר למרכז הרחם. השרירים התכווצו בי והנשימה נעצרה, כשהרגשתי איך הקלט מרצועות העור הופך לפלט מגופי. הם דיברו. הגוף והשוט דיברו ביניהם בקודים מסתוריים וחדשים לי.

לא היתה לי שליטה בזה. הייתי שם, מקשיבה לשיחת העומק בין השוט לרחם, ותופעות הלוואי של השיחה הזו זרמו בי ומתוכי, מביאות אותי אל סף אורגזמה. והכאב קיבל לראשונה ממד נוסף. הכאב הפך לעונג.

והזמן שאחרי, אחרי דמעות הכאב, כשהמבט של המאסטר אמר את התודה, והאהבה והגאווה, כשחיבק ולחש באוזן פנימה: "תני לי את הכאב, שיפחה שלי, תני לי את הדמעות..." - אז הכאב קיבל רגש. אז הוא התמלא גם אהבה.

והיום – היום לכאב יש ממשות, וקול, ועונג, וספייס משלו.
ורגשות.