הפורשים (סיפור בהמשכים) - חלק ראשון

הצצתי בשעון היד שלי. השעה היתה עשר שלושים וחמש והגברת עדיין לא נראתה. הזמנתי לעצמי עוד קפה פילטר ושלחתי מבט מבעד חלון הויטרינה של בית הקפה. הרחוב היה שטוף שמש והחמימות הנדירה הזו של אמצע ינואר האטה את צעדי האנשים והרימה פניהם לכיוון השמש.

בקצה הרחוב הופיעה מכונית ספורט מבהיקה וחנתה בזריזות מעבר לכביש. נמתחתי בצפייה ועקבתי במבטי אחר הדמות הנמרצת שטרקה את הדלת מאחוריה.

הגברת פינקוביץ' היתה דמות ידועה למדי וגם כאן, בבית הקפה הנידח הזה, ליוו מבטים את דמותה הקופצנית עת פסעה לכיוון בית הקפה. היא היתה אישה מרשימה, באמצע שנות הארבעים שלה, מהודרת מאוד. חליפת מכנסיים בצבע דבש כיסתה את גופה המלא, תסרוקתה המהודקת לא ויתרה לאף שערה סוררת, ופניה המאופרות בקפידה עדיין שמרו על יופיין.

היא נעצרה בפתח בית הקפה, מסירה את משקפי השמש שלה, מחפשת אותי במבטה. המלצר, שנשען עד אותה עת בעייפות על הבר, קפץ ומיהר לקראתה מעלה חיוך ברכה על פניו.

"שלום, גברת. בוקר טוב לך."
היא נפנפה אותו מעליה בתנועת יד קצרת סבלנות וכבדה מתכשיטים ומיהרה אל שולחני.

"נו, נו… טליה סהר בכבודה ובעצמה," קראה לעברי, מושכת את מבטיי הנוכחים המעטים בקולה הגבוה. "מאז נישואי בני והכתבה הנוראית שלך על האירוע לא ראיתי אותך. מה שלומך, יקירתי?"

גוש האנרגיה הזה התיישב מולי, ממשיך בשטף הדיבורים.
"אני רואה שאת עושה חיל בעיתון הזה שלך. בין כל סיפורי ההשמצות שלך אני קוראת מדי פעם איזו כתבת תחקיר מעניינת. תגידי לי, יש מישהו מעשירי המדינה שלא הסתכסכת עימו? תמיד הדהמת אותי בחיפושייך אחר הצד האפל של כל אחד מאיתנו. אז מה? יש לך נושא מעניין בטיפול כרגע?"

חיוך עלה על שפתיי בעודי ממתינה לשטף הבלתי נלאה הזה להסתיים.
"גברת פינקוביץ'. אם את חושבת כל כך רעות עלי, מדוע הזמנת דוקא אותי לפגישה הזו?" שאלתי בשקט ולגמתי מכוס הקפה.
"אוי", נפנפה לעברי, "את יודעת שאני מעריכה מאוד את כתיבתך. את רצינית, יסודית וכולם מתעבים אותך כי את מצליחה לחדור מתחת למסכות הזהב שלהם. את הופכת את החיים שלנו לקשים, אבל מעולם לא כתבת משהו שיקרי. את זה אני חייבת לציין."

נדרכתי מול האמירה הזו. האישה הזו לא מחמיאה סתם כך. במיוחד לא לאחר "יריבות" ארוכת שנים איתי. הכתבות שלי עליה, על בעלה ועל החבורה המצומצמת ורבת המעללים שלה תמיד פגעו בבטן הרכה. היא ובעלה השתייכו לעשירי הארץ. חבורת מולטי מיליונרים מצומצמת שמיקדו אליהם את מירב החצים המורעלים של העיתונות המקומית.

"אז מה את מבקשת ממני, גברת פינקוביץ'?"
היא פרצה בצחוק מתגלגל, מצהירה עד כמה היא אוהבת את הישירות שלי. חיכיתי בסבלנות. אני ידעתי מה אני רוצה ממנה. זה ברור. בדיוק מה שכל עיתונאי במדינה הזו ומחוצה לה רוצה לדעת. לאן נעלם בעלה ושניים מחבריו.

הסיפור התחיל לפני כשלושה חודשים. ירחמיאל פינקוביץ', או חמי בפי חבריו, נעלם בפתאומיות לאחר השתלטות בזק מפתיעה על חברת ההשקעות הגדולה והמצליחה ביותר במדינה. האיש, שהיה אחד מבעלי התאגידים הגדולים, צבר הון ונכסים בקנה מידה בלתי ידוע. היקף עושרו היה תמיד אחד הנושאים המובילים בעיתוני הכלכלה המקומיים. היעלמותו הפתאומית גררה תגובות קיצוניות בשוק המניות וההסברים הקלושים שיצאו מלשכתו ומביתו לא הועילו.

הטענות כאילו לקח "פסק זמן", יצא לחופשת "התאווררות", "מילוי מצברים" וכו' לא מיתנו את ההשערות, והלחשושים החלו לצוף, החל, כמובן, ממשבר כלכלי קשה אליו נקלעה המעצמה שלו, דרך חטיפה לצורך כופר, "עניינים" עם המוסד, וכלה בבריחה נועזת עם מאהבת צעירה. העיתונים לא הפסיקו לדון בסיבת ההעלמות. הסערה התגברה לאחר שנודע כי עוד שניים מחבריו נעלמו באותה מסתוריות. שלושה משועי המדינה נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה ואין פותר.

הגברת שרה פינקוביץ' היתה מפתח חשוב לכל הפרשה. עד כה סירבה בכל תוקף להתראיין ושיחת הטלפון המפתיעה ממנה, שהגיעה אלי לפני כשעתיים, הקפיצה אותי ואת הרשמקול שלי אל בית הקפה המבודד.

"אז מה יש לך לספר לי?" שאלתי בעודי מניחה את הרשמקול על השולחן, בינינו.
"לא, לא, לא, יקירתי. החזירי את המכשיר הנתעב הזה אל תיקך."
לא רציתי לאבד אותה ונעניתי.
"מה שאספר לך הוא רק קצה חוט. את תצטרכי לחפש את ההמשך, יקירתי."
חושי הציד שלי התעוררו ונמתחתי במקומי.
"ספרי. אני מקשיבה," אמרתי.

"כל הסיפור התחיל כפנטזיה," אמרה בשקט.
"הגברת תרצה לשתות משהו?" המלצר הופיע משומקום והקפיץ את שתינו.
"אההה... אספרסו ארוך, חומד," אמרה, "ולא להפריע לנו שוב".
הוא נעלם ברקע ושוב התכנסנו שתינו לבועה האישית שלנו. היא המשיכה בסיפורה.


"בסופו של אחד מערבי החברה שלנו, נותרנו מספר מצומצם של חברים. אני וחמי, ניסים גולן ואשתו, יעקב נווה והזנזונת התורנית שלו ועוד שני זוגות. הם לא חשובים לסיפור. מה שאת רוצה לדעת זה מה קרה לחמי, ניסים ויעקב. אני צודקת?"
"אני ושאר תושבי המדינה," חייכתי לעברה.
"החברים שתו כרגיל והשיחה גלשה לשיחת זימה. כמו אצל כל קבוצת חברים מצומצמת שנפגשת לבלות יחד. הגברים זרקו לאוויר פנטזיות שהיו רוצים לממש והנשים צחקקו וירדו לחייהם. כרגיל."
ככל שנכנסה לעמקי הסיפור כך נחלש קולה ועיניה הצטעפו. לא הפרעתי. רציתי שתזרום בסיפורה מבלי לוותר על אף פרט קטן.

"אני חושבת שיעקב היה הראשון שזרק את הפנטזיה הזו לאוויר. חמי לקח אותה רחוק יותר. כשיעקב דיבר על הפנטזיה הזו, צחקנו כולנו. זו היתה פנטזיה רדודה ונפוצה כל כך שנראתה מגוחכת לעומת שאר 'היצירות' שהועלו שם. אבל חמי ראה בה פוטנציאל. הוא אמר שזו פנטזיה שבהחלט ניתן לממש. ובגדול. לכולנו ישנה היכולת הכספית לממש אותה, מה שאנו צריכים זה רק רצון.

הנשים מחו בכל תוקף. הפנטזיה הזו כללה ניתוק מוחלט מהסביבה, ממשפחתן ומחיי החברה שלהן. ניסים צחק ואמר שהפנטזיה תהייה הרבה יותר משמעותית אם הנשים יישארו בבית ורק הגברים יממשו אותה. שולה, אשתו, העיפה בו מבט מזלזל ואמרה שלא יהיה לו האומץ לעזוב הכל ולממש את הפנטזיה. מרגע לרגע זה הפך לאתגר בעיני הגברים."

היא השתתקה לרגע בעוד המלצר מיהר להניח את כוס הקפה מולה ונעלם שוב. היא לגמה קצרות והמשיכה.

"שני הזוגות האחרים סיימו את הערב מוקדם ופרשו לבתיהם. נשארנו שלושה זוגות. הנשים מרכלות במטבח והגברים הסתודדו במרפסת עם סיגר מעשן ביד אחת וכוס וויסקי בשניה. אני ושולה היינו שקועות בפרגית שהביא יעקב, מודדות את רמת הטמטום שלה ביחס לפיגורה המדהימה שכוסתה בקושי רב על ידי שמלת מיני אדומה וצמודה. לכל מפגש היה מביא אותן. תמיד צעירות יותר, חטובות יותר ועם מנת משכל מיקרוסקופית יותר. הגברים התלחשו כרגיל. לא נתנו דעתנו אליהם, וחבל, משום שבאותו הערב הם סיכמו את הצעדים הראשונים להיעלמותם."

היא נאנחה ולגמה שוב מכוס הקפה. הייתי מתוחה כקפיץ אבל לא דחקתי בה. לגמתי גם אני משאריות הקפה הקר שנח בתחתית הכוס שלי וסימנתי למלצר להביא לי כוס פילטר נוסף. היא המתינה מהורהרת עד אשר הניח את הכוס המהבילה לפני, ואז המשיכה.

"כמה ימים לאחר מכן הגברים החלו בפעולות הראשונות. כל פעולות ההכנה נעשו מחוץ לגבולות המדינה ולא הייתי שמה לב למתרחש אלמלא פנתה אלי אחת מפקידות הבנק שלנו ושאלה אם הכל התנהל קשורה עם ההעברה הכספית הגדולה שנעשתה לבנק מסוים בחו"ל. את יודעת שאני די מעורבת במה שקורה בעסקיו של חמי, בנוסף לניהול החברה שלי."

הנהנתי בראשי, נזכרת ברקורד המרשים של הגברת המהודרת שלפני. זו לא היתה טיפוס ה"אישה הקטנה העשירה" שיומה היה מלא במכוני יופי, וארגון אירועי צדקה. היא ניהלה בעצמה רשת חנויות אופנה יוקרתיות שהיתה בבעלותה הבלעדית, זאת בנוסף למעורבותה בעסקי בעלה מפעם לפעם. זו היתה אישה פעילה ונמרצת שהיתה מעורה בעולם הכלכלה המקומי.

היא המשיכה וסיפרה כי לאחר חקירה מעמיקה של פקידת הבנק התברר כי חמי העביר סכומי עתק בני שבעה ספרות לבנק בחו"ל וכי לא היה היחידי. יעקב וניסים העבירו סכומים דומים אף הם. כשהתעמתה עמו, כל שהסכים לספר לה היה על עסקת ענק משותפת לו ולשני חבריו שעדיין לא היה חופשי לדבר עליה. היא הניחה לעניין באותו זמן, מבטיחה לעצמה לחקור אותו במועד מאוחר יותר. זה היה מאוחר מדי.

חודש לאחר אותו עימות נעלם חמי בהשאירו הוראות מפורטות לשותפיו ולמנהליו העסקיים. הוא לא השאיר שום דבר פתוח. שבועיים לאחר היעלמותו, התאדו מעל פני האדמה גם יעקב וניסים. אף אחד לא ידע מה קרה. הם כיסו צעדיהם בצורה מושלמת, ורק מכתב קצר שהשאיר אחריו חמי לשרה, נתן בידיה את אותו קצה חוט אותו הושיטה אלי עכשיו. היא שלפה מתיקה דף מקומט והושיטה אותו לעברי. אילצתי עצמי לא לחטוף אותו מידה וחיכיתי עד שהניחה אותו על השולחן. ידי רעדה מהתרגשות עת משכתי את הדף ופתחתי אותו. שתי שורות קצרות כתובות בכתב יד קפצו לנגד עיני.

"שרה,

אני לוקח שנת חופש. הולך לממש פנטזיה. דאגתי לעסקים – הכל יהיה בסדר. אחזור בחודש אוקטובר בשנה הבאה. אני מבטיח.

חמי."

זה הכל.

הרמתי מבט שואל אל גב' פינקוביץ' וראיתי שהיא בוחנת את תגובתי למכתב הקצר.

"את יודעת איפה הוא נמצא?"

"לא. אין לי שמץ של מושג. ניסיתי לברר בכוחות עצמי. המשטרה לא התאמצה במיוחד. טענו שהוא לא נעלם אלא יצא לחופשה יזומה ואין כל סיבה לנסות ולאתר אותו. לא התבצע שום פשע. הם הסכימו רק לברר איך ומתי עזב את גבולות הארץ. בעשרים באוקטובר יצא בטיסה פרטית ונחת בסופו של דבר בהוואי. משם המשיך על יכטה פרטית. היעד אינו ידוע. זה מה שידוע לי. עכשיו קצה החוט בידייך. אני מפקידה את העניין בידי תחקירנית מקצועית," זרקה את האתגר לחיקי.

"אני מקבלת," אמרתי בלי היסוס. ידעתי שזו עומדת להיות הכתבה של חיי. "אבל לפני הכל אני צריכה שתספרי לי בפירוט מה נאמר באותו מפגש. מה היתה הפנטזיה שלהם?"