פגישה ראשונה - וריאציה
מאת yourslv(נשלטת)
7 במאי 2005
חיכיתי לו בכניסה למושב בשעה שקבע. הכנתי את עצמי מראש להמתנה ארוכה, אבל – לא. הוא הגיע רק כמה דקות אחריי. אני מחסירה פעימה לצלצול הטלפון ולמראה הניק שלו על המסך:
"זו את שם ברכב משמאל?"
"זו אני, מאסטר."
הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות את פניו.
''את תובילי."
הוא נסע אחריי למקום שבחרתי לנו בשולי היער בין השדות, שומר מרחק, ואינני מצליחה לדלות פרטים מן הצללית המשתקפת במראה. "צאי מהרכב ותתחילי ללכת אני אגיע אחרייך".
לקחתי את הסל ובו ארוחת בוקר קלה והמתנה שקניתי לו והתחלתי לצעוד. זקופה וגאה, כמו שהוא רוצה אותי, כמו שלימד אותי בשבועות הארוכים של ההתכתבויות והשיחות בינינו. מודעת לכל תנועה שלי, אבל קלילה. אני שומעת אותו פוסע אחריי ("לאן שתלכי אני תמיד אחרייך" קולו מהדהד בראשי). אם אעצור ואביט לאחור, אראה עכשיו את כולו, אבל אין צורך בזה. עוד מעט הוא יתגלה בפניי. הוא יודע מתי.
אני הולכת רגועה, נותנת לכל הירוק הזה ולשמש החמימה הזו לחדור לתוכי. "עצרי". אני מניחה את הסל. "בואי לכאן". אני מתבלבלת לרגע ואז מביטה אליו (הוא ענק! גבוה ממני בשלושים ס"מ לפחות) ומתקרבת. לאט. הפנים בדיוק כמו בתמונה. הוא מסיר את החולצה שלו ונשאר בגופייה. קושר לעצמו את העיניים ומושיט לי את ידו. מגע היד הענקית שלו מעביר בי צמרמורת. ''את תובילי אותי''.
אחרי כמה שניות אני מתעשתת ומובילה אותו בזהירות אל כר דשא בין העצים.
"הגענו, מאסטר".
הוא מתיר את עיניו ואני מרגישה איך מיד אני טובעת במבט הזה, בעיניים השלוות הללו. השרירים שלי רפויים, משוחררים, ואני מחייכת. מחייכת גם כשהוא אוסף אותי בין הזרועות שלו ומחבק אותי אל תוך הגוף העצום והמוצק שלו. מחייכת גם כשהוא לוחש לי: "זה המקום שלך? מרגישה בטוחה כאן?"
"כן, מאסטר."
מעיזה לשלוח אצבעות אל הפנים שלו וללמוד אותן ברכות. לרגע אני נבוכה ומשפילה את המבט. הוא מגיב מיד ודורש הסבר. אני מזדקפת שוב. "הכל בסדר''.
אני פורסת שמיכה על העשב ונשכבת עליה והוא לידי. אנחנו שוקעים בשיחה, מן השיחות הללו שאין כמוהו לשאוב אותי לתוכן, לתוך עצמי. מתמסרת שוב לשרביט המנצחים שלו כשהוא מוביל אותי בין המילים ועל גלי הקול שלו. הקול הזה, שחודר לי לתוך הורידים.
ואז היד שלו על החזה שלי. הוא פותח לי כפתור בחולצה, ועוד אחד. האצבעות שלו על הצוואר שלי. הוא מגלה את הפטמה, מלקק אותה מוצץ קלות ומכסה. ממשיך בשיחה.
אני מסוחררת לרגע, אך הוא קורא אותי לסדר. לאחר כמה רגעים האצבעות שלו בתוך התלתלים שלי והוא מנשק את שפתיי ונצמד אלי. אני רוצה להתמסר, להתמסר, אך שוב הוא מפסיק ומתרחק.
הוא קורא לי מתוך ספר שהבאתי איתי, ששוחחנו עליו בעבר ומדי כמה עמודים מפסיק את הקריאה ומנשק אותי, נצמד אלי, נשכב עלי ומתחכך בגופי ואז מפסיק בפתאומיות וחוזר אל הספר. לאחר הארוחה אני מתבקשת לתאר בפירוט בדיוק מה אני מרגישה, בדיוק מה אני חושבת. כתמיד, זה קשה לי. כתמיד, הוא לא מרפה ואת מה שאני לא אומרת, הוא אומר בעצמו. והוא צודק, כמה שהוא צודק.
''יש לך שתי דקות להחליט בדיוק מה את רוצה שיקרה עכשיו, איך את רוצה שנמשיך. אני חוזר בדיוק בעוד שתי דקות. חשבי על עצמך, לא עליי. היי שלמה עם כל החלטה שתקבלי'', והוא מתרחק.
הראש והבטן, קצות העצבים וחוט המחשבה מנהלים עכשיו מאבק בתוכי, שיחות שלמות שקיימנו בעבר מועלות עכשיו מן הזכרון. אני עושה את מה שהוא לימד אותי לעשות: מקשיבה לקול הפנימי, מסיטה את הרעשים מתרכזת בעצמי – בעצמי ולא בו – ואז זה ברור. זה כל כך ברור, שעליי לדבוק בבקשה המוקדמת שלי ממנו, זו שהוא מעולם לא התחייב לקיים אלא במשפט הכללי, החוזר כמו מנטרה, "לא אבוא אלייך עד שלא תהיי מוכנה. אינך ראויה לגופו של המאסטר עד שלא תהיי מוכנה אליו. ואני אחליט מתי את מוכנה".
''אני מבקשת שלא יהיה סקס היום, מאסטר".
הוא מחייך וחוזר לשכב לידי על השמיכה ושוב מתחיל בשיחה על עניין אחר לגמרי.
לא עוברות כמה דקות והוא משכיב אותי על הגב ונשכב עלי. ידיו על הפנים שלי והוא מתחכך בי. מבעד למכנסיים אני מרגישה את הזקפה שלו, ואת הרטיבות שלי אני עוצמת עיניים ונשאבת אל המגע הזה של הידיים והשפתיים שלו. מחכה לכך ששוב יתרחק ממני בפתאומיות, אך הפעם הוא אינו מתרחק. אני מרגישה אותו הולך וסוער וכבר אני דרוכה, קצת מודאגת – לראשונה מאז החלה הפגישה הזו. הוא מתאר באוזניי את כל מה שיוכל לעשות עכשיו, לו רק ירצה. מזכיר לי, את מילותיי שלי מלפני כמה ימים:
"את תעשי כל מה שאני אבקש ממך, נכון?"
"'כן, מאסטר. כל מה שתבקש."
"אך את רוצה שלא אבקש, נכון?"
"כן, מאסטר."
"למה? למה שלא אבקש ממך? למה שלא אפשיט אותך עכשיו ואזיין אותך בכל הכוח?" הוא לוחש לי לתוך האוזן, קרוב כל כך, צמוד כל כך.
"כי עדיין אינני מוכנה, מאסטר. כי אתה יודע שאינני מוכנה."
"את מרגישה את הזין שלי? אם אומר לך להכניס אותו לתוך הפה שלך עכשיו את תעשי את זה, נכון?"
"כן, מאסטר."
"אני יכול לזיין אותך בפה עכשיו ואת לא תתנגדי לי, נכון?"
"נכון מאסטר."
"מרגישה כמה אני מגורה? למה שאתאפק?"
"כי אתה המאסטר. כי אתה דואג לי. כי אתה יודע מה טוב בשבילי."
"כן. אני המאסטר. ואני יודע מה טוב בשבילך. ואני אחליט מתי את מוכנה."
הוא קם מעליי בעדינות, מלטף את פניי. מחייך. אני רוצה להתיישב אך הוא מסמן לי להשאר בשכיבה, כשהוא לצדי.
הוא פותח את רוכסן הג'ינס שלו ומוציא את הזין הענק שלו מהתחתונים. "תסתכלי עליו. כמה הוא יפה. כמה הוא גדול. אל תורידי את העיניים שלך." אני מושיטה יד אך הוא עוצר בעדי. "לא לגעת. רק להסתכל. תסתכלי טוב טוב. את עוד לא ראויה לגעת בזין של המאסטר". אני חוזרת אחריו, אחרי כל מה שהוא אומר, מפנימה את המילים הללו לתוכי. הוא סוגר את מכנסיו ונעמד מעלי.
"תתפשטי. את החלק התחתון". אני מהססת. "תתפשטי", הוא מרים את קולו. אני מורידה את המכנסיים והתחתונים, שוכבת על הגב מתחתיו. "תפתחי את הרגליים'', אני מפשקת.
"למי שייך הכוס הזה?"
"הוא שייך לך מאסטר."
"עכשיו תתלבשי", והוא פונה ללכת. אנחנו עוזבים את המקום.
למחרת כתבתי: "כעת אני יודעת אמון מהו וכיצד הוא נרכש, ועכשיו אפשר להתחיל וללמוד את הכל מהתחלה".
"זו את שם ברכב משמאל?"
"זו אני, מאסטר."
הוא היה רחוק מכדי שאוכל לראות את פניו.
''את תובילי."
הוא נסע אחריי למקום שבחרתי לנו בשולי היער בין השדות, שומר מרחק, ואינני מצליחה לדלות פרטים מן הצללית המשתקפת במראה. "צאי מהרכב ותתחילי ללכת אני אגיע אחרייך".
לקחתי את הסל ובו ארוחת בוקר קלה והמתנה שקניתי לו והתחלתי לצעוד. זקופה וגאה, כמו שהוא רוצה אותי, כמו שלימד אותי בשבועות הארוכים של ההתכתבויות והשיחות בינינו. מודעת לכל תנועה שלי, אבל קלילה. אני שומעת אותו פוסע אחריי ("לאן שתלכי אני תמיד אחרייך" קולו מהדהד בראשי). אם אעצור ואביט לאחור, אראה עכשיו את כולו, אבל אין צורך בזה. עוד מעט הוא יתגלה בפניי. הוא יודע מתי.
אני הולכת רגועה, נותנת לכל הירוק הזה ולשמש החמימה הזו לחדור לתוכי. "עצרי". אני מניחה את הסל. "בואי לכאן". אני מתבלבלת לרגע ואז מביטה אליו (הוא ענק! גבוה ממני בשלושים ס"מ לפחות) ומתקרבת. לאט. הפנים בדיוק כמו בתמונה. הוא מסיר את החולצה שלו ונשאר בגופייה. קושר לעצמו את העיניים ומושיט לי את ידו. מגע היד הענקית שלו מעביר בי צמרמורת. ''את תובילי אותי''.
אחרי כמה שניות אני מתעשתת ומובילה אותו בזהירות אל כר דשא בין העצים.
"הגענו, מאסטר".
הוא מתיר את עיניו ואני מרגישה איך מיד אני טובעת במבט הזה, בעיניים השלוות הללו. השרירים שלי רפויים, משוחררים, ואני מחייכת. מחייכת גם כשהוא אוסף אותי בין הזרועות שלו ומחבק אותי אל תוך הגוף העצום והמוצק שלו. מחייכת גם כשהוא לוחש לי: "זה המקום שלך? מרגישה בטוחה כאן?"
"כן, מאסטר."
מעיזה לשלוח אצבעות אל הפנים שלו וללמוד אותן ברכות. לרגע אני נבוכה ומשפילה את המבט. הוא מגיב מיד ודורש הסבר. אני מזדקפת שוב. "הכל בסדר''.
אני פורסת שמיכה על העשב ונשכבת עליה והוא לידי. אנחנו שוקעים בשיחה, מן השיחות הללו שאין כמוהו לשאוב אותי לתוכן, לתוך עצמי. מתמסרת שוב לשרביט המנצחים שלו כשהוא מוביל אותי בין המילים ועל גלי הקול שלו. הקול הזה, שחודר לי לתוך הורידים.
ואז היד שלו על החזה שלי. הוא פותח לי כפתור בחולצה, ועוד אחד. האצבעות שלו על הצוואר שלי. הוא מגלה את הפטמה, מלקק אותה מוצץ קלות ומכסה. ממשיך בשיחה.
אני מסוחררת לרגע, אך הוא קורא אותי לסדר. לאחר כמה רגעים האצבעות שלו בתוך התלתלים שלי והוא מנשק את שפתיי ונצמד אלי. אני רוצה להתמסר, להתמסר, אך שוב הוא מפסיק ומתרחק.
הוא קורא לי מתוך ספר שהבאתי איתי, ששוחחנו עליו בעבר ומדי כמה עמודים מפסיק את הקריאה ומנשק אותי, נצמד אלי, נשכב עלי ומתחכך בגופי ואז מפסיק בפתאומיות וחוזר אל הספר. לאחר הארוחה אני מתבקשת לתאר בפירוט בדיוק מה אני מרגישה, בדיוק מה אני חושבת. כתמיד, זה קשה לי. כתמיד, הוא לא מרפה ואת מה שאני לא אומרת, הוא אומר בעצמו. והוא צודק, כמה שהוא צודק.
''יש לך שתי דקות להחליט בדיוק מה את רוצה שיקרה עכשיו, איך את רוצה שנמשיך. אני חוזר בדיוק בעוד שתי דקות. חשבי על עצמך, לא עליי. היי שלמה עם כל החלטה שתקבלי'', והוא מתרחק.
הראש והבטן, קצות העצבים וחוט המחשבה מנהלים עכשיו מאבק בתוכי, שיחות שלמות שקיימנו בעבר מועלות עכשיו מן הזכרון. אני עושה את מה שהוא לימד אותי לעשות: מקשיבה לקול הפנימי, מסיטה את הרעשים מתרכזת בעצמי – בעצמי ולא בו – ואז זה ברור. זה כל כך ברור, שעליי לדבוק בבקשה המוקדמת שלי ממנו, זו שהוא מעולם לא התחייב לקיים אלא במשפט הכללי, החוזר כמו מנטרה, "לא אבוא אלייך עד שלא תהיי מוכנה. אינך ראויה לגופו של המאסטר עד שלא תהיי מוכנה אליו. ואני אחליט מתי את מוכנה".
''אני מבקשת שלא יהיה סקס היום, מאסטר".
הוא מחייך וחוזר לשכב לידי על השמיכה ושוב מתחיל בשיחה על עניין אחר לגמרי.
לא עוברות כמה דקות והוא משכיב אותי על הגב ונשכב עלי. ידיו על הפנים שלי והוא מתחכך בי. מבעד למכנסיים אני מרגישה את הזקפה שלו, ואת הרטיבות שלי אני עוצמת עיניים ונשאבת אל המגע הזה של הידיים והשפתיים שלו. מחכה לכך ששוב יתרחק ממני בפתאומיות, אך הפעם הוא אינו מתרחק. אני מרגישה אותו הולך וסוער וכבר אני דרוכה, קצת מודאגת – לראשונה מאז החלה הפגישה הזו. הוא מתאר באוזניי את כל מה שיוכל לעשות עכשיו, לו רק ירצה. מזכיר לי, את מילותיי שלי מלפני כמה ימים:
"את תעשי כל מה שאני אבקש ממך, נכון?"
"'כן, מאסטר. כל מה שתבקש."
"אך את רוצה שלא אבקש, נכון?"
"כן, מאסטר."
"למה? למה שלא אבקש ממך? למה שלא אפשיט אותך עכשיו ואזיין אותך בכל הכוח?" הוא לוחש לי לתוך האוזן, קרוב כל כך, צמוד כל כך.
"כי עדיין אינני מוכנה, מאסטר. כי אתה יודע שאינני מוכנה."
"את מרגישה את הזין שלי? אם אומר לך להכניס אותו לתוך הפה שלך עכשיו את תעשי את זה, נכון?"
"כן, מאסטר."
"אני יכול לזיין אותך בפה עכשיו ואת לא תתנגדי לי, נכון?"
"נכון מאסטר."
"מרגישה כמה אני מגורה? למה שאתאפק?"
"כי אתה המאסטר. כי אתה דואג לי. כי אתה יודע מה טוב בשבילי."
"כן. אני המאסטר. ואני יודע מה טוב בשבילך. ואני אחליט מתי את מוכנה."
הוא קם מעליי בעדינות, מלטף את פניי. מחייך. אני רוצה להתיישב אך הוא מסמן לי להשאר בשכיבה, כשהוא לצדי.
הוא פותח את רוכסן הג'ינס שלו ומוציא את הזין הענק שלו מהתחתונים. "תסתכלי עליו. כמה הוא יפה. כמה הוא גדול. אל תורידי את העיניים שלך." אני מושיטה יד אך הוא עוצר בעדי. "לא לגעת. רק להסתכל. תסתכלי טוב טוב. את עוד לא ראויה לגעת בזין של המאסטר". אני חוזרת אחריו, אחרי כל מה שהוא אומר, מפנימה את המילים הללו לתוכי. הוא סוגר את מכנסיו ונעמד מעלי.
"תתפשטי. את החלק התחתון". אני מהססת. "תתפשטי", הוא מרים את קולו. אני מורידה את המכנסיים והתחתונים, שוכבת על הגב מתחתיו. "תפתחי את הרגליים'', אני מפשקת.
"למי שייך הכוס הזה?"
"הוא שייך לך מאסטר."
"עכשיו תתלבשי", והוא פונה ללכת. אנחנו עוזבים את המקום.
למחרת כתבתי: "כעת אני יודעת אמון מהו וכיצד הוא נרכש, ועכשיו אפשר להתחיל וללמוד את הכל מהתחלה".
