המסר

הדפיקה בדלת הקפיצה אותה. היא קפצה מקצה המיטה כאילו ישבה על גחלים לוהטות. הנה זה מגיע, חשבה.

היא נשמה נשימה עמוקה ופנתה אל הדלת, נעצרת לרגע מול המראה שכיסתה את כל הקיר. נעצה מבט בבואתה, בוחנת בשבריר שניה את גופה העירום המבצבץ מבעד לבד הבייבי-דול השחור, השקוף. היא היתה מתוחה ומגורה מאוד ופטמותיה הזקופות נגלו דרך הבד המחמיא.

לא נורא בכלל, חייכה לעצמה. אני מקווה שגם הוא יחשוב ככה.
השבועות האחרונים, ההמתנה, ההחלטה "ללכת על זה... " כל המתח הזה הצטבר בתחתית בטנה כמו הר געש לפני פיצוץ. היא ממש הולכת לעשות את זה!

התסריט השחוק של היכרות דרך הרשת, התעלסות מוקלדת, עשרות מכתבים בדואר האלקטרוני ולבסוף שיחות טלפון ארוכות. תמיד עמדה בפני הפיתוי. איתו זה היה אחרת. היא הסכימה להיפגש איתו. נפגשו לכוס קפה, הכימיה היתה גם שם. בניגוד לכל הציפיות, הוא לא היה הטיפוס הרגיל של האוכלוסייה שמצאה מפלט ברשת. היא דווקא היתה כזו.

חוסר סיפוק מהחיים, מהנישואין, חוסר בטחון עצמי שישב קבע בתחתית הבטן, הוזה בהקיץ בערגה בימי רווקות עליזים יותר, יפים יותר, צעירים יותר, ומתמכרת לחלוטין לעולם הוירטואלי שם יכולה היתה להיות מי שרק רצתה.

הוא היה ההפך הגמור. איש מצליח, נשוי טוב, נאה מאוד ונראה בכעשר שנים צעיר מארבעים שנותיו! חוסר הסיפוק אצלו היה בעבודה. פשוט נשחק שם, השתעמם, והתחיל לשוטט באינטרנט בזמן העבודה. בבית לא היה לו מחשב אפילו. מעולם לא נמשך לעולם הזה.

עד שנתקל באחד משיריה מלאי התוגה ושלח תגובה. היא ענתה. התחיל מעין פינג-פונג של שירים בינהם בפורום בו פרסמה את שיריה. הוא שלח מכתב בדואר, היא ענתה... ומשם זה המשיך.

רגיל אבל שונה.

נפגשו לכוס קפה בהפסקת הצהריים שלהם, עיניהם דיברו, השיחה היתה סתמית. כשנפרדו לחצו ידיים במהירות וכל אחד פנה לחזור לעבודתו. בדרך לא התאפק והרים טלפון. הפעם אמר קולו את שקראה בעיניו קודם.

עבר שבוע ועכשיו היא כאן. מחכה במתח בחדר המלון הקטן, מגורה עד קצות שערותיה, לבושה-לא-לבושה... וכל כך מצפה לבאות. נקישה החלטית נוספת העירה אותה והיא פנתה לפתוח את הדלת, מכבה את האור ומאפילה את החדר בדרכה. הרגישה בטוחה יותר בחושך. היא פתחה את הדלת לרווחה, קופאת על מקומה בראותה איש צעיר ולא מוכר עומד שם.

הבחור פער עיניים למראה, מבטו המופתע משוטט על גופה הנשקף מבעד ללבוש הקצרצר. היא התעשתה וסגרה מעט את הדלת, מסתירה את גופה.

"סליחה, גברתי." קולו הנבוך תאם את האודם שהציף את פניו. "יוסי רובינוב ביקש שאביא לך את המכתב הזה. ביקש שתקראי ואמר לי לחכות לתשובה."
"מי אתה?" שאלה.
"אני השליח במשרד שלו. אני עובד שם עד הגיוס," ענה.
"חכה כאן" אמרה, חוטפת את המכתב מידו, סוגרת את הדלת אחריה ומדליקה את האור.

"יקירתי,
אני כל כך מצטער. המנכ"ל תקע אותנו כאן לישיבת חרום
שתימשך שעות. ניסיתי להתקשר אליך אבל הפלאפון שלך סגור.
אני מבין שסגרת אותו כדי שלא יפריעו. כל כך רוצה להיות
איתך עכשיו ולא עם חבורת החנוטים האלה. החדר שלך עד הערב.
הישארי שם והתפנקי לך. את זקוקה למנוחה הזו.
אני אתקשר אלייך בערב.
נשיקות,
יוס."

נשימתה נעצרה מהאכזבה שפשטה באיבריה. איזה בן-זונה! אחרי שהכנתי את עצמי כל-כך... פיזית ונפשית... איזה בן-זונה!.

האכזבה התחלפה בכעס.

אם הוא חושב שאני אתקע בחדר הזה לכל היום, לבד, ויאונן את כל האנרגיה הזו החוצה- הוא טועה!
היא קמה בהחלטיות, עיניה רושפות, ופנתה אל הדלת. פתחה אותה בתנופה, מתעלמת מהמראה שהציגה בפני הבחור הצעיר שזינק בהפתעה.

"אתה."

היא ראתה שלא יכול היה להתיק עיניו מגופה. הוא בלע רוקו והתקרב בהיסוס.

"יש לך תשובה בשבילו? אני באמת צריך לחזור למשרד כבר." המשפט יצא בנשיפה דחוקה מבין שפתיו והיא ראתה את השפעתה עליו.

אלוהים אדירים! על מה אני חושבת בכלל? הוא ילד בן 18. אני יכולה להיות אמא שלו! הבזק המחשבה הזו לא הקל. היא הרגישה כאילו הצעיר מולה הוא כמו מגנט ענק ששואב אליו את כל האנרגיה העצורה בה.

"בוא. הכנס." היא אחזה בשולי חולצת הטריקו שלו ומשכה אותו אל תוך החדר, נועלת את הדלת אחריו ומצמידה אותו אל הדלת הסגורה. הצעיר היה המום מהמשיכה הפתאומית ונאנק בהפתעה.

"גברת. אני צריך לחזור למשרד עכשיו." הקול הכמעט מצפצף שבו נאמר המשפט גילה את ההתרגשות בה היה שרוי.

"יוסי רוצה מסר חזרה - הוא יקבל אחד כזה," אמרה לו בשקט. "וכיון שאתה השליח שלו - אתה תעביר לו את המסר. נכון?"
קולה השליו הרגיע אותו מעט והוא הנהן בלי קול מוריד מבטו אל עיניה.

הוא לא היה מוכן לבאות. היא משכה אותו בהחלטיות אל המיטה, דוחפת אותו והוא נפל על על גבו מבולבל - מסתכל בה מטפסת ויושבת מעליו כשרגליה בשני צידי גופו.

היא נשענה קדימה, כף ידה מלטפת את לחיו, שפתיה מתקרבות לשפתיו ורגע לפני שכיסתה את פיו בשלה לחשה, "ועכשיו, תהייה בשקט ואל תפריע לי כדי שתזכור את המסר טוב טוב..." היא חייכה כשראתה את עיניו נעצמות והרגישה אתה שריריו מתרפים תחתיה. כולם מלבד אחד. אברו התקשה מול אגנה.

בחיים לא היה מאמין שמשהו כזה יקרה לו. אף אחד לא יאמין לו.
והוא לא הפסיק ללחוש את זה בשעה הקרובה.
כשהפשיטה אותו מבגדיו.
כשטיילה לאורך גופו עם פיה משאירה נתיב של נשיקות, נשיכות עדינות וליקוקים שגרמו לו עונג שלא הכיר עד כה.
ניסיונו המיני הקצר לא הכין אותו לאנרגיה המינית העצומה שזרמה ממנה והוא הרגיש כמעט חסר אונים מול העוצמה הזו, משאיר את השליטה בידיה. הוא היה ממושמע להפליא ועשה כל מה שביקשה ברצון, בתאוות נעורים, בפליאה. מגלה עולם חדש ומסעיר בכל דקה שעברה.

היא נהנתה מכושר ההתאוששות המדהים של צעיר בן 18 ועוררה אותו שוב ושוב, פורקת בלהט את כל שהצטבר בה. התאווה, הכעס.

צפצוף ה"מירס" המעצבן הקפיץ אותו.
"נתי, נתי שומע?"
שפתיו נפרדו בלי חשק מפטמתה, והוא שלח מבט מתנצל אל פניה המאוכזבות בעודו מחפש את המכשיר הקטן בערמת הבגדים.

"נתי, נתי שומע?" הקול הנשי לא ויתר.
"כן, שרי. שומע," ענה בקול צרוד.
"הכל בסדר? איפה אתה? נעלמת לשעתיים ויוסי כבר יצא שלוש פעמים מהישיבה לשאול איפה אתה."
"אהה, אני בסדר. אני מגיע תוך 10 דקות למשרד," ענה, נועץ בשעונו מבט לא מאמין.
"תזדרז. הוא לחוץ לאללה," דחק בו קולה הצעיר של שרי.

הוא החל ללבוש את בגדיו במהירות, נמנע מלהסתכל לעבר המיטה.
"אני חייב ללכת" לחש.
"מממממ" קול המהומה ורחש גופה מול הסדינים משך את עיניו אליה והוא ראה את גופה נמתח בסיפוק.

הוא החזיק עצמו מלהסיר שוב את בגדיו ולבעול את גופה המענג עוד פעם אחת, עוד טיפה של עונג. עצם עיניו למראה האישה המתפנקת מולו, נושם את ניחוח המין שאפף אותו, זוקף את גוו העייף. עדיין קשה היה לו לעכל את השעתיים הסוערות האלה. להאמין.

היא קמה מהמיטה, פוסעת אחריו אל הדלת. הוא עצר ופנה אליה, לא מתאפק ואוסף אותה אליו לנשיקה אחרונה, ארוכה ולוהטת.

"איך קוראים לך"?
"זה לא חשוב, נתי. מה שכן חשוב הוא המסר. וזה מה שתעשה".

***

חיוך מסופק היה מרוח על פניו כשנכנס למשרד ופסע לעבר חדרו של יוסי. שרי הרימה עיניה אליו במבט שואל.

"אתה בסדר? אתה נראה... מוזר..." אמרה.
"אוווו. אני בסדר גמור," ענה נתי בחיוך מתיישב על קצה שולחנה. "יוסי עוד בישיבה?"
"לא. הם סיימו לפני כמה דקות. הוא מחכה לך בחדר שלו. הוא מה-זה עצבני, כדאי שתכנס לשם עכשיו," לחשה אליו. הוא נשם נשימה עמוקה ודפק על דלת משרדו של יוסי.

הדלת נפתחה בבת אחת ויוסי שלח מבט רושף אליו. "לאן נעלמת לכל הרוחות?!" אמר כמעט בצעקה.
הוא חיכה שנתי יכנס למשרד וסגר אחריו את הדלת.
"כמה זמן לוקח לך למסור מכתב מחורבן, תגיד לי?!"
"את המכתב מסרתי כבר לפני יותר משעתיים, מר רובינוב," אמר.
"אז איפה התשובה ולמה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לכאן?!" יוסי צמצם עיניו כשראה את החיוך המוזר מתפשט על שפתיו של הצעיר.
"למה אתה לא עונה? היא לא החזירה מסר איתך?" קולו של יוסי הפך שקט כשהחלה לזחול לתת-הכרתו הידיעה.

"הוו. כן. המסר. לקח לה שעתיים לתת אותו... והלוואי שהיו לי יותר משעתיים לקבל אותו," ענה נתי בשקט, נועץ מבט ישיר בעיני יוסי ומחייך בסיפוק.
הוא שמע את נשימתו של יוסי נעצרת. יוסי הסתובב ונשען בידיו על שולחנו, גבו אל נתי.

"היא עוד שם?" שאל בשקט.
"כן. היא עוד שם. מר רובינוב?" נתי היסס מעט ושאל במבוכה קלה "אני יכול ללכת מוקדם הביתה? אני ממש עייף." יוסי הסתובב ונעץ בו מבט מקפיא.

"כן. לך. נתי - עוד דבר אחד."
נתי הרים אליו מבט שואל.
"אם היית מספיק גבר לקבל את ה... מסר הזה, אני בטוח שאתה מספיק גבר לסתום את הפה."

"כן אדוני". אמר נתי בשקט. "אההה. מותר לשאול משהו, מר רובינוב?"
"מה עכשיו?"
"תוכל להגיד לי איך קוראים לה?" פניו של נתי האדימו כשיוסי פרץ בצחוק מתגלגל, מתקרב אליו.
בטפיחה על השכם שלח את נתי אל מחוץ לחדר. "לך הביתה, נתי," אמר בחיוך סוגר את הדלת.

האישה הזו תהרוג אותי, חשב יוסי בעודו מתיישב על כסאו, מרים רגליו על השולחן, עוצם עיניו וחושב על האישה הסוערת הזו שוכבת לבד בחדרה במלון, מסופקת. הוא הרגיש איך גופו מגיב למחשבותיו.

"לכל הרוחות איתה!" הוא קפץ מכסאו, וחלף כמעט בריצה על פני שרי המופתעת.
"יוסי? אתה הולך?" צעקה אחריו.
"כן. תגידי כבר משהו למוטי. אני אחזור מחר," ונעלם אל תוך המעלית.

הדפיקה החזקה בדלת העירה אותה מהתנומה המתפנקת אשר נפלה עליה לאחר לכתו של נתי. היא הציצה בשעונה וראתה כי עברה רק מחצית השעה מאז לכתו.

"שכחת משהו, נתי?"
היא עטפה עצמה בסדין וקמה לפתוח את הדלת.
צלליתו הגבוהה של יוסי חסמה את אור הבוקר שזרם פנימה.