הפסיכולוגיה של הבדס"מ - או, איך הפכנו לכאלה?

הערות המתרגמת:

• מאמר זה תורגם, ולא נכתב על ידי. הבחירה לתרגמו מעידה אך ורק על כך שאני סבורה שהוא מעניין, ולא על הסכמה עם הנאמר בו, לטוב ולרע.

• הדוברת במאמר זה היא אישה; באנגלית לשון הפניה אל הקוראים אינה בעלת זיהוי מינני. בתרגום לעברית בחרתי לתרגם את הפניה ללשון נקבה, הן על מנת למנוע את הסרבול שבכפילות (יזדהה / תזדהה וכד') וגם כסוג של אפליה מתקנת.

***

אני מאמינה (וזוהי גם הגישה הרווחת כיום בפסיכיאטרייה) שהגשמה אישית אמיתית ולאורך זמן נובעת מזיהוי הצרכים הפסיכולוגיים העמוקים של הפרט כפרט. צרכים שאינם באים לידי ביטוי יכולים להפוך לאובססיות שליליות, לצרוך משאבי אנרגיה רבים ולהרע את איכות החיים באופן משמעותי. חשוב שתזהי את צרכייך ותמצאי דרך למלא אחריהם באופן בטוח, שפוי, מוסכם וחיובי.

הצרכים המיניים הם מן הכוחות החזקים ביותר בטבע.

אנו בני האדם הננו יצירי-הטבע המורכבים ביותר; אם כן, מדוע אנו מתפלאים על כך שצרכינו המיניים מורכבים אף הם, הרבה יותר מהנדרש על מנת להתרבות ותו-לא?

התבוננות בטבע מספקת תצפיות רבות אחר ריקודים מוזרים שעושות ציפורים, כמו גם הפגנת נוצות מפוארות, כשלעצמן מיותרות לצורכי הולדה בלבד. זהו הגיוון האדיר שבטבע.

ניסינו לתרבת את עצמנו באמצעות דיכוי. צפייה בחדשות מדי ערב תוכיח לנו, עד כמה ניסיון זה כשל.

"וילהלם רייך היה הפסיכיאטר הראשון אשר הבין את התיאוריות של פרויד כפשוטן, ואמר במפורש כי רוב הנוירוזות נובעות מדיכוי מיני יהודו-נוצרי. וגרוע מכך; רייך היה משוכנע כי נוירוזות אלה הן הגורמים הישירים לגזענות, סקסיזם, אונס, אלימות ומלחמה. הוא הסיק כי דיכוי מיני הוא 'אויב הציבור מס' 1' ויש ללחום בו במשנה-מרץ, כשם שלוחמים במחלות פוליו וסרטן."
(מתוך "טריגר קוסמי", מאת ר.א. וילסון “Cosmic Trigger” by R. A. Wilson)

ידוע לנו כי מרבית התגובות המיניות "מתוכנתות" כבר בילדות המוקדמת. אנו לא מחליטים על דעת עצמנו כיצד להגיב, מה מרגש אותנו ומה מגרה אותנו. דבר זה מתרחש בגיל מוקדם מדי, מכדי שנוכל לקבל החלטה לגביו. זו אינה בחירה שלנו; זה מי שאנחנו.

קיימת תפיסה שגויה לפיה מקורה של הנטייה לבדס"מ היא בטראומה מינית בילדות. זוהי קלישאה שהיא דעה קדומה. זוהי שארית של רעיון פסיכולוגי מיושן. סטטיסטית, לרוב העוסקים בבדס"מ הייתה ילדות נורמלית ללא שום סוג של ניצול מיני או טראומה מינית.

הנטייה המינית נקבעת לפני גיל חמש. דומיננטיות וכניעות, סאדיזם ומאזוכיזם – הן נטיות מיניות (בדס"מ).

נטייה לבדס"מ אינה מחלת-נפש, אך קיימות כנגדה דעות קדומות בחברה, המונעות על-ידי רעיונות שגויים. זהו מוקד האקטיביזם שלי. המפתח לריפוי דעות קדומות הוא בחינוך, וזו אחת הסיבות לשמן הקמתי אתר זה.

עד לא מזמן כל מי שאונן נחשב לחולה-נפש… וגם בימינו קיימות דעות קדומות שונות כנגד צורות שונות של ביטויים מיניים אלטרנטיביים.

יש מדענים הרואים הומוסקסואליות בגברים כתוצאה של חוסר-איזון הורמונלי אצל אמם בעת ההריון. ידוע כי יש גברים הומוסקסואלים שמבנה מוחם הוא פיסית מבנה-מוח של אישה. יש מחקרים המראים כי נשים החוות לחץ (stress) בשלב קריטי בזמן ההריון מפרישות את הורמון האדרנלין, החיוני להישרדותן, במקום את הורמון האסטרוגן, הדרוש לעובר כדי להתפתח לזכר. הסבר זה אינו שלם, כיון שיש גברים הומוסקסואלים אשר אין להם תכונות נשיות.

אני מאמינה כי דומיננטיות היא תכונה גנטית. קיים ביטוי האומר – "מנהיגים אינם נוצרים, הם נולדים". ההיסטוריה של בתי המלוכה מצביעה על האינסטינקט האנושי לגידול סלקטיבי של דומיננטיות, מנהיגות.

לעיתים קרובות אני יכולה לומר רבות על הנטייה של אדם לכניעה / שליטה רק מהתבוננות בעצמות הפנים שלו. בתורת הקריאה בכף-היד נאמר כי מי שלהן ידיים ארוכות וצרות עם עצמות עדינות הן בעלות אות של גם מלכותי; לעומתן מי שלהן אצבעות קצרות ועבות הן נצר למשפחות מעמד-הפועלים. באופן דומה, לפנים של דומיננטיות יהיה מבנה עצמות עדין, כשל נסיכה או פייה… בעוד שהכנועות נוטות להראות חסונות יותר. הנסיכה דיאנה נראית דומית; פרגי נראית סאבית. אך עלי למהר ולהוסיף כי אלו הן הכללות. פגשתי רבות שהופעתן ונטיותיהן נגדו תצפיות אלה.

לא ניתן לתקן, לרפא או לשנות נטייה מינית. זה מי שאנחנו. ככה "יצאנו". ככה אלוהים בראה אותנו. איש אינו יודע בוודאות מהם הגורמים הקובעים את הנטייה המינית.

אנו יודעים מעט מאוד על הדפוסים השורשיים של הנטייה המינית. אך ניתן להצביע בוודאות על כך שפטישיזם ועניין במשחקי-תפקידים ארוטיים נובעים מחוויות החיים. מדובר בדיון הותיק על טבע מול חינוך (Nature/Nurture). כמה מהאישיות שלנו נקבע על ידי הדנ"א, וכמה נובע מהתרבות ומהאופן בו גדלנו? נראה שנטייה מינית היא מולדת, אך פטישיזם נובע מחוויות חיים.

מקובל להגדיר פטיש כמשיכה מינית לאובייקט, לעומת משיכה לאדם.

מדהים כמה גברים שיש להם פטיש לחגורת-ביריות מעולם לא ראו אישה לבושה בה. מגזינים לגברים חינכו אותם מגיל צעיר שנשים בביריות הן סקסיות.

מה שאנו מתמקדים בו, יתפתח.
אני מעודדת אנשים לגוון את הפנטסיות שלהם ואת מקורות הגירוי הארוטי שלהם, בתחומי נטייתם המינית. זאת כיון שהבנתי שמי שממקדים את עניינם בדבר אחד ויחיד הופכים להיות שותפים משעממים למשחק, עם "מוח חד-ערוצי". מוחם מתוכנת לאופן גירוי יחיד, ולאחר זמן מה שום דבר אחר אינו מגרה אותם.

אם מגרה אותך לקבל מכות בישבן מידי אישה הלבושה עור – נפלא! אך אם לקבל מכות בישבן מידי אישה הלבושה עור הוא הדבר היחיד שמגרה אותך – אז, לדעתי, כדאי לך לצאת ולבלות יותר... גיוון הוא התבלין החשוב של החיים.

מקובל להתייחס לענישה הגופנית במשחקי התפקידים של "האומנת" או "המנהל/ת והתלמיד/ה" כאל "הסגנון האנגלי". זאת כיון שענישה גופנית הייתה מקובלת באנגליה עד לא-מזמן. רבים מהמאזוכיסטים גילו את נטייתם המינית כאשר הוענשו בידי המורה, ומשחקי-תפקידים פטישיסטיים רבים נוצרו מסביבה זו.

פגשתי גברים עם פטיש לגומי, הנובע מזיכרונות ילדות של אמם המחליפה להם חיתול לבושה בסינור. עבורם, התחושה של גומי על הגוף מקושרת לתחושה שהם אהובים, שמקבלים אותם ושדואגים להם.

אירועים שונים יכולים לגרום להיווצרותו של פטיש.

הורה אומר לילדו: "אני מכה אותך (בישבן) כיון שאני אוהב אותך [הכאב וההשפלה שאני גורם לך הם מתת של אהבה]. האמן לי, לי זה כואב יותר [אני סובל בגלל אהבתי אליך]. אני עושה את זה רק לטובתך [אני מקריב קורבן כדי לגרום לך כאב, כין שאני אוהב אותך ורוצה שתהיה טוב]." הילד מאמין לכך, וכך נוצרת בתת-מודע "מפה של אהבה". האם מפה זו תאמר לילד, שעליו להראות אהבה בכך שיכה אחרים בישבנם, או שעליו לקבל אהבה בכך שיוכה בישבנו-הוא? דבר זה תלוי בנטייה הטבעית של הילד.

או שילד נתפס בעודו מאונן, ונענש על כך; כאן נוצר קשר פסיכולוגי בין כאב והשפלה לתענוג מיני, או שנוצר קשר בין תענוג לאשמה. או שהילד נתפס כשהוא לובש את תחתוניה של אמו! פעילות תמימה למדי של הילד הסקרן, המודד בגדים מבגדים שונים. יתכן שהפעילות לא נתפסה כלל כמינית; אך לאחר שהוענש בשל כך, בצירוף התחושה הברורה של אמו המובכת ממעשיו, החוויה הופכת כזכורה… לטוב.

כפתורי-גירוי נוצרים, ופטישים נולדים או מופעלים. את יכולה לנסות ולדכא אותם, או לנסות לתכנתם-מחדש. אך סיכויי ההצלחה נמוכים. אפשרות אחרת היא לנסות ולחקור אותם, יחד עם מישהי כמוני.

יש אנשים המזהים את תחושת חוסר-האונים בהיותם קשורים עם תחושת חוסר-האונים והאהבה שאינה-תלויה-בדבר אותה חוו בילדותם. השעבוד [במקור: Bondage, המתרגמת] הוא עדות לאהבה, עדות למעמדם היקר כעבדים. נעולים כרכוש יקר מפז, על מנת שלא יגנבו ושלא ייעלמו.

אני גיליתי כי מספר ניכר של חובבי השעבוד / קשירה נולדו בניתוח קיסרי. הם לא חוו את הלחץ וההגבלה של תעלת-הלידה בלידתם, ונראה שבאופן לא-מודע הם מבקשים להשלים את החוויה החסרה.

"הגבירה ז'קלין" (Mistress Jacquline) - פסיכולוגית, דומית מקצועית ומתחלפת חובבת-ספאנקינג – מספרת באוטוביוגרפיה שלה, "שוטים ונשיקות"
("Whips and Kisses") כי מעולם לא הוכתה כילדה. אך ההתעללות הרגשית שחוותה גרמה לה להשתוקק לעונש גופני במקום. היא מרגישה שבשל כך היא נהנית ממכות בישבן כמחווה של אהבה. היא דומית מקצועית; אך בחייה הפרטיים היא מתחלפת כנועה המחפשת אדון.

אני סבורה כי תגובת הילד למכות בישבן, למשל, תלויה בנטייה הטבעית שלו. ילד כנוע יראה את העונש כהוגן, יציית וירגיש אהוב. ילד דומיננטי ימחה כנגדו ויסרב להישלט.

אני קיבלתי מכות בישבני כשהייתי ילדה; שנאתי את זה אז, ולא ארשה שזה יקרה כיום. אני לא מתחלפת. סביר כי מי שרק ילטף את ישבני יקבל אגרוף, כרפלקס מותנה – עוד לפני שאדע מה עשיתי. גופי הדומי מגן על עצמו עם טייס אוטומטי.

הגהנום וגן-העדן הם דברים יחסיים. מאוד אישיים. שאלו כל אחד ואחת.

אני דומית טבעית ובלעדית. עבורי, להיות כבולה ומולקית, ושיתייחסו אלי כאל חפץ – זהו הגהנום.

אני חייבת להיות בכל עת בשליטה על עצמי, על ייעודי, על התענוג, הכאב, הנוחות והרווחה שלי. אני אוהבת לעשות כרצוני ולהיות חופשייה לנוע כרצוני. אני נהנית מחברתם של מי שאוהבים לתת לי לעשות כרצוני.

אפילו בגדים אשר מגבילים את התנועה שלי איני אוהבת; לחליפת העור האהובה עלי יש שרוולים המפריעים לי להרים את זרועותיי גבוה מעל ראשי. הגבלה צנועה זו על תנועותיי גורמת לי לפשוט אותה אחרי שעות ספורות.

להיות קשורים מעניק לעבדים שלי תחושת-טירוף של אקסטזה, פחד, עונג וציפייה בעודם ממתינים לראות מה תכננתי עבורם. הם נהנים מהתחושה של חבלים או רצועות-עור הקושרות אותם; הם נהנים להיאבק כדי לחוש טוב יותר את המוגבלות על תנועתם. כמו עובר הבועט ברחם. "אני אוהבת אותך" – היישר לגרעין הווייתם.

הדומיננטיות שלי מושתתת על תגובות של אנשים. על ההתבוננות בהם משתנים. אני נהנית ללחוץ להם על הכפתורים הנכונים.

כשחקנית וכקומיקאית, תגובות הקהל היו ברכה עבורי. לגרום לאנשים לצחוק, לגרום להם לבכות. לפני זה עסקתי בעיצוב שיער. היה לי את הכוח לשנות את הדימוי העצמי של אנשים. שנים לפני שגיליתי את הדומיננטיות שבי, התלבשתי באופן פרובוקטיבי במופגן, בסגנון הפאנק-רוק.

אני אדם פרובוקטיבי. זו עובדה שאני לא יכולה לשנות.

בשנות ההתבגרות שלי רבים מדי היו האנשים שאמרו לי – "תפסיקי להתנהג כאילו את כל-כך מיוחדת". זה תסכל אותי, כי לא הבנתי על מה הם מדברים. לו יכולתי לזהות את ה"מיוחדות" שהם דיברו עליה, הייתי עושה הכל על מנת להיפטר ממנה, חותכת אותה כפי שכורתים יבלת – הכל כדי שאוכל להיות חלק מהשאר ולא להיות "מיוחדת" יותר.

ביפנית יש ביטוי האומר – "הפטיש מכה את המסמר הבולט". זה לא היה כיף להיות מיוחדת.

שנים ניסיתי לעצב את עצמי כך שאתאים לכלל. מעולם לא הצלחתי, כמה שלא ניסיתי. הייתי אומללה.

יום אחד קראתי: "בעיני האל כולנו מיוחדים." מילים אלה נתנו לי את הרשות להיות עצמי. כיוון שהניסיון לא להיות מיוחדת נכשל, החלטתי לפנות לדרך אחרת – ולחגוג את הייחוד שבי… להפסיק לנסות ללכת בעקבות העדר, ולגלות מי אני באמת.

מעט אחר כך גיליתי את הדומיננטיות שלי… את יכולות ההנהגה הטבעיות שלי. הובהר לי, כי אלוהים לא יצרה אותי כך שאעלם בתוך הקהל… אלא שאנהיג אותו.

גיליתי את הסאדיזם שבי. והייתי צריכה להתבונן היטב כדי להבין, מנין שאבה אופנת הפאנק-רוק את השראתה. מה כל-כך אהבתי בעור ובשרשראות? נמשכתי לעולם הבדס"מ, שם אמצא את עמיתי: אלו המוכנים לציית – ומוכנים להודות בכך.

מצאתי את המקום בו יכולתי לחגוג, "להתנהג כאילו אני כל-כך מיוחדת". זה היה רצוי, ואהוב, והיה לכך שם: דומיננטיות. יצאתי מהארון, והגעתי הביתה. מצאתי את המקום שאליו אני שייכת.

עמדה של כוח היא עמדה המקבלת את עצמנו כפי שאנחנו, ואת האחרים כפי שהם. לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, או כפי שאנו סבורים שעלינו להיות. עבורם.

אהבה וקבלה שאינן-תלויות-בדבר הן איכות רוחנית, אידיאל שיש לשאוף אליו. הצעד הראשון הוא בקבלה בלתי-מותנית של עצמך; לקבל ולהוקיר את השגיונות, נקודות התורפה, החולשות, הכשרונות והיופי שהם את. כל ההתנסויות בחייך אשר הופכות אותך למי שאת, גם אם טרם הצלחת לסלוח לחוויות הכואבות ולזיכרונות הכואבים… הם חלק ממך, הם מעצבים אותך, אז קבלי אותם. האשמה מופיעה כאשר הדימוי העצמי שלנו ופעולותינו אינם תואמים ("אני לא מישהי כזו, שעושה דברים כאלה!").

ובכן, אם עשית דברים כאלה, את מישהי כזו. התגברי על כך!

נסי לשנות את מעשייך, או לשנות את הדימוי העצמי שלך – והאשמה תיגוז! האם צרכייך המיניים מתנגשים עם הדימוי העצמי שלך? ככל שתקדימי לעצב את הדימוי העצמי שלך כך שיהיה בו מקום לצרכייך המיניים, כך תקדם העת בה תוכלי לקבל את עצמך, מוגשמת, מגשימה, חופשייה מרגשי-אשם.

עלינו לזכור כי היו זמנים בהם הומוסקסואלים וכל מי שאונן נתפסו כסוטים ואף כרדופים על ידי שדים. צרייך המיניים הייחודיים הם חלק חשוב ממה שאת ומגרעין האישיות שלך.
הם את.
כשאת דוחה אותם – את לוקחת סיכון.
קבלי אותם, למען האושר וההגשמה. התנהגות סאדומאזוכיסטית ודומיננטית/כנועה אינן נתפסות עוד כמחלת-נפש. זוהי דוגמא לעד כמה המדע הצעיר שלנו התקדם. כיום מקובל לחשוב, שאינך יכולה לקבוע מה מדליק אותך.

מה שתעשי עם זה, עם מי תחלקי זאת ואיך – זוהי שאלה אחרת.