אירה

"לפני שתבוא הביתה, תעבור בבקשה דרך המכבסה ותביא איתך את מה שהשארתי שם", אירה ביקשה. אז נסעתי למכבסה המקומית, ביקשתי את השקית שהשאירה אירה ויצאתי, הנחתי את השקית במושב לידי והמשכתי בנסיעה. ברמזור הצצתי פנימה - מעט פריטים, הרבה בכחול, זה מה שיכולתי להבחין בו. הסלולרי צילצל ואירה היתה על הקו.

"לקחת את השקית מהמכבסה?"
"כן," עניתי.
"אני מבקשת שלא תציץ פנימה - זו הפתעה!" אמרה.
"אוקיי," עניתי.
זה היה מאוחר מדי, השקית כבר הייתה קרועה בחלקה.

הגעתי הביתה והתיישבנו לאכול ארוחת-צהריים.
"אתה יודע שאנחנו מוזמנים הערב למסיבת-פורים," אמרה אירה.
"כן, זכור לי משהו כזה," אמרתי תוך שאני מנסה לקרוא ידיעה בעיתון שהיה מונח לפני.
"הפרידמנים, מזמינים השנה אליהם" אמרה אירה. "מתוק, לך תתקלח, כי אני רוצה שתמדוד את התחפושת שלך."

לא ממש התאים לי למדוד תחפושת עכשיו, בשישי בצהריים אחרי יום עבודה מתיש, אבל האישה מבקשת אז "מתכופפים" קצת. יצאתי מהמקלחת אדם אחר, רענן הרבה יותר.
"התחפושת מוכנה על המיטה. תמדוד אותה בבקשה שנראה אם היא מתאימה או לא."
נכנסתי לחדר, על המיטה היו מונחים מדי-שוטר. תוך מספר דקות מצאתי את עצמי בתוכם, מסיים בנעילת נעליים שחורות מצוחצחות למשעי. אחזה בי הרגשה מוזרה, כאילו למדים הייתה אישיות משל עצמם.

"שלום, אדוני השוטר," אמרה אירה ברגע שראתה אותי מגיח מתוך החדר.
רגע, רגע, התבלבלתי או שמעתי נכון, האם היא קראה לי "אדוני השוטר"?
"נו, איך התחפושת? נוחה, מוצאת-חן בעינייך ?" שאלה.
"מוזר," עניתי, "לא יודע, מן הרגשה מוזרה כזאת... של כוח!"
אירה חייכה, פתאום הבחנתי שגם היא לבושה בתחפושת, משהו לא מוגדר ומאוד מחמיא לגוף המדהים שלה.

"מה זה?" שאלתי.
"זה השוטר והזונה, התחפושות שלנו לערב" ענתה.
בו ברגע שנאמרו הדברים, הרגשתי כאילו שמקלחת קרה פגעה בי.
"את השתגעת?" שאלתי, "לפרידמנים, ללכת ככה?!"
"כן, לפרידמנים, וחכה, עוד לא סיימת," אמרה כאשר היא מגישה לי את הכובע והאזיקים.
סידרתי את עצמי עם האבזרים החדשים ושוב הבטתי בראי. זה כל כך לא אני, חשבתי לעצמי, אבל היה משהו בחזות החדשה, במדים, באזיקים הקרים שריגשו אותי מאוד.

"אדוני השוטר, אדוני השוטר, אני חדשה-חדשה כאן בעבודה, אולי אתה מוותר לי ולא צריכים ללכת לתחנה?"
אני לא יודע אם היה זה הקול השונה, התחפושת, הסיטואציה ואולי כולם ביחד שכה ריגשו אותי. נצמדתי אלייה מאחור, אוחז בידה מאחורי גבה.
"אוה," שמעתי אותה פתאום לוחשת.
"כואב?" שאלתי, "זו בדיוק התגובה שחיפשתי," המשכתי, ולא האמנתי למילים שיצאו מתוך פי.

אירה הסתכלה עלי במבט משתהה, אך לפני שהספיקה להוציא הגה נוסף מפיה, ריתקתי אותה עם הפנים לקיר. ידי חלפו על גופה, לא מפספסות אף קימור מקימוריי גופה.
"לפשק רגליים!" ציוויתי ומיד היא פישקה אותן.
עליתי וירדתי במעלה הרגליים הבלתי-נגמרות שלה, כאשר אני מסיים את מסעי בלפיתה חזקה במפשעה - היא היתה רטובה.
"אוה... איי..." לחשה.
"שקט!" עניתי, "אני לא רוצה לשמוע אף מילה!"

"טוסיק בחוץ" ציוויתי.
היא הבליטה את ישבנה שבצבץ מתחת לחצאית-מיני שחורה. הנחתתי מכה על ישבנה והרגשתי את כף-ידי מעקצצת מעוצמת המכה.
"איה... איי..." שמעתי אותה לוחשת.
"להפסיק?" שאלתי.
"לא!" ענתה.
"תספרי!"
היא ספרה: "אחת, שתיים, שלוש...".
"לא, לא. ככה: 'אחת - אדוני', 'שתיים - אדוני', 'שלוש - אדוני'."

היא ספרה, ספרה עד חמישים, לפני שרעידות הכריעו את רגליה והיא התיישבה על הריצפה אוחזת בישבנה, מסתכלת ישר לתוך עיניי ואומרת: "הפיתגם נכון -הבגד באמת עושה את האדם!"

חג-פורים, שנת 2000 .