ג'ב

שעת-ערב. אני שוכב במיטה, מנסה להחזיר לעצמי את כוחותיי, לאחר יום-עבודה מתיש. פתאום הטלפון מצלצל - ג'ב על הקו.

"מתוק, איפה אתה גר באמת?"
"אמרתי לך, ברחוב בנגאלפו..." עניתי.
"אני נמצאת ברחוב בנגאלפו, על-יד 'אופנת-בוסטון', תבוא מהר כי אני צריכה לשרותים."

כמובן שבאתי מהר - בריצה. הייתם צריכים לראות, להכיר אותה בשביל להבין למה. ואז מבטים מופתעים, נשיקה וחיבוק. עלינו בחזרה לדירה.

ג'ב הלכה להסתדר ואני מנסה לעשות סידורים אחרונים בבלאגן שנקרא "הבית שלי". היא יצאה מהשרותים.
"מופתע?" היא שואלת.
"כמובן," אמרתי.
איך יכולתי שלא להיות מופתע, הרי רק ערב אחד קודם, היא ביקשה שניקח את זה לאט. בכל זאת אני זר והיא מקומית ומה יגידו החברים, המשפחה. ואז בלי שום התראה מוקדמת, היא הודפת אותי לעבר הספה בסלון ומנשקת ומנשקת בלי-סוף.

היא מנשקת מצחיק, ג'ב. צרפתית קצרה ואח"כ טונות של רוק על השפתיים, על הזקן וגם קצת על האף. אז תפסתי יוזמה והחלטתי להראות לה איך עושים את זה נכון. שפתיי נצמדו לשלה בעדינות, ברפרוף, לנשיקה קטנה, אח"כ נצמדו בעוצמה מתגברת ולשון ורודה מגששת, מחפשת, פתח-כניסה.

הלשון שלה כל-כך חמה, עד שהרגשתי שאני נמס לאט-לאט בתוך פיה. ואז אחזתי בשיניי את השפה התחתונה, יונק ושואב אותה אל תוך פי. ג'ב שיחררה אנחה ממעמקי נשמתה. הביטה ישר לתוך עיניי, כאילו מנסה להבין, לקרוא אותי, כדי להיות בטוחה בצעד הבא.

ואז שוב נשיקה אחת ועוד אחת ועוד. הבגדים החלו ליפול חולצה, חצאית, מכנסיים, נעלי-עקב ותחתונים - קולאז' של בגדים היה זרוק על הריצפה. המראה היכה בי במלא עוצמתו. ג'ב במלוא הדרה: אישה בשלה בת שלושים, פני-מלאך, עם גוף מלא ושדיים רכים.

היא צועדת לעברי צעד קטן ואז החום של גופה עוטף את גופי הקר. נפלנו על המיטה מתכרבלים זה בזו. היא על גבה ואני גוהר מעלייה, יונק-מוצץ פיטמה זקורה של שד חם. גבה נמתח, מתקשת, ואנחות בוקעות מגרונה.

ושוב נשיקה ועוד אחת ועוד... שוקע בתוך צווארה, טועם את מליחות עורה ואז תנוכיי-האוזניים. אלוהים, איזה תנוכים בשרניים! ושוב יורד לי במורד הצוואר, לחזה, לבטן, מגיע לפופיק ונעצר. מביט בה ואני יודע, היא שלי. מחכה, מצפה, מייחלת - שלי! ואז אני מכניס את לשוני לתוך הקורקבן המתוק שלה וזולל. היא מתפתלת.

אח"כ אחזתי את ירכיה בין זרועותיי, מנשק את פנים-הירך, מנשק ונושך, מנשק ונושך. כך התקדמתי עד שנשפתי לתוכה קלות, נשיפות קלות, ששלחו רעידות בגופה שהתפתל וניסה להשתחרר מאחיזתי.
"לשחרר?"שאלתי.
"לא!" ענתה.

חייכתי ושלחתי לשון חקרנית וקטנה לגשש בנשמתה. הטעם היה מדהים. ההתפתלויות היו מעבר ליכולתי לאחוז בה, אז שיחררתי והתרכזתי בעונג שלה.
היא, מתוך בושה, מתוך רצון לשמור על שלה, ניסתה להרחיק אותי בעת שגמרה -היא לא הצליחה.

שוב אותו מבט חקרני בעיניים: מאיפה אתה בא ולאן זה הולך?... ואני רואה ויודע ושותק, ומנשק, רק מנשק, נשיקות רכות, מרגיעות, מנחמות.

"ואתה,"היא שואלת, "מה איתך?"
"יש לנו את כל הלילה," עניתי.
עירסלתי אותה אליי בתנוחת-כפיות, היא נרדמה. ואני שכבתי לצידה, מתבשם בריח הבושם שלה.

חלפו שעות. היא התעוררה ואז שוב נשיקה ושוב ועוד אחת. "אני רוצה אותך," אמרה. אז נתתי את כולי, נתתי ובעיקר לקחתי, עד שלא נשארה טיפה של אוויר בריאותיי ונפלתי שדוד לצידה, נושם ומתנשף.

הבטתי בעיניה לחפש שם הבטחה וראיתי אותה. היא היתה שם - ההבטחה!

***

בוקר. אני מתעורר, פותח את המחשב להתעדכן בחדשות. הלב נופל לתחתונים. את גן-העדן שלי ושל ג'ב החריב הצונאמי. בראש מתרוצצות מיליון מחשבות בשניה, ותמונות של מקומות שהיו חוזרות ועולות.

צילצלתי אלייה. נדמה היה ששעות עברו עד שענתה.
"אני בסדר," היא אמרה, "ואתה, מה שלומך?"
היא ידעה את התשובה. אחרי הכל, השארתי אצלה "לב נטוש במזוודה..."