יחסיי עם מקל ודגל

כל הארץ דגלים דגלים. במיוחד על המכוניות.
שמתם לב, שבניגוד לשנים קודמות משהו דפוק בקו היצור?
כן, פעם דגל היה דגל, גדול וטבעי על מקל עץ.
דגל בד, המוצא אחת לשנה מן הארון ונתלה על המרפסת.
קצת מקומט, מצהיב משנים של נפנוף מול השמש הישראלית.

היום האינסטנט-דגל מתנופף בסערה מעל חלונות המכוניות, אבל החלונות הם חשמליים ויש סיכוי טוב ללחיצה על הכפתור הלא נכון.
החלון יורד הדגל נופל, והמכונית שבעקבותיך משאירה עליו סימני צמיגים.
לפעמים, אתה נשאר רק עם המקל על המכונית. בימים אלה טוב להישאר לפחות עם המכונית, כי במקרה הגרוע נשארים רק עם המקל...

שמתם לב מי מוכר את הדגלים? עברתי בצומת מורשה – הצומת הכי לא גמור.
ילדי עולים אתיופים ניסו למכור לי דגל. בצומת מסובים הם כבר היו ילדי עולים רוסים.
מזל שיש יום עצמאות, יום קליטת עליה.

היו שם עוד דגלים, עם פסים וכוכבים. חשבתי לקנות אחד, צבעוני כזה. אבל במחשבה שניה, אחרי העברת חוק לא ברור של "מי הוא יהודי", הבנתי שגם הדגל הזה לא יחזיק מעמד בנפנוף הישראלי על הכביש המהיר.

בסוף הנפתי דגל אחד קטן, לא מחוץ לחלון, אלא בתוך המכונית, מוגן ממשבי הרוח בפקקים ההיסטריים. מאחורי השמשה הקדמית.

דגל אחד קטן בצבע כמול ולבן. זקוף.