הפורשים (סיפור בהמשכים) - חלק שני
מאת nerissa(אחרת)
14 בינואר 2005
גברת פינקוביץ' לגמה לאיטה מהאספרסו שלה, מחייכת למשמע שאלתי.
"את תצחקי. לחיות על אי בודד. נשמע מטופש, נכון? זה התחיל מהשאלה הבנאלית של מה היית לוקח איתך לאי בודד ומשם זה המשיך. הגברים הגיעו להסכמה כי לא יוכלו להסתדר בלי המותרות להם הם רגילים. יעקב אמר שהוא לא מוותר על איזו נקבה צעירה שתהיה זמינה תמיד כשיחפוץ בה."
חייכתי והעליתי בדמיוני את האיש בן החמישים. הוא נראה צעיר לגילו, שמור היטב, גוף ספורטיבי, שיער כסוף, ועור שזוף תמידית. תמיד בחברת צעירה זו או אחרת כשמסיבות החשק שלו כמעט ועלו בפרסומן על עסקאות המיליונים שביצע. הוא היה ידוע כרב-זיין בחוגי העילית בארץ. זה היה מאוד צפוי שיחשוב קודם כל על זיון זמין תמיד כשיהיה על אי בודד.
"ניסים אמר שאין סיכוי שיחיה על אי בלי חדר הכושר שלו, הג'קוזי והמעסה הצמודה שלו. חמי ביקש את מסלול הגולף ומגרש הטניס. בקיצור – קאונטרי קלאב על אי בודד. פנטזיות של עשירים," צחקה הגברת פינקוביץ'.
אני דווקא מצאתי את הרעיון די מפתה. להתבטל, מוקפת מותרות, רחוק מהכל...
"ואת חושבת שהשלושה הלכו ומימשו את הפנטזיה הזו."
"זה בהחלט מה שאני חושבת. וזה עוד לא הכל." היא התכופפה אלי מלחשת, "הם לא לבד."
הרמתי גבותיי בשאלה והיא פירטה.
"במהלך חקירותיי התברר שעוד כחמישה עשר אנשי עסקים עשירים מאוד נעלמו בחודשיים האחרונים. כחצי מהם תושבי ארה"ב והשאר ממדינות שונות בעולם."
הסיפור הזה הופך למעניין יותר ויותר. הרגשתי את העקצוץ המוכר בעורפי והייתי כבר קצרת סבלנות לצאת להרפתקה הצפויה לי.
מיהרתי להיפרד מהגברת פינקוביץ', מבטיחה לעדכן אותה בכל מה שאמצא. היא, מצידה, אמרה שתגבה אותי בכל סכום כסף שיידרש לי בזמן התחקיר. הרגעתי אותה והודעתי שלא יהיה צורך בכך. עם סיפור שכזה באמתחתי, העורך שלי ייפתח את כיסו ללא היסוסים. וצדקתי. כשהצגתי את הנתונים שאספתי עד כה בפני העורך שלי, קיבלתי אור ירוק לכל מה שאצטרך. זה עמד להיות הסיפור של השנה.
התחלתי בהכנות. ידעתי שהתחנה הראשונה שלי תהיה הוואי. אבל לפני צאתי לשם, ריפדתי את דרכי כמה שיכולתי מבלי להסגיר פרטים על מטרת בואי. העזרה הראשונה הגיעה מעיתונאי זר, נציג של אחד העיתונים הגדולים בארה"ב איתו העברתי הרבה לילות תאווה בעבר. הוא היה רגיש מספיק שלא לשאול שאלות מיותרות. המאהב-לשעבר קישר ביני לבין חבר ילדות שלו שהתגורר בהוואי והבטיח כי החבר יעזור לי כמיטב יכולתו, עם כל הדיסקרטיות הנדרשת.
מסע קניות היה משימתי הבאה. החלטתי לנצל בדבקות את חשבון ההוצאות הפתוח שניתן לי. הרמתי טלפון לגברת פינקוביץ' והיא הפנתה אותי לאחת מחנויות הפאר אשר ברשותה, כשהיא מציבה את כל צוות החנות המיומן שלה לרשותי. וזו היתה משימה לא קלה. הייתי טיפוס די מסמורטט ולא הקדשתי הרבה למראי החיצוני. תספורות חפוזות ומלתחה סתמית בליווי כמה מריחות איפור השלימו את הופעתי. מאז גירושיי הסוערים, לא מצאתי את האנרגיה לטפח את עצמי ולהיכנס שוב לשוק הבשר הנשי. סחבתי על עצמי כמה קילוגרמים מיותרים שאמנם לא פגעו בפרופורציה אבל בהחלט עיגלו אותה. נראיתי עכברית למדי בשיערי הלא עשוי ובבגדיי המרושלים. ומזה הצוות של גברת פינקוביץ' היה צריך לעשות משהו.
אשת-העולם-הגדול לא יצאתי משם, אבל בילוי ארוך במספרה מכובדת שינתה את מראי העכברי למראה נשי מגונדר. זה היה מספיק. לא זוהר מדי כדי שלא אתבלט אבל מספיק כדי לתת לי הרגשה טובה.
הטיסה להוואי היתה מייגעת ונאלצתי להחליף שלוש טיסות בדרך. בסופו של דבר, בשעת ערב מאוחרת, נחתתי. ג'ק, החבר של החבר, פגש אותי בשדה התעופה והוביל אותי לבית מלון באחד החופים הלבנים והמפורסמים של האי.
בימים הבאים ליווה אותי בכל פעם שהזעקתי אותו. קשריו עם המקומיים, ובמיוחד האפלים שבהם, עזרו הרבה מעבר לציפיותיי. הצלחנו לאתר את המרינה ממנה יצאה היכטה הפרטית של חמי פינקוביץ', וחקירה אינטנסיבית של עובדי המקום גילתה כי אחד מבעלי היכטות הפרטיות במרינה סיפק שירותי הובלה עבור כמה אנשים מסתוריים ליעד בלתי ידוע. הוא הוביל אותם לשם – אבל לא החזירם. פנינו לעבר היכטה האמורה, אבל כמה שניסינו לפתות את בעליה, לא הצלחנו להוציא ממנו דבר. הגענו למבוי סתום. ידעתי שכאן אזדקק למהלך נואש אחרת הכל אבוד.
התחלתי במעקב יומיומי אחר היכטה, אך מלבד סיורים מקומיים לתיירים צבעוניים, לא התנהלה שום פעילות מיוחדת. כבר התחלתי להתייאש עד לאותו בוקר של יום חמישי.
באותו הבוקר יצאתי למארב הרגיל שלי במרינה, נחבאת מאחורי אחד המבנים ומשקיפה על היכטה. אז הבחנתי בהמולה לא רגילה סביבה. סבלים הובילו ארגזים והעמיסו אותם על היכטה, כורעים תחת משאם. ארגזי קרטון נערמו לצד היכטה ומבט מהיר במשקפת גילה כי מדובר בארגזי שמפניה מובחרת. זה לא היה הכל. ההמולה המשיכה ובמשך השעתיים הבאות לא הפסיקו להעמיס את היכטה. האינסטינקט אמר שזו עומדת להיות "ההפלגה שלי". עקבתי עוד אחר הנעשה ביכטה ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לי, העמסתי את תיקי על כתפי והתחמקתי פנימה, מנצלת הפוגה בהעמסה. הסבלים פנו לעבר בית הקפה הקרוב להפסקת הצהרים שלהם ובעל היכטה לא נראה בסביבה.
הצלחתי להתחמק פנימה וירדתי אל בטן הספינה. כל תאי השינה היו עמוסים לעייפה בארגזי שתייה, מזון, ביגוד ואביזרים שונים. הצלחתי להסתתר באחד התאים מתחת לאחת המיטות, משכתי לעברי ארגז גדול, מסתירה לחלוטין את נוכחותי וחיכיתי בנשימה עצורה. לאחר זמן מה חזרה ההמולה על הסיפון. גרירות, חבטות וצעקות רמות ליוו אותי בשעה הקרובה בעודי קפואה על משכבי.
לבסוף הרגשתי בתנועה. היכטה יצאה לדרכה. המסע הקפוא שלי נמשך כמה שעות ועם רדת החשיכה התחלתי להרגיש את הקור חודר לעצמותיי. הייתי לבושה במכנסיים קצרים ובחולצה דקה – לבוש המתאים לימי הוואי אבל לא ללילות האוקיינוס. הרגשתי איך רגליי מאבדות את תחושתן והייתי חייבת למתוח אותן. התא היה שקט והחלטתי להסתכן. דחפתי בזהירות את הארגז שחסם את דרכי וזחלתי באיטיות החוצה.
היאכטה היתה שקטה והתא אפל. רק אור הירח חדר מבעד לצוהר הקבוע בדופן התא. נשמתי לרווחה בעודי מותחת את גופי ומזרימה דם לרגליי. ואז נדלק האור באחת!
“!?What the hell are you doing here"
הוא כעס. כעס מאוד. מצאתי את עצמי נלחצת אל הדרגש בעוד פרצופו האדום מזעם צווח מול פני.
"בוס? הכל בסדר?" נשמע קול מאחוריו.
"עלה למעלה ושמור על הנתיב. יש לנו כאן נוסעת סמויה. אני אטפל בה כבר."
איש הצוות שלח מבט סקרן לעברי ויצא בעודו סוגר את הדלת, משאיר אותי ואת הבוס לבד. הסיטואציה הזו לא תיגמר יפה, חשבתי לעצמי.
"מי את?" נבח לעברי. התיישבתי על הדרגש, לוקחת נשימה עמוקה. החלטתי להגיד את האמת. אני מסובכת כאן מספיק.
"אני עיתונאית מישראל. נשלחתי לחקור היעלמותו של איש עסקים ישראלי".
"שיט! אני הולך להפסיד הרבה כסף בגלל דחיפת האף שלך!" צרח. "אני צריך לחשוב מה לעשות איתך, לפני שהם יגלו."
"מי יגלה?" העזתי.
"זה לא עניינך! את פושעת ומרגע זה – אסירה שלי!"
אוי, המצב הולך ומסתבך...
הוא הסתובב כמה רגעים בין ארגזי השמפניה ואני ישבתי שקטה, מחכה לגזר הדין.
"או קיי. דבר ראשון – את לא זזה מהתא הזה. את שומעת אותי?"
איך אפשר היה שלא. הצווחות שלו החרישו אוזניים.
"עיתונאים," מלמל לעצמו. "לכל מקום צריכים לדחוף את האף שלהם. רק להרוס עסקים הם יודעים."
לפתע נעצר ושלף סכין ארוכה מתוך נדן עור שהיה צמוד למכנסיו. נשימתי נעצרה והתכרבלתי בקצה הדרגש. הוא פנה לעברי, שולח אלי מבטי רצח. זהו. אני אבודה, חשבתי לעצמי. הרגשתי איך הפחד זוחל בעורקי ובלעתי זעקת אימה. התגובה המבוהלת שלי עצרה אותו לרגע והוא התעשת.
הוא היסס לרגע, ואז פנה אל אחד הקרטונים, חותך בסכין את קשר החבל שהקיף את הקרטון. דקה לאחר מכן הייתי עקודה כשידיי קשורות אל מסגרת הברזל של הדרגש הכפול. לא העזתי למחות. גופי עדיין רעד מפחד ועיניי לא עזבו את הסכין שהחזיק עדיין בידו.
ואז הבחנתי איך מבטו משתנה. הוא עמד מולי, עיניו סורקות אותי. שכבתי על המזרן, ידי הקשורות מתוחות לאחור. החולצה הדקה שלבשתי מתוחה על שדי וטבורי מציץ מתחתיה. הפחד והקור חידדו את פטמותיי והן בלטו אל מול מבטו. הוא המשיך בסריקה כשהוא גולש אל המכנס הקצר שעטף את אגני המלא. כשהמשיך מטה, נצמדו ירכיי האחת אל השניה בתגובה למבטו."את בכלל לא רעה," סינן מבין שפתיו.
הוא התקרב לאט לכיווני, נשען קדימה, עיניו חזרו וננעצו בפטמותיי. הוא היה איש ממוצע בגובהו, כבן חמישים. כתפיים רחבות וזרועות שזופות וחסונות משעות שייט ארוכות היוו ניגוד גמור לכרס שהיתה תלויה לו מעל חגורת המכנסיים. שיער אפרפר ודליל כיסה את ראשו כשקרחת מכרסמת מגביהה את מצחו. פנים שזופות ומלאות קמטים, עיניים קטנות ורעות הבהיקו מתאווה מתחת לגביניו העבים והכהים. הוא בהחלט לא היה גבר חלומות ובהחלט הטיפוס המתאים לסיוט הזה שנפל עלי.
הוא הניח את הסכין על הדרגש העליון ואחז בדשי חולצתי. הקריעה הקפיצה את הכפתורים לכל עבר וזעקה של פחד נמלטה משפתיי. "שתקי!" קרא בקול צרוד מתאווה.
החלטתי שאני חייבת לשרוד. זו המטרה הראשונה. שיזיין אותי עד שיצא לו עשן מהאוזניים. אני לא אתן לו סיבה להשתמש בסכין הזו מעבר לתפקידה היומיומי. עצמתי עיני, מחכה לבאות.
ואז הרגשתי את להב הסכין הקר נצמד אל בטני. התכווצתי מול המגע המצמרר שהחל לטפס לאורך בטני וחדר אל מתחת לחזייה, בין השדיים שלי. משיכה אחת של הסכין ושדיי פרצו מהחזייה הקרועה.
שמעתי אותו מתנשם. פקחתי עיני כדי חריץ. הוא שוב התרחק, נשען על הקרטון מאחוריו, עיניו נעוצות בשדיי המלאות. לפתע הרים את הסכין ותקע אותה באחת אל תוך הקרטון. שקשוק הבקבוקים משך את תשומת ליבו והוא פנה לעבר הקרטון, קורע אותו עם סכינו, ומשחרר ממנו בקבוק שמפניה ירקרק.
הוא חזר להישען על הקרטונים מאחוריו, מחלץ באיטיות את הפקק מהבקבוק. עיניו לא עזבו את גופי בעודו מרים את הבקבוק לשפתיו, יונק את תכולתו בלגימות רעשניות. הנוזל הורדרד נזל על סנטרו ואל חולצתו המיוזעת.
ריחה המעודן של השמפניה החל להתפשט בתא וטשטש מעט את חושיי. הוא עצר לרגע, ואז התקרב לעברי, הבקבוק בידו. עצמתי עיני שוב מנסה להרחיקו במחשבתי. קרירותו של הנוזל שנשפך על חזי הקפיץ אותי. הוא החל לשפוך את השמפניה לאורך גופי, בטני, ירכיי.. מזרים כמות נכבדה אל בין שפתיי. הנוזל זרם אל תוך גרוני ואפי ואני השתנקתי והתחלתי להשתעל בתגובה.
ואז משך את הסכין אליו ובאיטיות החדיר את הלהב בין בשר ירכי למכנסיי. הבד נכנע ללחץ הלהב והחל להיקרע, חושף את בשרי הלח מרטיבות השמפניה. נאנקתי בכאב כששרט קצה הלהב את בשרי ומבט חטוף מטה גילה זרם דקיק של דם מתערבב בנתיב שהשאירה אחריה השמפניה. דמעות של כאב ופחד החלו לסמא את עיני. שכבתי עירומה מולו, מבהיקה מנוזל ריחני וזרזיף של דם מכתים את ירכי.
שמעתי את שעון הסכין בהשליכו אותה אל הרצפה. הוא הניח את הבקבוק עם שארית השמפניה על הרצפה והרכין ראשו, שפתיו נצמדות ביניקה אל זרזיף הדם. התכווצתי מול מגע השפתיים.
"כדאי שתשתחררי. זה עומד להיות לילה ארוך." תחושת קבס עלתה בגרוני בעוד שפתיו ממשיכות במסען. לשונו יצאה והחלה ללקק את שרידי השמפניה, מטפסת על בטני וממנה אל שדיי. שפתיו לכדו פטמה אחת, יונקות אותה אל פיו.
הרגשה מוזרה החלה להתפשט באיבריי בעוד ריח השמפניה שעלה מגופי התערבל במגע שפתיו באיבריי. השתייה החלה להיספג בדמי והרגשתי כמרחפת. הפחד החל לנטוש, שריריי נענו לאלכוהול והתרופפו והתחלתי להתמקד נגד רצוני במגע השפתיים שלו על פטמתי.
הרגשתי איך גופי נענה למגע. נשימתי החלה להעמיק והוא הרגיש בכך. מציצותיו הפכו חזקות יותר והוא לכד את פטמתי בין שיניו, לשונו מלקקת אותה בלהט.
ידו החלה ללטף את ירכיי והן השתחררו, מאפשרות לכף היד לחדור בינהן. פיו נטש את הפטמה המעונה מנשיכותיו ולשונו המשיכה ללקק את השד השני, מתעכבת לרגע על הפטמה הזקורה, ואז המשיכה בדרכה אל טבורי, משאירה שטח מבהיק בעקבותיה. אצבעותיו לכדו את הדגדגן והחלו מעסות אותו בכוח. כאב ועונג נמהלו ואגני החל לנוע מולו. לשונו צנחה מטה והוא פישק רגליי, מניח רגל אחת על כתפו, משקיע שפתיו אל ירכיי, מלקק כל שריד למשקה. ואז לכדו שפתיו את הדגדגן, שואבות אותו אל פיו. אנקה נפלטה מבין שפתיי ופרקי ידיי נלחמו בקשרים, זועקות ללחוץ את ראשו אל בין ירכיי. אקסטזה החלה לערפל את חושיי ואגני נלחץ אל לשונו, מגביר את הקצב.
האורגזמה הראשונה טלטלה את גופי על המזרן, גוררת תגובה סוערת גם ממנו. הוא התרומם, משחרר עצמו מבגדיו, וניצב מולי כשאיבר ענק מזדקר מתחת למפלי כרסו.
הוא טיפס על הדרגש, מציב ברכיו משני צידי גופי, אברו מתנוסס מולי פי ושפתיו חוזרות ונקברות בין ירכיי. פערתי פי מולו והוא כיון עצמו אל פי, דוחק את קצה האיבר אל בין שפתיי המשתוקקות. וכך, במקביל לחדירת לשונו לתוכי, ינקתי את הקצה שמילא את פי. דחיקותיו אל מול פני כמעט וחנקו אותי אבל שרירי פי סרבו להניח לאיבר להשתחרר. הרגשתי כי לשונו סוחטת אותי שוב ופרץ נוסף של אורגזמה הרעיד אותי.
האיש הכבד קם בפתאומיות, משאיר את פי פעור.
"עדיין לא." קרא בנשימה קצרה.
חיכיתי קצרת רוח להמשך.
"אני רוצה לשתות עוד שמפניה ממך," גיחך למולי.
פערתי עיני למראה בקבוק השמפניה שהרים מהרצפה. מה, לכל הרוחות, הוא עומד לעשות?!
הוא כרע על ברכיו לצד הדרגש, מושך את רגליי אליו ומניח את קרסוליי על כתפיו. הייתי פעורה ונוטפת למולו כשרק פלג גופי העליון עדיין על הדרגש, ידיי הקשורות תומכות בו. הוא הרים את בקבוק השמפניה ואז הרגשתי איך פיית הבקבוק חודרת אל בין שפתיי התחתונות. זרקתי ראשי לאחור, משחררת את שרירי הנרתיק לקראת החדירה. הוא דחק את הבקבוק לתוכי עוד מעט ואז הטה אותו, והנוזל הקר הציף את תוכי מכווץ את שרירי הנרתיק סביב פיית הבקבוק באקסטזה.
הרגשתי את הנוזל הקריר והמבעבע ממלא אותי ואז החל להניע את הבקבוק בתוכי ואגני החל להגיב. הרגשתי כאילו אני טובעת בים של תאווה בלתי נשלטת, אל תוך מין מוזר ובלתי מוכר שהעצים את הרטט שעלה מתוכי. כשהחלו רעידות השיא החדש שלף את הבקבוק מתוכי, הרים את אגני מול פניו והצמיד את שפתיו אל הפתח הפעור והניגר. תערובת של שמפניה ועסיס גוף נמצצו בהנאה אל בין שפתיו בעוד התכווצויות גופי דוחקות בנוזלים. הרגשה עילאית הציפה אותי ורציתי עוד! פתאום גופי לא ידע שובעה ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי להרגיש אותו חודר לתוכי.
הוא כאילו קרא מחשבותיי, הזדקף ובאחת החדיר את אברו לגופי. החדירה העמוקה כמעט והעבירה אותי על דעתי. הקפתי את גופו ברגליי כששנינו יצאנו במחול שדים, אברו דוחק את רחמי. גופי רעד מעצמת התאווה ורצף בלתי נגמר של אורגזמות זעזעו את גופי. הוא רעד בשיאו מולי וכל כובד משקלו צנח עלי, מרעיד את הדרגש.
נשימותינו שקטו והוא התרומם מעלי, לא מעיף אפילו מבט חטוף לעברי. הוא התלבש, זרק על גופי המותש שמיכה מהדרגש העליון ולפני שיצא מהחדר פלט: "אשלח מישהו לנקות אותך".
וזה נגמר.
"את תצחקי. לחיות על אי בודד. נשמע מטופש, נכון? זה התחיל מהשאלה הבנאלית של מה היית לוקח איתך לאי בודד ומשם זה המשיך. הגברים הגיעו להסכמה כי לא יוכלו להסתדר בלי המותרות להם הם רגילים. יעקב אמר שהוא לא מוותר על איזו נקבה צעירה שתהיה זמינה תמיד כשיחפוץ בה."
חייכתי והעליתי בדמיוני את האיש בן החמישים. הוא נראה צעיר לגילו, שמור היטב, גוף ספורטיבי, שיער כסוף, ועור שזוף תמידית. תמיד בחברת צעירה זו או אחרת כשמסיבות החשק שלו כמעט ועלו בפרסומן על עסקאות המיליונים שביצע. הוא היה ידוע כרב-זיין בחוגי העילית בארץ. זה היה מאוד צפוי שיחשוב קודם כל על זיון זמין תמיד כשיהיה על אי בודד.
"ניסים אמר שאין סיכוי שיחיה על אי בלי חדר הכושר שלו, הג'קוזי והמעסה הצמודה שלו. חמי ביקש את מסלול הגולף ומגרש הטניס. בקיצור – קאונטרי קלאב על אי בודד. פנטזיות של עשירים," צחקה הגברת פינקוביץ'.
אני דווקא מצאתי את הרעיון די מפתה. להתבטל, מוקפת מותרות, רחוק מהכל...
"ואת חושבת שהשלושה הלכו ומימשו את הפנטזיה הזו."
"זה בהחלט מה שאני חושבת. וזה עוד לא הכל." היא התכופפה אלי מלחשת, "הם לא לבד."
הרמתי גבותיי בשאלה והיא פירטה.
"במהלך חקירותיי התברר שעוד כחמישה עשר אנשי עסקים עשירים מאוד נעלמו בחודשיים האחרונים. כחצי מהם תושבי ארה"ב והשאר ממדינות שונות בעולם."
הסיפור הזה הופך למעניין יותר ויותר. הרגשתי את העקצוץ המוכר בעורפי והייתי כבר קצרת סבלנות לצאת להרפתקה הצפויה לי.
מיהרתי להיפרד מהגברת פינקוביץ', מבטיחה לעדכן אותה בכל מה שאמצא. היא, מצידה, אמרה שתגבה אותי בכל סכום כסף שיידרש לי בזמן התחקיר. הרגעתי אותה והודעתי שלא יהיה צורך בכך. עם סיפור שכזה באמתחתי, העורך שלי ייפתח את כיסו ללא היסוסים. וצדקתי. כשהצגתי את הנתונים שאספתי עד כה בפני העורך שלי, קיבלתי אור ירוק לכל מה שאצטרך. זה עמד להיות הסיפור של השנה.
התחלתי בהכנות. ידעתי שהתחנה הראשונה שלי תהיה הוואי. אבל לפני צאתי לשם, ריפדתי את דרכי כמה שיכולתי מבלי להסגיר פרטים על מטרת בואי. העזרה הראשונה הגיעה מעיתונאי זר, נציג של אחד העיתונים הגדולים בארה"ב איתו העברתי הרבה לילות תאווה בעבר. הוא היה רגיש מספיק שלא לשאול שאלות מיותרות. המאהב-לשעבר קישר ביני לבין חבר ילדות שלו שהתגורר בהוואי והבטיח כי החבר יעזור לי כמיטב יכולתו, עם כל הדיסקרטיות הנדרשת.
מסע קניות היה משימתי הבאה. החלטתי לנצל בדבקות את חשבון ההוצאות הפתוח שניתן לי. הרמתי טלפון לגברת פינקוביץ' והיא הפנתה אותי לאחת מחנויות הפאר אשר ברשותה, כשהיא מציבה את כל צוות החנות המיומן שלה לרשותי. וזו היתה משימה לא קלה. הייתי טיפוס די מסמורטט ולא הקדשתי הרבה למראי החיצוני. תספורות חפוזות ומלתחה סתמית בליווי כמה מריחות איפור השלימו את הופעתי. מאז גירושיי הסוערים, לא מצאתי את האנרגיה לטפח את עצמי ולהיכנס שוב לשוק הבשר הנשי. סחבתי על עצמי כמה קילוגרמים מיותרים שאמנם לא פגעו בפרופורציה אבל בהחלט עיגלו אותה. נראיתי עכברית למדי בשיערי הלא עשוי ובבגדיי המרושלים. ומזה הצוות של גברת פינקוביץ' היה צריך לעשות משהו.
אשת-העולם-הגדול לא יצאתי משם, אבל בילוי ארוך במספרה מכובדת שינתה את מראי העכברי למראה נשי מגונדר. זה היה מספיק. לא זוהר מדי כדי שלא אתבלט אבל מספיק כדי לתת לי הרגשה טובה.
הטיסה להוואי היתה מייגעת ונאלצתי להחליף שלוש טיסות בדרך. בסופו של דבר, בשעת ערב מאוחרת, נחתתי. ג'ק, החבר של החבר, פגש אותי בשדה התעופה והוביל אותי לבית מלון באחד החופים הלבנים והמפורסמים של האי.
בימים הבאים ליווה אותי בכל פעם שהזעקתי אותו. קשריו עם המקומיים, ובמיוחד האפלים שבהם, עזרו הרבה מעבר לציפיותיי. הצלחנו לאתר את המרינה ממנה יצאה היכטה הפרטית של חמי פינקוביץ', וחקירה אינטנסיבית של עובדי המקום גילתה כי אחד מבעלי היכטות הפרטיות במרינה סיפק שירותי הובלה עבור כמה אנשים מסתוריים ליעד בלתי ידוע. הוא הוביל אותם לשם – אבל לא החזירם. פנינו לעבר היכטה האמורה, אבל כמה שניסינו לפתות את בעליה, לא הצלחנו להוציא ממנו דבר. הגענו למבוי סתום. ידעתי שכאן אזדקק למהלך נואש אחרת הכל אבוד.
התחלתי במעקב יומיומי אחר היכטה, אך מלבד סיורים מקומיים לתיירים צבעוניים, לא התנהלה שום פעילות מיוחדת. כבר התחלתי להתייאש עד לאותו בוקר של יום חמישי.
באותו הבוקר יצאתי למארב הרגיל שלי במרינה, נחבאת מאחורי אחד המבנים ומשקיפה על היכטה. אז הבחנתי בהמולה לא רגילה סביבה. סבלים הובילו ארגזים והעמיסו אותם על היכטה, כורעים תחת משאם. ארגזי קרטון נערמו לצד היכטה ומבט מהיר במשקפת גילה כי מדובר בארגזי שמפניה מובחרת. זה לא היה הכל. ההמולה המשיכה ובמשך השעתיים הבאות לא הפסיקו להעמיס את היכטה. האינסטינקט אמר שזו עומדת להיות "ההפלגה שלי". עקבתי עוד אחר הנעשה ביכטה ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לי, העמסתי את תיקי על כתפי והתחמקתי פנימה, מנצלת הפוגה בהעמסה. הסבלים פנו לעבר בית הקפה הקרוב להפסקת הצהרים שלהם ובעל היכטה לא נראה בסביבה.
הצלחתי להתחמק פנימה וירדתי אל בטן הספינה. כל תאי השינה היו עמוסים לעייפה בארגזי שתייה, מזון, ביגוד ואביזרים שונים. הצלחתי להסתתר באחד התאים מתחת לאחת המיטות, משכתי לעברי ארגז גדול, מסתירה לחלוטין את נוכחותי וחיכיתי בנשימה עצורה. לאחר זמן מה חזרה ההמולה על הסיפון. גרירות, חבטות וצעקות רמות ליוו אותי בשעה הקרובה בעודי קפואה על משכבי.
לבסוף הרגשתי בתנועה. היכטה יצאה לדרכה. המסע הקפוא שלי נמשך כמה שעות ועם רדת החשיכה התחלתי להרגיש את הקור חודר לעצמותיי. הייתי לבושה במכנסיים קצרים ובחולצה דקה – לבוש המתאים לימי הוואי אבל לא ללילות האוקיינוס. הרגשתי איך רגליי מאבדות את תחושתן והייתי חייבת למתוח אותן. התא היה שקט והחלטתי להסתכן. דחפתי בזהירות את הארגז שחסם את דרכי וזחלתי באיטיות החוצה.
היאכטה היתה שקטה והתא אפל. רק אור הירח חדר מבעד לצוהר הקבוע בדופן התא. נשמתי לרווחה בעודי מותחת את גופי ומזרימה דם לרגליי. ואז נדלק האור באחת!
“!?What the hell are you doing here"
הוא כעס. כעס מאוד. מצאתי את עצמי נלחצת אל הדרגש בעוד פרצופו האדום מזעם צווח מול פני.
"בוס? הכל בסדר?" נשמע קול מאחוריו.
"עלה למעלה ושמור על הנתיב. יש לנו כאן נוסעת סמויה. אני אטפל בה כבר."
איש הצוות שלח מבט סקרן לעברי ויצא בעודו סוגר את הדלת, משאיר אותי ואת הבוס לבד. הסיטואציה הזו לא תיגמר יפה, חשבתי לעצמי.
"מי את?" נבח לעברי. התיישבתי על הדרגש, לוקחת נשימה עמוקה. החלטתי להגיד את האמת. אני מסובכת כאן מספיק.
"אני עיתונאית מישראל. נשלחתי לחקור היעלמותו של איש עסקים ישראלי".
"שיט! אני הולך להפסיד הרבה כסף בגלל דחיפת האף שלך!" צרח. "אני צריך לחשוב מה לעשות איתך, לפני שהם יגלו."
"מי יגלה?" העזתי.
"זה לא עניינך! את פושעת ומרגע זה – אסירה שלי!"
אוי, המצב הולך ומסתבך...
הוא הסתובב כמה רגעים בין ארגזי השמפניה ואני ישבתי שקטה, מחכה לגזר הדין.
"או קיי. דבר ראשון – את לא זזה מהתא הזה. את שומעת אותי?"
איך אפשר היה שלא. הצווחות שלו החרישו אוזניים.
"עיתונאים," מלמל לעצמו. "לכל מקום צריכים לדחוף את האף שלהם. רק להרוס עסקים הם יודעים."
לפתע נעצר ושלף סכין ארוכה מתוך נדן עור שהיה צמוד למכנסיו. נשימתי נעצרה והתכרבלתי בקצה הדרגש. הוא פנה לעברי, שולח אלי מבטי רצח. זהו. אני אבודה, חשבתי לעצמי. הרגשתי איך הפחד זוחל בעורקי ובלעתי זעקת אימה. התגובה המבוהלת שלי עצרה אותו לרגע והוא התעשת.
הוא היסס לרגע, ואז פנה אל אחד הקרטונים, חותך בסכין את קשר החבל שהקיף את הקרטון. דקה לאחר מכן הייתי עקודה כשידיי קשורות אל מסגרת הברזל של הדרגש הכפול. לא העזתי למחות. גופי עדיין רעד מפחד ועיניי לא עזבו את הסכין שהחזיק עדיין בידו.
ואז הבחנתי איך מבטו משתנה. הוא עמד מולי, עיניו סורקות אותי. שכבתי על המזרן, ידי הקשורות מתוחות לאחור. החולצה הדקה שלבשתי מתוחה על שדי וטבורי מציץ מתחתיה. הפחד והקור חידדו את פטמותיי והן בלטו אל מול מבטו. הוא המשיך בסריקה כשהוא גולש אל המכנס הקצר שעטף את אגני המלא. כשהמשיך מטה, נצמדו ירכיי האחת אל השניה בתגובה למבטו."את בכלל לא רעה," סינן מבין שפתיו.
הוא התקרב לאט לכיווני, נשען קדימה, עיניו חזרו וננעצו בפטמותיי. הוא היה איש ממוצע בגובהו, כבן חמישים. כתפיים רחבות וזרועות שזופות וחסונות משעות שייט ארוכות היוו ניגוד גמור לכרס שהיתה תלויה לו מעל חגורת המכנסיים. שיער אפרפר ודליל כיסה את ראשו כשקרחת מכרסמת מגביהה את מצחו. פנים שזופות ומלאות קמטים, עיניים קטנות ורעות הבהיקו מתאווה מתחת לגביניו העבים והכהים. הוא בהחלט לא היה גבר חלומות ובהחלט הטיפוס המתאים לסיוט הזה שנפל עלי.
הוא הניח את הסכין על הדרגש העליון ואחז בדשי חולצתי. הקריעה הקפיצה את הכפתורים לכל עבר וזעקה של פחד נמלטה משפתיי. "שתקי!" קרא בקול צרוד מתאווה.
החלטתי שאני חייבת לשרוד. זו המטרה הראשונה. שיזיין אותי עד שיצא לו עשן מהאוזניים. אני לא אתן לו סיבה להשתמש בסכין הזו מעבר לתפקידה היומיומי. עצמתי עיני, מחכה לבאות.
ואז הרגשתי את להב הסכין הקר נצמד אל בטני. התכווצתי מול המגע המצמרר שהחל לטפס לאורך בטני וחדר אל מתחת לחזייה, בין השדיים שלי. משיכה אחת של הסכין ושדיי פרצו מהחזייה הקרועה.
שמעתי אותו מתנשם. פקחתי עיני כדי חריץ. הוא שוב התרחק, נשען על הקרטון מאחוריו, עיניו נעוצות בשדיי המלאות. לפתע הרים את הסכין ותקע אותה באחת אל תוך הקרטון. שקשוק הבקבוקים משך את תשומת ליבו והוא פנה לעבר הקרטון, קורע אותו עם סכינו, ומשחרר ממנו בקבוק שמפניה ירקרק.
הוא חזר להישען על הקרטונים מאחוריו, מחלץ באיטיות את הפקק מהבקבוק. עיניו לא עזבו את גופי בעודו מרים את הבקבוק לשפתיו, יונק את תכולתו בלגימות רעשניות. הנוזל הורדרד נזל על סנטרו ואל חולצתו המיוזעת.
ריחה המעודן של השמפניה החל להתפשט בתא וטשטש מעט את חושיי. הוא עצר לרגע, ואז התקרב לעברי, הבקבוק בידו. עצמתי עיני שוב מנסה להרחיקו במחשבתי. קרירותו של הנוזל שנשפך על חזי הקפיץ אותי. הוא החל לשפוך את השמפניה לאורך גופי, בטני, ירכיי.. מזרים כמות נכבדה אל בין שפתיי. הנוזל זרם אל תוך גרוני ואפי ואני השתנקתי והתחלתי להשתעל בתגובה.
ואז משך את הסכין אליו ובאיטיות החדיר את הלהב בין בשר ירכי למכנסיי. הבד נכנע ללחץ הלהב והחל להיקרע, חושף את בשרי הלח מרטיבות השמפניה. נאנקתי בכאב כששרט קצה הלהב את בשרי ומבט חטוף מטה גילה זרם דקיק של דם מתערבב בנתיב שהשאירה אחריה השמפניה. דמעות של כאב ופחד החלו לסמא את עיני. שכבתי עירומה מולו, מבהיקה מנוזל ריחני וזרזיף של דם מכתים את ירכי.
שמעתי את שעון הסכין בהשליכו אותה אל הרצפה. הוא הניח את הבקבוק עם שארית השמפניה על הרצפה והרכין ראשו, שפתיו נצמדות ביניקה אל זרזיף הדם. התכווצתי מול מגע השפתיים.
"כדאי שתשתחררי. זה עומד להיות לילה ארוך." תחושת קבס עלתה בגרוני בעוד שפתיו ממשיכות במסען. לשונו יצאה והחלה ללקק את שרידי השמפניה, מטפסת על בטני וממנה אל שדיי. שפתיו לכדו פטמה אחת, יונקות אותה אל פיו.
הרגשה מוזרה החלה להתפשט באיבריי בעוד ריח השמפניה שעלה מגופי התערבל במגע שפתיו באיבריי. השתייה החלה להיספג בדמי והרגשתי כמרחפת. הפחד החל לנטוש, שריריי נענו לאלכוהול והתרופפו והתחלתי להתמקד נגד רצוני במגע השפתיים שלו על פטמתי.
הרגשתי איך גופי נענה למגע. נשימתי החלה להעמיק והוא הרגיש בכך. מציצותיו הפכו חזקות יותר והוא לכד את פטמתי בין שיניו, לשונו מלקקת אותה בלהט.
ידו החלה ללטף את ירכיי והן השתחררו, מאפשרות לכף היד לחדור בינהן. פיו נטש את הפטמה המעונה מנשיכותיו ולשונו המשיכה ללקק את השד השני, מתעכבת לרגע על הפטמה הזקורה, ואז המשיכה בדרכה אל טבורי, משאירה שטח מבהיק בעקבותיה. אצבעותיו לכדו את הדגדגן והחלו מעסות אותו בכוח. כאב ועונג נמהלו ואגני החל לנוע מולו. לשונו צנחה מטה והוא פישק רגליי, מניח רגל אחת על כתפו, משקיע שפתיו אל ירכיי, מלקק כל שריד למשקה. ואז לכדו שפתיו את הדגדגן, שואבות אותו אל פיו. אנקה נפלטה מבין שפתיי ופרקי ידיי נלחמו בקשרים, זועקות ללחוץ את ראשו אל בין ירכיי. אקסטזה החלה לערפל את חושיי ואגני נלחץ אל לשונו, מגביר את הקצב.
האורגזמה הראשונה טלטלה את גופי על המזרן, גוררת תגובה סוערת גם ממנו. הוא התרומם, משחרר עצמו מבגדיו, וניצב מולי כשאיבר ענק מזדקר מתחת למפלי כרסו.
הוא טיפס על הדרגש, מציב ברכיו משני צידי גופי, אברו מתנוסס מולי פי ושפתיו חוזרות ונקברות בין ירכיי. פערתי פי מולו והוא כיון עצמו אל פי, דוחק את קצה האיבר אל בין שפתיי המשתוקקות. וכך, במקביל לחדירת לשונו לתוכי, ינקתי את הקצה שמילא את פי. דחיקותיו אל מול פני כמעט וחנקו אותי אבל שרירי פי סרבו להניח לאיבר להשתחרר. הרגשתי כי לשונו סוחטת אותי שוב ופרץ נוסף של אורגזמה הרעיד אותי.
האיש הכבד קם בפתאומיות, משאיר את פי פעור.
"עדיין לא." קרא בנשימה קצרה.
חיכיתי קצרת רוח להמשך.
"אני רוצה לשתות עוד שמפניה ממך," גיחך למולי.
פערתי עיני למראה בקבוק השמפניה שהרים מהרצפה. מה, לכל הרוחות, הוא עומד לעשות?!
הוא כרע על ברכיו לצד הדרגש, מושך את רגליי אליו ומניח את קרסוליי על כתפיו. הייתי פעורה ונוטפת למולו כשרק פלג גופי העליון עדיין על הדרגש, ידיי הקשורות תומכות בו. הוא הרים את בקבוק השמפניה ואז הרגשתי איך פיית הבקבוק חודרת אל בין שפתיי התחתונות. זרקתי ראשי לאחור, משחררת את שרירי הנרתיק לקראת החדירה. הוא דחק את הבקבוק לתוכי עוד מעט ואז הטה אותו, והנוזל הקר הציף את תוכי מכווץ את שרירי הנרתיק סביב פיית הבקבוק באקסטזה.
הרגשתי את הנוזל הקריר והמבעבע ממלא אותי ואז החל להניע את הבקבוק בתוכי ואגני החל להגיב. הרגשתי כאילו אני טובעת בים של תאווה בלתי נשלטת, אל תוך מין מוזר ובלתי מוכר שהעצים את הרטט שעלה מתוכי. כשהחלו רעידות השיא החדש שלף את הבקבוק מתוכי, הרים את אגני מול פניו והצמיד את שפתיו אל הפתח הפעור והניגר. תערובת של שמפניה ועסיס גוף נמצצו בהנאה אל בין שפתיו בעוד התכווצויות גופי דוחקות בנוזלים. הרגשה עילאית הציפה אותי ורציתי עוד! פתאום גופי לא ידע שובעה ויותר מכל דבר אחר בעולם רציתי להרגיש אותו חודר לתוכי.
הוא כאילו קרא מחשבותיי, הזדקף ובאחת החדיר את אברו לגופי. החדירה העמוקה כמעט והעבירה אותי על דעתי. הקפתי את גופו ברגליי כששנינו יצאנו במחול שדים, אברו דוחק את רחמי. גופי רעד מעצמת התאווה ורצף בלתי נגמר של אורגזמות זעזעו את גופי. הוא רעד בשיאו מולי וכל כובד משקלו צנח עלי, מרעיד את הדרגש.
נשימותינו שקטו והוא התרומם מעלי, לא מעיף אפילו מבט חטוף לעברי. הוא התלבש, זרק על גופי המותש שמיכה מהדרגש העליון ולפני שיצא מהחדר פלט: "אשלח מישהו לנקות אותך".
וזה נגמר.
