ג'וקים

כמה חיכתה ליום הזה. יום חופש שלם רק איתו. רק איתו.
מאז נפגשו לאחרונה, עד כמה שהיה קשה, עמוק, טוטאלי המפגש ההוא, כך התגעגעה יותר. ערגה לו בכל שנייה של היום. כל התפקוד שלה היה קליפתי. הכל בפנים כמה אליו. חשב עליו. נזכר בו.

יום חופש שלם רק איתו.

אמר שיפגשו בדירה בתל אביב. דירה ריקה שעמדה להשכרה. בפגישה הקודמת נתן לה צרור מפתחות. "הוראות יגיעו במייל."

וחיכתה כל כך.

ערב לפני, התחיל הכל להתערבל. "לא הספקתי להכין מה שתכננתי." ידעה שאסור לה אפילו לשאול מה תכנן. "רק תגיעי. איך שאת." צייר לה חיוך בסוף.

ובוקר של יום חופש שלם בחברתו הגיע. חצי לילה לא ישנה מהציפייה.

יצאה מוקדם. עדכנה אותו באס אם אס "אני בדרך."
הגיעה לתל אביב. והערבול ממשיך.

חיכתה. חיכתה. יותר משעה חיכתה. "יש לי קצת בלגן בעבודה. חכי לי," אמר לה והיא חיכתה. בחום המתיש. מנסה להסתתר מהשמש בצל עצים. והחום כבד. ישבה קפואה על קצה הספסל. מחכה. עברה יותר משעה כשראתה אותו מתקרב. סוף סוף. עוד מעט. רק עוד קצת.

כל כך עצרה עצמה מליפול על כתפיו. עצרה עצמה מלנשק. לחבק עם כל הגעגועים האלה שהיו לה אליו.

הגיעו לרכב.
נסעו אל הדירה.

חשבה שהוא צוחק כשאמר לה במהלך הנסיעה את התוכניות. חשבה שהוא צוחק.

הגיעו לדירה. דחף לידה שטר של מאה שקל. כיוון אל הסופר-מרקט הקרוב.

"לכי לקנות חומרי ניקוי, מטאטא, מגב, ולכי לנקות את הדירה."

בשקט, המומה, עקבה אחריו אל הדירה.

הג'וקים שכבו על גבם בכל פינה. עשרות ג'וקים. בקושי אפשר היה ללכת על המרבד המת הזה.

"אני נוסע הביתה לעבוד. אחזור מאוחר יותר."

והיא נשארה מאחור. בוהה בעשרות הג'וקים סביבה ובשטר של מאה שקל ביד.

לבד.

לא יכולה היתה להיות יותר זונה, יותר בזויה, יותר מנוצלת מאשר ברגעים אלה.

הרגישה את הכל מתאבן לה בפנים.

קנתה הכל. עלה יותר ממאה שקלים. קנתה לעצמה שתייה, לו בירה, להם כמה כעכים לאחר כך. השתייה נכנסה למקפיא.

היא והמטאטא עומדים באמצע הדירה. היא, המטאטא והג'וקים הלועגים לה ממקום מיתתם.

לרגע רצתה לזרוק את המטאטא על החברים המתים שלו וללכת הביתה. ללכת הביתה.

לא רצתה להיות שם. לא רצתה להיות איתו. רצתה רק להקיא וללכת משם. רצתה כל כך להיות מסוגלת לשנוא אותו.

כמה לבד הייתה. "למה אתה לא איתי?" צעקה בדומיה אל חלל הדירה.

נשארה.

ערמה עשרות או מאות ג'וקים, דוחקת אותם לתוך שקית. הם היו בכל פינה. על הרצפה. בארונות.

לא עברו דקות רבות בטרם הרגישה כמו אחת מהם.
סתם ג'וק זומבי. רק חי קצת בשבילו.

הזיעה נגרה ממנה למרות המזגן שעבד. קרצפה את הרצפה משאריות רגליים וגושים חומים מתים. כל כך רע הרגישה.

איפה כאן ההדדיות המובטחת?
איפה האהבה?
שום דבר לא היה שם. רק בזיון ועליבות וכעס ושנאה עצמית.

והמשיכה לקרצף. כי היא שפחתו.

כשנגמר הכל ישבה. מעשנת. בקבוק בריזר כמעט קפוא ביד. הדמעות זולגות באותה איטיות של המים הקפואים על הבקבוק.

אה. כן. הוא אוהב אותה. כל הזמן הדגיש זאת. לא היסס מלהגיד ולהראות את רגשותיו כלפיה. אבל גם ה... דקלום הזה לא הועיל. לא "ניקה" את תחושת הקבס בגרון.

הרגישה מנוצלת כל כך.
לבד כל כך.

שלחה אס אם אס אליו שם רחוק ממנה: "סיימתי. מיציתי לחלוטין את 'יום החופש והכיף' הזה. הולכת הביתה."

ענה לה שלא תזוז. שהוא כבר יוצא.
כבר יוצא...
כבר יוצא...
חיכתה עוד 45 דקות באותו מקום. מרוקנת את בקבוק הבריזר השני. רק רוצה למות כבר. העיקר לא להיות יותר.

הוא נכנס. פתאום מאסה בו כל כך. לא שנאה אותו למרות שאמר כך. זו היתה עייפות רגשית. הייתה יותר מדי עלובה להרגיש רגשות חזקים כאלה אליו.

רק בחילה היתה בה. כלפיי עצמה. סמרטוט. אמר שיביא אותה פעם לשם.

לא רצתה להיות איתו. לא רצתה להיות שם. לא רצתה.

אבל היא שם כדי לרצות אותו. לא את עצמה. היא רק השפחה שלו.

אה. כן. והוא אוהב אותה כל הזמן. לשנן... לשנן...

החיבוק שלו דחה אותה.
לא רצתה שיגע בה כי הגעילה את עצמה. הרגישה מיוזעת. דביקה. מסריחה. מלאה שאריות של ג'וקים מתים. הרגישה הכי לא נשית שאפשר. הכי לא סקסית. הכי א-מינית שאפשר.
והוא לא עזב. מחץ אותה אליו. רעד גופו חדר אליה מבעד לקיפאון. לא הפסיק לנשק. ללטף. לנסות להפשיר אותה. לחש מילות אהבה וגאווה באוזניה. מילות הערכה.

"מה עכשיו?" חשבה לעצמה, "הוא יזיין אותי כאן על הרצפה? אולי הוא יהיה נחמד וישים את הכרית המטונפת, מצע הג'וקים ההוא מתחת לברכיי."
רק המחשבה על קירבה אינטימית כלשהי העלתה שוב את גל הבחילה.

החיבוק שלו העיק. גם הנשיקה.

"אל תברחי לי" לחש באוזנה.

הכריחה עצמה לתפקד כרגיל. נישקה חזרה. אפילו מצאה חיבוק וליטוף קל. גרדה חיוך מהעיסה שם בפנים.

יצאו משם. ניסה להחזיר אותה מהתהום. אמר לה שהכל היה מכוון. שזה הכי נמוך שתגיע. והיא הרי יודעת שעוד ייקח אותה נמוך מזה. הלאה מזה. כבר לא היה אכפת לה.

כבר לא אכפת לה.
כבר לא אכפת לה כלום.

רצה סמרטוט. "אל תשכח שסמרטוט לא יכול לאהוב חזרה. שסמרטוט לא מתענג. שסמרטוט הוא לא כלום," לחשה בלי קול. רק במבט. כל כך הרבה חמלה ענה לה המבט שלו.

כשהגיעה הביתה הרגישה חלולה כל כך. יום שלם בלי עונג. בלי התאווה שכל כך רצתה לפרוץ.

הרגישה כל כך עייפה. רק רצתה להתכרבל עכשיו לרגליו. רק רצתה להרגיש את היד מלטפת את הראש הסמרטוטי שלה. רק שלא יפסיק לשלוח לה יד לנשמה בכל פעם מחדש, לגרד את שרידי השפיות ואת כל האהבה הזו שיש לה אליו.

היא הולכת לבכות לעצמה עכשיו. שם בצד. לבד. היא והחיבוק הפאנטומי שלו ששלח כל הזמן באס אם אס אליה "כל כך אוהב... כל כך גאה בך..." הוא והאהבה הבלתי-תאמן שלו אליה.

***

לפני שצללה אל תוך שינה שחורה ומנקה לחשה בלבה: כל כך מתיש לאהוב אותך, מאסטר שלי.