פגישה ראשונה
מאת לפלפונת(לא בעסק)
11 באפריל 2005
הכרנו בחטף, הייתי כבר להוטה לפגוש אותך. האם איך שדימיינתי אותך זה באמת אתה? ישבת רגוע, מדבר שוטף, יודע בדיוק מה רצונך. יושבת מולך, רועדת כולי. לא הקור שבחוץ הוא שמרעיד אותי, אלא הפחד ממה שיקרה.
עלינו לחדר. אמרת לי "לכי לפני". בזוית העין ראיתי אותך בוחן את תנועות ישבני. נכנסנו לחדר הפקדת את המפתחות בידי. "זה בשבילך, תחליטי את איפה לשים אותם". כמובן שמיד נעלתי את הדלת. "בואי לכאן, עמדי מול, תתפשטי". המון פקודות, הרגשתי כמו במסדר המפקד. עירומה כביום היוולדי, בוחן את גופי מלמעלה למטה.
על השידה היו מונחים האביזרים בסדר מופתי, לפי דרגת כאב עולה. ושוב המחשבות קופצות בראש. עשיתי את הצעד הנכון? אני במקום הנכון? זו אני שצריכה להיות פה? אולי זה הזמן לברוח מפה? מה אם הוא מטורף ולא יהיה לו איכפת ממני? מה אם נורא יכאיב לי ולא יקשיב לגוף שלי?
"תסתובבי. אני רוצה לראות את גופך. הציגי מולי." הרגשתי כמו אתרוג הנבחן בקפידה. "הפשיטי אותי. פנקי אותי. את רוצה להיות שלי? הראי לי מה את מוכנה לעשות בשביל זה."
ידיי כה רעדו שלא הצלחתי לפתוח את מכנסיו. פחדתי להרים את עיניי. מה אם מבטי יפגוש במבטו. יושב לו בכורסא כמו מלך. ואני, למה שאשרת אותו? מי הוא בכלל? מנסה לחשוב, "לסדר את הראש". להמשיך? לזרום איתו? או אולי להגיד לו, תשמע, זה לא בשבילי.
"פנקי אותי, אל תפחדי, אני פה בשבילך. לא אפגע בך." הקול הסמכותי מלווה אותנו כל הדרך, אך עם זאת, ידוע מתי אני זקוקה לעידון ממנו, לשלווה שלו, גורם לי להרגיש ביטחון איתו. התחלתי להשתחרר, הוא באמת מקשיב לי. קורא כל תו בפניי, קורא את שפת גופי.
נשכב במיטה. "בואי אלי." שוכבת לצידו מביטה בו. מה יעשה בי? איך יגע בי? יכאיב לי? לא מכירה אותו. זר לי ועדיין רוצה להיות איתו, להפקיד את גופי בידייו. מלטף, מרגיע ושוב מלטף. מקשיב לי, נצמדת אליו, רוצה להיות שלו, בשבילו. הופך אותי על בטני, מרים אותי אליו. אני עליו, ממש עליו, מגע ראשון. אנחנו מתחברים כבר שניים, לא כל אחד לעצמו. שכובה על רגליו, מלטף את ישבני. "יש לך ישבן מקסים, הוא יהיה שלי, את תתני לי אותו."
ליטוף וכאב, חובט בי בידיו, חובט ומלטף ושוב חובט, כאילו חשב על צורה מעגלית, שירטט לי עיגולים על הישבן. חובט ושוב חובט. ישבני מתחמם ובוער, כואב לי. ממשיך בשלו חובט ומלטף, מעביר את ידו על ישבני, ושוב חובט.
המחשבות בראש רצות. די, מתי כבר יפסיק? די, לא יכולה יותר, עוד כמה? הצליל הזה של החבטה לא מפסיק. ושוב חבטה ושוב חבטה. חשבתי שהישבן שלי יצא מהמקום. די מספיק לא רוצה יותר. ראשי מתחת לזרועו, מנסה להרים את הראש, מנסה להשתחרר, לא מצליחה. מה אני החזקה, לא יכולה להשתחרר ממנו?
קומי זרקי אותו ממך, קומי, ברחי, ברחי על נפשך. הוא לא יפסיק, את חייבת להפסיק את זה. "אדוני בבקשה תפסיק, בבקשה אני לא יכולה יותר, בבקשה, לא יכולה." אזרתי כוחות, זהו אני חייבת לברוח, עכשיו ומהר. הוא לא מקשיב לי, הוא לא איתי. הבטיח לי שיהיה איתי שיקשיב לי. שידע מה קורה איתי. מה היתה מילת הביטחון? מה סיכמנו? לא הצלחתי לזכור. הייתי אחוזת פחד, איבדתי שליטה. אני חסרת אונים. איך אצא מזה, הוא לא מקשיב לי. הוא שיקר לי, זהו לא מאמינה בו יותר, עכשיו אני בורחת.
"אדוני, בבקשה תן לי ללכת."
מסובבת את ראשי אליו, מסתכלת עליו. הוא בוחן את פניי.
"את רוצה ללכת? את רוצה להפסיק?"
"כן אדוני, בבקשה תן לי ללכת."
"זוכרת את מה שדיברנו לפני שעלינו לחדר? זוכרת? מה היתה מילת הביטחון? מה סיכמנו?"
לא מצליחה לזכור מה זה היה.
"לא זוכרת, בבקשה תן לי ללכת."
"בבקשה מתוקה, למרות שלא אמרת את מילת הביטחון אני מאשר לך ללכת."
קפצתי מהמיטה. רצתי עירומה בחדר. אחוזת טירוף, בהלם, רועדת כולי, ישבני בוער, עייפה, מותשת, רוצה רק לברוח, לברוח ממנו, כמה שיותר רחוק ממנו. רצתי לפינת החדר, נצמדתי לדלת.
"תן לי לצאת", זעקתי.
"מתוקה, הפקדתי את מפתחות החדר בידייך, היכן שמת אותם? הרגעי לא אפגע בך, את חופשיה ללכת. הרגעי לא אתקרב אלייך."
"אני אצא עירומה, אל תתקרב אלי, אל תתקרב, הישאר שם."
הבטתי בפניו, היה רגוע, הקרין לי שלווה, ידעתי שלא יפגע בי. הקול הזה, שוב הקול שלו, כך כך מרגיע, נותן לי להאמין בו. המפתחות היו מונחים בדיוק במקום ששמתי אותם, במנעול הדלת. "התלבשי, אל תצאי עירומה. הרגעי, בדקי שלא שכחת משהו בחדר. הרגעי, לא אפגע בך."
התלבשתי בחיפזון, רצתי במדרגות. לא אשכח את מבטי הסועדים בחדר האוכל. מה עבר להם בראש? בטח אמרו לעצמם: ילדה טיפשה, חיפשה לעצמה צרות, מצאה אותן.
רצתי לאוטו בוכייה. מה עשיתי? למה איכזבתי אותו? איזה חלשה אני, כל כך הרבה זמן רצית שיהיה לך אדון, רצית להשתחרר, רצית להיות שלו, איך עשית את זה? טיפשה למה ברחת? טרח בשבילך, הגיע בשבילך, היית כבר שם. כל מה שהיית צריכה לעשות, זה לתת את עצמך, להיות שלו, בשבילו.
התקשרתי אליו, רציתי לשמוע את קולו, להירגע. "אדוני, אני מצטערת. לא יודעת מה קרה לי. מצטערת אדוני, סלח לי". חיכיתי רק שיאמר דבר מה.
"זה בסדר מתוקה, זה בסדר. לפעם הראשונה היית נפלאה. לפעם הבאה, את כבר תהי אחרת."
שמחתי. אני שלו, הוא כן רוצה בי.
"אתקשר אלייך מחר. לילה טוב מתוקה, יפהפיה שלי. היית נפלאה."
ביי אדוני, כבר מתגעגעת."
"ביי, מתוקה שלי."
עלינו לחדר. אמרת לי "לכי לפני". בזוית העין ראיתי אותך בוחן את תנועות ישבני. נכנסנו לחדר הפקדת את המפתחות בידי. "זה בשבילך, תחליטי את איפה לשים אותם". כמובן שמיד נעלתי את הדלת. "בואי לכאן, עמדי מול, תתפשטי". המון פקודות, הרגשתי כמו במסדר המפקד. עירומה כביום היוולדי, בוחן את גופי מלמעלה למטה.
על השידה היו מונחים האביזרים בסדר מופתי, לפי דרגת כאב עולה. ושוב המחשבות קופצות בראש. עשיתי את הצעד הנכון? אני במקום הנכון? זו אני שצריכה להיות פה? אולי זה הזמן לברוח מפה? מה אם הוא מטורף ולא יהיה לו איכפת ממני? מה אם נורא יכאיב לי ולא יקשיב לגוף שלי?
"תסתובבי. אני רוצה לראות את גופך. הציגי מולי." הרגשתי כמו אתרוג הנבחן בקפידה. "הפשיטי אותי. פנקי אותי. את רוצה להיות שלי? הראי לי מה את מוכנה לעשות בשביל זה."
ידיי כה רעדו שלא הצלחתי לפתוח את מכנסיו. פחדתי להרים את עיניי. מה אם מבטי יפגוש במבטו. יושב לו בכורסא כמו מלך. ואני, למה שאשרת אותו? מי הוא בכלל? מנסה לחשוב, "לסדר את הראש". להמשיך? לזרום איתו? או אולי להגיד לו, תשמע, זה לא בשבילי.
"פנקי אותי, אל תפחדי, אני פה בשבילך. לא אפגע בך." הקול הסמכותי מלווה אותנו כל הדרך, אך עם זאת, ידוע מתי אני זקוקה לעידון ממנו, לשלווה שלו, גורם לי להרגיש ביטחון איתו. התחלתי להשתחרר, הוא באמת מקשיב לי. קורא כל תו בפניי, קורא את שפת גופי.
נשכב במיטה. "בואי אלי." שוכבת לצידו מביטה בו. מה יעשה בי? איך יגע בי? יכאיב לי? לא מכירה אותו. זר לי ועדיין רוצה להיות איתו, להפקיד את גופי בידייו. מלטף, מרגיע ושוב מלטף. מקשיב לי, נצמדת אליו, רוצה להיות שלו, בשבילו. הופך אותי על בטני, מרים אותי אליו. אני עליו, ממש עליו, מגע ראשון. אנחנו מתחברים כבר שניים, לא כל אחד לעצמו. שכובה על רגליו, מלטף את ישבני. "יש לך ישבן מקסים, הוא יהיה שלי, את תתני לי אותו."
ליטוף וכאב, חובט בי בידיו, חובט ומלטף ושוב חובט, כאילו חשב על צורה מעגלית, שירטט לי עיגולים על הישבן. חובט ושוב חובט. ישבני מתחמם ובוער, כואב לי. ממשיך בשלו חובט ומלטף, מעביר את ידו על ישבני, ושוב חובט.
המחשבות בראש רצות. די, מתי כבר יפסיק? די, לא יכולה יותר, עוד כמה? הצליל הזה של החבטה לא מפסיק. ושוב חבטה ושוב חבטה. חשבתי שהישבן שלי יצא מהמקום. די מספיק לא רוצה יותר. ראשי מתחת לזרועו, מנסה להרים את הראש, מנסה להשתחרר, לא מצליחה. מה אני החזקה, לא יכולה להשתחרר ממנו?
קומי זרקי אותו ממך, קומי, ברחי, ברחי על נפשך. הוא לא יפסיק, את חייבת להפסיק את זה. "אדוני בבקשה תפסיק, בבקשה אני לא יכולה יותר, בבקשה, לא יכולה." אזרתי כוחות, זהו אני חייבת לברוח, עכשיו ומהר. הוא לא מקשיב לי, הוא לא איתי. הבטיח לי שיהיה איתי שיקשיב לי. שידע מה קורה איתי. מה היתה מילת הביטחון? מה סיכמנו? לא הצלחתי לזכור. הייתי אחוזת פחד, איבדתי שליטה. אני חסרת אונים. איך אצא מזה, הוא לא מקשיב לי. הוא שיקר לי, זהו לא מאמינה בו יותר, עכשיו אני בורחת.
"אדוני, בבקשה תן לי ללכת."
מסובבת את ראשי אליו, מסתכלת עליו. הוא בוחן את פניי.
"את רוצה ללכת? את רוצה להפסיק?"
"כן אדוני, בבקשה תן לי ללכת."
"זוכרת את מה שדיברנו לפני שעלינו לחדר? זוכרת? מה היתה מילת הביטחון? מה סיכמנו?"
לא מצליחה לזכור מה זה היה.
"לא זוכרת, בבקשה תן לי ללכת."
"בבקשה מתוקה, למרות שלא אמרת את מילת הביטחון אני מאשר לך ללכת."
קפצתי מהמיטה. רצתי עירומה בחדר. אחוזת טירוף, בהלם, רועדת כולי, ישבני בוער, עייפה, מותשת, רוצה רק לברוח, לברוח ממנו, כמה שיותר רחוק ממנו. רצתי לפינת החדר, נצמדתי לדלת.
"תן לי לצאת", זעקתי.
"מתוקה, הפקדתי את מפתחות החדר בידייך, היכן שמת אותם? הרגעי לא אפגע בך, את חופשיה ללכת. הרגעי לא אתקרב אלייך."
"אני אצא עירומה, אל תתקרב אלי, אל תתקרב, הישאר שם."
הבטתי בפניו, היה רגוע, הקרין לי שלווה, ידעתי שלא יפגע בי. הקול הזה, שוב הקול שלו, כך כך מרגיע, נותן לי להאמין בו. המפתחות היו מונחים בדיוק במקום ששמתי אותם, במנעול הדלת. "התלבשי, אל תצאי עירומה. הרגעי, בדקי שלא שכחת משהו בחדר. הרגעי, לא אפגע בך."
התלבשתי בחיפזון, רצתי במדרגות. לא אשכח את מבטי הסועדים בחדר האוכל. מה עבר להם בראש? בטח אמרו לעצמם: ילדה טיפשה, חיפשה לעצמה צרות, מצאה אותן.
רצתי לאוטו בוכייה. מה עשיתי? למה איכזבתי אותו? איזה חלשה אני, כל כך הרבה זמן רצית שיהיה לך אדון, רצית להשתחרר, רצית להיות שלו, איך עשית את זה? טיפשה למה ברחת? טרח בשבילך, הגיע בשבילך, היית כבר שם. כל מה שהיית צריכה לעשות, זה לתת את עצמך, להיות שלו, בשבילו.
התקשרתי אליו, רציתי לשמוע את קולו, להירגע. "אדוני, אני מצטערת. לא יודעת מה קרה לי. מצטערת אדוני, סלח לי". חיכיתי רק שיאמר דבר מה.
"זה בסדר מתוקה, זה בסדר. לפעם הראשונה היית נפלאה. לפעם הבאה, את כבר תהי אחרת."
שמחתי. אני שלו, הוא כן רוצה בי.
"אתקשר אלייך מחר. לילה טוב מתוקה, יפהפיה שלי. היית נפלאה."
ביי אדוני, כבר מתגעגעת."
"ביי, מתוקה שלי."
