מורעבת

לא ראיתי אותו כבר חודשיים, כל אחד מאיתנו היה עסוק בענייניו: הוא בעבודה, אני בלימודים. תירוצים תירוצים. האמת היא שפשוט השתגעתי כבר. ובשגעוני, אתם יודעים, בית דין לא יעזור.

יצאתי מהעבודה במוצאי שבת וקיפצתי למונית הראשונה שנקרתה בדרכי. לאחר כחצי שעה נסיעה הגעתי לעיר שבה הוא גר. ולא, הוא לא ידע שאני באה. רק כדי לסבר את העין, דמיינו לכם את דויד וגוליית, גוליית הענק מול דוד הקטן (ואדום השיער, כמובן). עם כל מיומנויות המלחמה של גוליית שלי, לא היה לו מושג מה הוא הולך לעבור.

הדלת הייתה נעולה. וכשהדלת נעולה, אני בודקת את האופצייה של החלון. בדיוק לחדר השינה. והוא שם, ישן את שנת היופי שלו. לרגע כמעט נמסתי: כמה שהתגעגעתי אליו. הריח אותו ריח, החדר לא השתנה. הוא ישן כל כך עמוק. "התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר", עלתה השורה מהשיר בראשי כשעשיתי את אותו הדבר.

תוך שנייה הוא היה קשור לארבע קצוות המיטה, חסר אונים לחלוטין וישן כמו דוב. התחלתי להעיר אותו בעדינות: נשיקה פה, נשיקה שם, ציפורניים מרפרפות. הוא גירגר לו כחתלתול, לא התעורר. ידעתי מה יעיר אותו: הרי תמיד הוא אהב להתעורר כשהאיבר שלו בפה שלי.

טעים לי, טעים לי, טעים לי. בעודי עוסקת במלאכת הקודש, גוליית מתחיל להתעורר ו... אופס, לא יכול לזוז. ההיסטריה מורגשת היטב. הוא לא רגיל להיות קשור. אני לא מגיבה אליו וממשיכה לאנוס אותו אוראלית. הוא מנסה להשתחרר, אך ללא הצלחה. הנשימות שלו הופכות לכבדות, כאשר הוא נאבק בתחושת חוסר האונים שכפיתי עליו. הרמתי ראשי וחייכתי אליו. את המבט ההמום בעיניו לא אשכח לעולם. עוד שנייה היה הופך את המיטה על שוכביה. לא ויתרתי לו. חודשיים היה לו חופש ממני ועכשיו הוא שלי! שלי! שליייייי!!!

"מה שלומך, מותק?" שאלתי בקול מלגלג משהו.
"אני, את... חוצפנית! איך את מעיזה לקשור אותי?!" הוא גימגם.
לא מצא חן בעיני. ככה אני מעירה אותו והוא יורק לבאר שממנה שותה? לא נראה לי בכלל. חיש קל אחת הגרביים שלו מצאה דרכה לפיו, ממוקמת שם ע"י הצעיף שלי כך שלא תזוז. כנראה שהבין שכבר לא יעזרו לו הויכוחים, והעדיף לשתוק ולתת לי לבצע בו את זממי. מורעבת כולי, הראיתי לו כמה התגעגעתי אליו.

ואת הנקמה שאכלתי ממנו - בסיפור הבא.