הפורשים (סיפור בהמשכים) - חלק שלישי

חריקת דלת התא העירה אותי מהנמנום שנפל עלי מאז עזב אותי הבוס. ראש זהוב הציץ מעבר לדלת וזוג עיניים תכולות ננעץ בי במבוכה. הבחור הצעיר לבוש המדים נכנס בהיסוס לחדר, מחזיק בידו קערת מים ומגבת מוטלת על כתפו.

"סליחה... הבוס אמר לי לרדת ולעזור לך.. אההה... אני יכול להשאיר את הכל כאן וללכת, אם את רוצה," אמר וניצוץ תקווה בעיניו.
הוא היה צעיר בשנות העשרים המוקדמות שלו. מבטו סרק את התא ההפוך והוא הגניב מבט לעבר גופי המכוסה. נראה שהוא לאט לאט מעכל מה שהתרחש דקות לפני.
"את בסדר?" שאל ודאגה כנה נשמעה בקולו.
תמימותו וצחותו בלטו באווירה שעדיין שרתה על התא. הריחות, הרטיבות על גופי, העסיס החמים בין ירכיי.
"אני אהיה בסדר, אבל אצטרך את עזרתך בכל זאת. תוכל לסגור את הדלת בבקשה?"
הוא נענה מייד וכשהסתובב חזרה כמעט ונשמטה הקערה מידו כשראה שהסרתי את השמיכה מגופי. הוא בחן את גופי בפה פעור עד שעיניו ראו את הפציעה בירכי.

"מה הבן-זונה הזה עשה לך?!"
הוא מיהר לעברי, כורע על הרצפה ומניח עליה את הקערה. במהירות שחרר את זרועותיי הכאובות ואני עיסיתי אותן, מזרימה מחדש את הדם לפרקי הידיים. הוא משך מתוך הקערה ספוג גדול, סחט אותו מעט והניח אותו בעדינות מופלאה על החתך הקטן. באיטיות ניקה את החתך שהיה ממוקם בשקע החיבור בין הירך לתחתית הבטן, כשהוא מנסה להתעלם מסביבת החתך ומהקרבה לאברי האינטימי. כשהחתך היה נקי לגמרי נעצר עם הספוג בהיסוס מעל בטני.

"אתה יכול לנקות אותי,בבקשה? אני כל כך מותשת וכואבת שלא אוכל לעשות זאת בעצמי," ביקשתי.
הוא הנהן והחל מנגב בעדינות את בטני, את מתניי. הוא התעכב שם יותר מדי והבנתי שללא עידוד מצידי, לא ימשיך בתהליך הניקוי המענג הזה. אחזתי בפרק ידו וכיוונתי את הספוג אל שדיי. שמעתי את נשימתו נעצרת והספוג שבידו נגע בעור שדיי, מצמרר אותי. הוא נרתע ושלח מבט שואל ומבולבל אלי.
"זה בסדר. העדינות שלך נעימה אחרי..." לא הוספתי, והוא הבין.

ברגישות מעוררת הוא המשיך לטפל בכל מילימטר בחלק גופי העליון, ואני עצמתי עיניי מתמכרת להרגשה. הספוג החמים גלש על שדיי, מתחכך בפטמות ומזקיר אותן. משם המשיך לעבר כתפיי ואני מתחתי צווארי לאחור, מפקירה אותו לליטוף הספוג. כל כולי התמקדתי במגע הלח של הספוג המטפס לאורך צווארי, מנגב באיטיות לחיי הדביקות מדמעות ומשמפניה. כשהועבר הספוג על שפתיי לשוני נשתלחה כאילו מעצמה ועקבה אחר מסלולו. שמעתי את אנחתו של הצעיר הכורע על ידי והוא משך את הספוג משפתיי, טובל אותו שוב במים. הפעם לא סחט אותו לגמרי וכשהחזיר את הספוג לעבר שפתי, טפטפו טיפות חמימות עליהן, גולשות מטה לאורך לחיי וצווארי. שלחתי לשוני, מלקטת כל טיפה משפתיי.

הספוג עקב אחר מסלול הטיפות, יורד שוב לאורך הצוואר וחוזר אל חזי. הניגוב הפך איטי יותר, יסודי יותר, משרטט יותר.

כשהמשיך הלאה לעבר הבטן, כבר הייתי בעיצומו של מעשה אהבה, מתעלסת עם מגע הספוג על גופי, מתמכרת לו. כשהמשיך בתעוזה לעבר משולש השיער בין רגליי, פישקתי אותן לרווחה. אבל הוא לא המשיך לשם.

בעדינות מטרפת המשיך הספוג בניקיון העונג לאורך ירכיי, מגעו מתחזק פתאום. ממגע מלטף הפך למגע עמוק יותר. מקרצף יותר. זרימת הדם בגופי התגברה עם התגברות קצב הקרצוף ונאנקתי מעונג, גופי נמתח בהנאה. נטישה מהירה באזור הברך עצרה נשימתי ואז הרגשתי אותו מקלף את הסנדלים שעדיין נעלתי. אז חזר הספוג מלא מתמיד, מציף את כפות רגליי בנוזל מחמם, לא מוותר אל אף אצבע. הוא חזר וטיפס במעלה הגוף, הפעם על פני הרגל השניה.

כשהגיע למעלה ירכי, לא נותר אלא מקום אחד שעדיין לא נטבל. פישקתי ירכיי לגמרי מצפה בקוצר רוח.

ואז הרגשתי.

הטיפות נגעו בשיער ערוותי, כל נגיעת טיפה מתסיסה את דמי. שביל הטיפות התקדם עד שהרגשתי נגיעת טיפה ענוגה בדגדגן התפוח שבלט מבין השפתיים. ועוד אחת, ועוד אחת. זעקת העונג שבקעה משפתיי רק עודדה את התגובה ולחיצה אחת על הספוג הזרימה היישר אל הנקודה הרגישה ביותר בגופי זרם דק שהרעיד אותי באקסטזה. כשטיפת המים האחרונה נסחטה מהספוג הייתי כבר על סף טירוף מהעינוג המימי הזה ואז באה הישועה כשהרגשתי את נגיעתו העדינה של הספוג בדגדגן. הוא החל לשפשפו בזהירות, כמעט ולא נוגע בבשרי מלבד בדגדגן. אגני זע תחת המגע המתגבר, מתאים עצמו לשפשוף העדין. רעידות האורגזמה הזו זעזעו את הדרגש וצעקתי שטפה את התא.

היד שאחזה בספוג קפאה לרגע ואז המשיכה בניגוב עדין פנימה. העסיס שנבע מתוכי נספג כולו והספוג המבורך לא עזב את פנים ירכיי עד שלא נוקתי לחלוטין. מבלי לשלוח אפילו מבט חטוף בבחור שלצדי, צללתי אל תוך שינה מעולפת.

***

קול המולה מהסיפון מעליי העיר אותי משינה עמוקה. אור השמש הציף את התא ופקחתי עיניי לאיטי. נמתחתי כחתול מתחת לשמיכה שכיסתה אותי והתיישבתי. חיפשתי בעיני את שרידי בגדיי. הם לא היו שם. לרגליי הבחנתי בערימת בגדים מגוהצים ומקופלים בקפידה. בערימת הבגדים גיליתי חליפת מלחים לבנה כדוגמת החליפה שלבש הצעיר, שכללה מכנסי ברמודה לבנים וחולצה לבנה עם צווארון גדול וכחול, כשסמל ושם הספינה מתנוססים על חזית החולצה.

התכופפתי וחיפשתי את תיקי שעדיין היה מונח מתחת למיטה, מקום מחבואי העלוב, משם שלפתי סט לבנים נוספים שתמיד נשאתי בתיקי למקרה הצורך. התלבשתי במהירות, תוהה לפשר הצעקות שנשמעו מעליי. בעודי נועלת את הסנדלים לרגליי נפתחה הדלת במהירות והצעיר בהיר השיער חמק פנימה, נשימתו קצרה.

"מהר. אנחנו חייבים לברוח מכאן ומהר!" לחש לי בבהילות. "אנחנו עומדים לעגון ושמעתי את הבוס אומר שהוא עומד להיפטר ממך עוד לפני שנעגון, כדי שהם לא ידעו עליך."
"מי זה 'הם'?!"
"לא עכשיו. אנחנו חייבים לצאת מכאן!" דחק בי.
"אנחנו?"
"אני לא יכול להשאיר אותך כאן ואני לא אוכל להישאר כאן אחרי שאבריח אותך. אני חייב לעזוב איתך."
"לאן נלך?" שאלתי בבלבול.
"נשחה. החוף לא רחוק וברגע שנגיע אליו – נוכל להסתתר עד שהספינה תעזוב."

חטפתי את תיקי ופניתי לעבר הדלת. "חכי!" אמר, מוסר לי שקית ניילון מלאה. "הכניסי לכאן רק מה שאת צריכה והשאירי את התיק כאן. לא נוכל לשחות איתו."

שלפתי את ארנקי, את הדרכון שלי ומצלמה ודחפתי אותם במהירות אל השקית. את התיק זרקתי על המיטה. יצאנו אל הדרך.

הוא הוביל אותי דרך פרוזדור אל חדר גדול שנראה כחדר האוכל של הצוות. הוא היה שומם. כולם היו למעלה, עסוקים בהכנות לעגינה. מחדר האוכל פנינו לעבר המטבח, שם פגשנו באיש מבוגר חשוף גב שהיה עסוק מעל סיריו המהבילים.

"ג'ורג' – אתה לא ראית אותנו. או קיי?" טפח הצעיר הבהיר שלי על כתפו של המבוגר. ניצוץ הבנה עלה בעיני ג'ורג' והוא החזיר מבטו אל הסיר.
"אתה לא רואה שאני עסוק כאן, ילד? אין לי זמן לשטויות."

הצעיר, שאת שמו לא ידעתי, פלט "תודה" ומשך אותי לעבר דלת יציאה צרה בצדו השני של המטבח.
"מכאן זורקים את האשפה. מכאן נקפוץ החוצה," אמר לי.
הוא פתח את הדלת ומשב רוח מרענן טפח על פניי. אחרי שעות ארוכות בתא הסגור הרגשתי כציפור היוצאת לחופשי מכלובה. המים געשו לצד היכטה ואני היססתי.

"תשמעי. את חייבת לקפוץ ולהשתדל להישאר תחת המים כמה שיותר זמן, עד שהספינה תתרחק. הם עסוקים למעלה, אבל אנחנו לא יכולים להסתכן שיראו אותנו, או קיי?"
הנהנתי באלם, כשאין לי שמץ של מושג אם אצליח להישאר יותר מעשר שניות מתחת למים.
"אני אשתדל," גמגמתי לבסוף והוא משך אותי החוצה.
עמדנו על הדופן הצר מוודאים שאין איש בסביבה הקרובה ואז קפצנו.

המים המתערבלים בלעו אותנו והמלח הצעיר גרר אותי בכל כוחו מחוץ למערבולת המים לצד היכטה. הבנתי שאנחנו בסכנת פגיעה מהיכטה ועזרתי לו כמיטב יכולתי, דוחפת את המים ברגליי ובידי החופשית. הצלילה הקשה הזו סחטה את שארית האוויר מראותיי ושיוועתי לחמצן. התחלתי למשוך כלפי מעלה לעבר ברק השמש על פני המים אבל הוא משך אותי בכוח הלאה, מתרחק כמה שיכול. התחלתי לאבד שליטה כשהלחץ הכואב בחזי התגבר והייתי על סף היסטריה כשסוף סוף החל למשוך את שנינו מחוץ למים.

כשאני משתנקת ומשתעלת, ניסיתי ללגום את אוויר הבוקר מלוא ריאותיי. מזווית העין ראיתי את היאכטה מתרחקת במהירות מאתנו.

לאחר שנרגענו מעט מהצלילה המטורפת, הסתכלנו סביבנו והבחנו בחוף במרחק של כשני ק"מ מאתנו.

"וואוו – זה היה קרוב," הוא אמר, מקיף אותי בזרועו ותומך בי. נשענתי עליו בתודה, מחזירה כוחותיי לאט לאט.

"אנחנו חייבים להזדרז. בקרוב יבחינו בחסרוננו."

הוא קשר את השקית לגבו והתחיל לחתור לכיוון החוף, ואני עקבתי אחריו, מתפללת שהכושר הגופני הדפוק שלי לא יכשיל את מבצע הבריחה הזה. הפחד מחרונו של הבוס העניק לי כוחות שלא הכרתי וראיתי כי אנחנו מתקרבים אל החוף.

כשהרגשתי את קרקע החוף תחת רגליי הייתי כבר מותשת לחלוטין. טיפסנו בשארית כוחותינו על החוף הסלעי, מסתתרים במהירות בסבך השיחים שהחל כמה מטרים מקו החוף.

***

התעוררתי למגע עדין בלחיי.

"את חייבת לצאת מהבגדים הרטובים האלה ולייבש אותם," אמר לי.
ראיתי שהוא כבר הספיק להסיר את בגדיו והם היו פרושים על השיח. הוא התיישב לצדי כשרק מגבת מסתירה את חלציו והושיט לי מגבת נוספת ששלף מהשקית.

"כמה זמן אני ישנה?" שאלתי מתחילה לקלף את הבגדים הלחים מעלי.
"כמעט שעה," אמר מפנה את מבטו לעבר הים שנשקף מבין השיחים. "את רוצה שאתרחק ואתן לך פרטיות?" שאל בהיסוס.
"אתה כבר מכיר כל חלק בגוף שלי," עניתי בצחוק וראיתי את צבע לחייו מעמיק.
הורדתי את בגדיי, עוטפת עצמי במגבת הגדולה.

"טוב מאוד שחשבת לקחת מגבות."
"כן. רציתי להביא גם בגדים אבל זה כבר היה יותר מדי" אמר, מבטו עדיין מופנה ממני.
"אתה יכול להסתכל. אני מכוסה" אמרתי בחיוך.

הוא הפנה מבטו אלי ובחן את גופי שהוסתר בקושי ע"י המגבת. עד כמה שהיתה גדולה, בקושי הצלחתי לקשור אותי סביב חזי המלא. ראיתי אותו מלעלע והוא מיהר לקום, לוקח איתו את בגדיי ותולה אותם על יד בגדיו.

"את רעבה? יש בשקית כריכים וכמה פירות," אמר כשגבו אלי.
"אווו... אתה ממש יסודי.. אבל בעצם אני כבר יודעת את זה," לא התאפקתי מלציין ופניתי לנבור בשקית הגדולה. לאחר שהשריד האחרון נבלע בפי, נשכבתי באנקת תודה, מתמתחת על החול החם.

"איך קוראים לך?" שאלתי
"טום," אמר בשקט ואני הפניתי מבטי לעברו.
"אני טליה," חייכתי ואז שמתי לב שמבטו לא עוזב את גופי עטוי המגבת. הפיתוי היה גדול. מאורעות היממה האחרונה עוררו את היצרים המיניים הרדומים שלי לשיאים שכבר שכחתי. חמימות החול הלבן תחת גבי, שרידי התאווה שעדיין קיננו בי, הצעיר היפהפה שישב על ידי כשהמגבת המכסה את אגנו זעה בתגובה להתמתחותי... כמה אירוני. על אי בודד עם צעיר חתיך ושנינו רק עם מגבות לגופינו. הפנטזיה של חמי פינקוביץ' התערבלה בשלי והתממשה לה.

חמי פינקוביץ'. כמעט ושכחתי למה אני נמצאת כאן בכלל.

התיישבתי, מגרשת את מחשבות הזימה מראשי.

"אתה חושב שהיאכטה כבר עזבה? אנחנו יכולים לזוז מכאן?"
הוא התנער, כאילו מגרש מחשבות דומות מראשו, מציץ בשעונו.
"כבר עבר מספיק זמן. הבגדים כמעט יבשים לגמרי. נוכל לצאת לדרך... אם את רוצה."

התלבשנו בזריזות, אוספים אחרינו הכל, לא משאירים רמז לשהותנו שם. התחלנו להתקדם לאורך החוף כששמש הצהריים מכה בראשינו. עד מהרה נטשנו את רצועת החול והתחלנו לטפס על גבעת סלעי בזלת שנשקה לקו החוף. עדיין המשכנו במסלול המקביל לחוף, מדלגים בזהירות על הסלעים השחורים והמחוספסים.

הסלעים להטו מחום השמש ואני הרגשתי את שרירי מתכווצים במחאה עם כל סלע שדחקו כפות רגלי. לפתע נעצר טום וכרע במהירות מאחורי סלע גדול, מושך אותי אחריו. ואז שמעתי את הקולות. קריאות גבריות רמות אשר לווו בצחקוק נשי.

טום משך עצמו והציץ מעל שולי הסלע. הרגשתי איך שרירו גבו מתקשחים מול גופי הצמוד אליו. ידעתי שלא קירבתי גרמה לכך אלא משהו שראה מעבר לסלע...