בואי

"בואי, תני לי יד ונלך,
אל תשאלי אותי לאן,
אל תשאלי אותי על אושר,
אולי גם הוא יבוא, כשהוא יבוא,
ירד עלינו כמו גשם.

בואי נתחבק ונלך,
אל תשאלי אותי מתי,
אל תשאלי אותי על בית,
אל תבקשי ממני זמן,
זמן לא מחכה, לא עוצר, לא נשאר... נשאר."

("בואי" / עידן רייכל).

***
עומדת רועדת, ידי מחבקות עצמי במעיל החמים המרופט הישן שלי.

מנסה לשאוב ממנו חום שיפסיק את הרעידות. הן לא נעלמות. הן מבפנים... כמו התקף קריז.

העיניים קמות אל הבית העולה בלהבות מולי. האש מפתה, ממגנטת. חומה הרחוק מכה בפניי הכמהות לחום.

"לכי לשם," לוחש קול מבפנים. "את זקוקה לזה, את גוועת."

"את תיפגעי. זהירות!" לוחש קול מהצללים. קול המלווה אותי כבר די הרבה זמן

"קררררררררר לי..." בוקעות המילים מפי.

הלהבות מאירות את החושך סביבי. קוראות לי פנימה.

להיכנס?

דמות בוקעת מהלהבות, חיוך מרגיע על שפתיה. היא מרגישה לי כל כך בטוחה, אי בים הלהבות. עומדת שם בשלווה, הלהבות מרקדות סביבה – והיא צוננת ביניהן. מפתה. מושלמת כל כך עם ההילה הלוהטת סביב.

"בואי..." שומעת קול בוקע מבין הלהבות, "בטחי בי, לא אתן לך להיפגע. אצלי בטוח. שלו. חם. יש כאן חיים. בואי..."

הפיתוי כואב בשרירי.

הלהבות גבוהות, מלחשות, לוחשות לי אקסטזה.

צעד אחד קדימה... ועוד אחד.

הרעד הולך וגובר, בלתי נשלט. בלתי נשלט. בלתי...

"בואי אלי, את שלי..."

חום הלהבות מתחיל להפשיר את הרעד.

"בואי..." לוחש.

ואני מסתכלת בלהט התאב בעיניים כלות ומרגישה את הצריבה על העור.

יודעת ששם יהיה חם ובטוח ונעים... וכואב וצורב ומצלק כוויות על גוף ונפש.

זה עומד לכאוב, כל כך לכאוב.

אני אשרוד. כמובן. אני תמיד שורדת. להבות גהינום וקיפאון מוות.

אבל זה עומד לכאוב כל כך. הלב יישבר לי מכאב.

"בואי..." החיוך הבטוח, העוטף הזה.

הוא לא יודע עד כמה אני הולכת לכאוב. מהלהבות סביבו.

עוצמת עיניים ופוסעת קדימה.