פריקה וטעינה
מאת master lee(שולט)
17 במאי 2005
דווקא מצאה חן בעיניי היכולת הזו שלי, הכוח שבלטעון את נפשה, את גופה. הדריכות, הביטחון, הידיעה שאני שם קיים, וחוסר הידיעה היכן.
דווקא מצאה חן בעיניי היכולת הזו לסייר בגוף, בנפש, לבחון ושוב לטעון, לקחת אותה לקצה גבול היכולת, לעמוד על סף תהום ולראות שהנה, יש שם עוד קצה, עוד גבול, עוד יכולת.
דווקא מצאת חן בעיניי, בתמימותך, ברעבונך, בתשוקתך, בגופך.
ואת, את חזקה, לא נשברת. מפליגה למרחקים, לוקחת את סף כאבך למקומות נידחים, אולי מודחקים. כל כך מפחדת לאכזב את אדונך, כל כך שונאת את המקום הזה, "כן מאסטר", "לא מאסטר", "אכזבתי אותך, מאסטר".
את רק רוצה כל הזמן להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי מושלמת.
ואני מה?
אני רק רוצה אותך הכי אמיתית, הכי פגיעה, הכי פריקה. תפרקי מולי, תתפרקי, תני לעצמך לבכות, לראות, לחוש, אל תבכי כי חשבת שאכזבת אותי, תבכי כי את טעונה, פריקה וטעינה.
ולא, את לא בוכה, אף דמעה לא זולגת על פנייך הסמוקות, ובפנים מה?
בפנים את צורחת, את כואבת ומייבבת.
ישובה על הכסא, עירומה, קשורה, אזוקה ברגלייך, ידייך חופשיות תנועה, מבט מנסה לברוח מטה אבל לא, אני לא נותן. דורש מבט עין לעין, רוצה שתבחני את מבטיי שלי, את עיניי שלי, רוצה להעביר לך מסר, תשדורת, רוצה לשחרר אותך מהמקום הזה, מהפחד לאכזב, רוצה כל כך לחבק אותך, להיחלש איתך, לצאת מהתפקיד ההיררכי הזה, פשוט לכאוב איתך את כאבך.
מישירה מבט אליי, "לא, אני לא בוכה". הכי יפה, הכי חזקה, ללא חולשה מול המאסטר, "קח אותי לשם, תראה לי כאב, קח אותי רחוק יותר, גבוה יותר, תראה לי מי אני ומה מגיע לי".
קרוב לשמונים דקות ישובה שם בחדר, דממה מוחלטת, אין מוסיקה, חדר אטום לרחשי הרחוב, ערבול חושים, רק קשב מונוטוני של דופק הסאבית שהלכה ונרגעה מדקה לדקה, bpm שהלך ונחלש, כמו ניגנתי על פטיפון את רחשי ליבך, תשוקותייך וכמיהתך.
התחושה, המחשבה, חוסר הודאות, "אולי הוא מתקרב", נלחצת, דרוכה, דופק מאיץ לרגע ושוב נרגע, דממה, עלטה, "אוף, זו רק תחושה, אין תוצאה, לא קרב, לא בא, רק אני בתחושה".
ואז ריח חריף, לא ברור לי מה, אני באמת רעבה, יכול להיות שהמאסטר טרח לבשל? יכול להיות שנחלש?
מרגישה את חום גופך ממש לידי, אבל הריח נורא. כל כך מפחדת לומר מילה, לפתוח את פי לא ממש יכולה. הידיעה שאתה בחדר, חוסר הידיעה מה בדיוק עושה, מה מתכנן לי.
קשב, תזוזה של דברים, "בטוח מתארגן פה משהו, אבל מה?, מתי אדע, איך ארגיש, מה אדוני עושה".
מקרב לוח שולחן אליה, מניח שתי ידיים שבירות על השולחן ואוזק אותן אליו, בל יזוזו, ביד ימין שם סכין חדה ולוחש לך, "היי זהירה".
ביד שמאל את מרגישה כדור, קשה ולח. לאט לאט מוריד את כיסוי העיניים, את מגלה את שבידיך ואת שמונח על השולחן.
עשרה בצלים גדולים עסיסיים במיוחד, קלופים, ממתינים לחיתוך. אני עומד מאחורייך בדום מתוח, קול רגוע, עמוק, נמוך, פסקני משהו אבל אוהב, דואג.
"אני חוזר בעוד שעה בדיוק, ועד אז אני רוצה את כל הבצלים חתוכים דק דק! אני אלמד אותך לבכות, אני אפתח את שק הדמעות שלך, אני טוען ואת פורקת."
סשן בכי, פריקה וטעינה, לימוד ליווי והדרכה, החינוך להוציא את הכול, ללמוד שמותר לדמוע, מותר לבכות, להתפרק, זה לא מאכזב אותי, זה מעצים אותי, מאדיר את יכולתי לגעת.
להצליף בגוף זה קל, להצליף, לקעקע בנפש, סבוך הרבה יותר.
מרתף הבצל שלי, חלל בר וירטואלי, דימיוני, בו אני מארח חברים שאינם מצליחים לבכות, שלוש מלצריות בשחור לבן עוברות בין השולחנות, מחלקות את תפריטי הבכי, בצל ירוק, בצל סגול, חיתוך ריבועים קטנים, חיתוך טבעות, איש איש על שולחנו, סכין ביד, חותך בבשר החי, חותך את הכאב, פורק את שק הדמעות, ולא, הן לא מלאכותיות, הן שם רוצות לפרוק אבל יבשו מההתמודדות של הרצון להיות חזק, יבשו מהפחד לאכזב.
תפקידי כמאסטר, לפתוח את כל הברזים, לפלס את דרכי לנבכי נפשך.
תפקידי כמאסטר לטעון. תפקידך - לפרוק!
דווקא מצאה חן בעיניי היכולת הזו לסייר בגוף, בנפש, לבחון ושוב לטעון, לקחת אותה לקצה גבול היכולת, לעמוד על סף תהום ולראות שהנה, יש שם עוד קצה, עוד גבול, עוד יכולת.
דווקא מצאת חן בעיניי, בתמימותך, ברעבונך, בתשוקתך, בגופך.
ואת, את חזקה, לא נשברת. מפליגה למרחקים, לוקחת את סף כאבך למקומות נידחים, אולי מודחקים. כל כך מפחדת לאכזב את אדונך, כל כך שונאת את המקום הזה, "כן מאסטר", "לא מאסטר", "אכזבתי אותך, מאסטר".
את רק רוצה כל הזמן להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי מושלמת.
ואני מה?
אני רק רוצה אותך הכי אמיתית, הכי פגיעה, הכי פריקה. תפרקי מולי, תתפרקי, תני לעצמך לבכות, לראות, לחוש, אל תבכי כי חשבת שאכזבת אותי, תבכי כי את טעונה, פריקה וטעינה.
ולא, את לא בוכה, אף דמעה לא זולגת על פנייך הסמוקות, ובפנים מה?
בפנים את צורחת, את כואבת ומייבבת.
ישובה על הכסא, עירומה, קשורה, אזוקה ברגלייך, ידייך חופשיות תנועה, מבט מנסה לברוח מטה אבל לא, אני לא נותן. דורש מבט עין לעין, רוצה שתבחני את מבטיי שלי, את עיניי שלי, רוצה להעביר לך מסר, תשדורת, רוצה לשחרר אותך מהמקום הזה, מהפחד לאכזב, רוצה כל כך לחבק אותך, להיחלש איתך, לצאת מהתפקיד ההיררכי הזה, פשוט לכאוב איתך את כאבך.
מישירה מבט אליי, "לא, אני לא בוכה". הכי יפה, הכי חזקה, ללא חולשה מול המאסטר, "קח אותי לשם, תראה לי כאב, קח אותי רחוק יותר, גבוה יותר, תראה לי מי אני ומה מגיע לי".
קרוב לשמונים דקות ישובה שם בחדר, דממה מוחלטת, אין מוסיקה, חדר אטום לרחשי הרחוב, ערבול חושים, רק קשב מונוטוני של דופק הסאבית שהלכה ונרגעה מדקה לדקה, bpm שהלך ונחלש, כמו ניגנתי על פטיפון את רחשי ליבך, תשוקותייך וכמיהתך.
התחושה, המחשבה, חוסר הודאות, "אולי הוא מתקרב", נלחצת, דרוכה, דופק מאיץ לרגע ושוב נרגע, דממה, עלטה, "אוף, זו רק תחושה, אין תוצאה, לא קרב, לא בא, רק אני בתחושה".
ואז ריח חריף, לא ברור לי מה, אני באמת רעבה, יכול להיות שהמאסטר טרח לבשל? יכול להיות שנחלש?
מרגישה את חום גופך ממש לידי, אבל הריח נורא. כל כך מפחדת לומר מילה, לפתוח את פי לא ממש יכולה. הידיעה שאתה בחדר, חוסר הידיעה מה בדיוק עושה, מה מתכנן לי.
קשב, תזוזה של דברים, "בטוח מתארגן פה משהו, אבל מה?, מתי אדע, איך ארגיש, מה אדוני עושה".
מקרב לוח שולחן אליה, מניח שתי ידיים שבירות על השולחן ואוזק אותן אליו, בל יזוזו, ביד ימין שם סכין חדה ולוחש לך, "היי זהירה".
ביד שמאל את מרגישה כדור, קשה ולח. לאט לאט מוריד את כיסוי העיניים, את מגלה את שבידיך ואת שמונח על השולחן.
עשרה בצלים גדולים עסיסיים במיוחד, קלופים, ממתינים לחיתוך. אני עומד מאחורייך בדום מתוח, קול רגוע, עמוק, נמוך, פסקני משהו אבל אוהב, דואג.
"אני חוזר בעוד שעה בדיוק, ועד אז אני רוצה את כל הבצלים חתוכים דק דק! אני אלמד אותך לבכות, אני אפתח את שק הדמעות שלך, אני טוען ואת פורקת."
סשן בכי, פריקה וטעינה, לימוד ליווי והדרכה, החינוך להוציא את הכול, ללמוד שמותר לדמוע, מותר לבכות, להתפרק, זה לא מאכזב אותי, זה מעצים אותי, מאדיר את יכולתי לגעת.
להצליף בגוף זה קל, להצליף, לקעקע בנפש, סבוך הרבה יותר.
מרתף הבצל שלי, חלל בר וירטואלי, דימיוני, בו אני מארח חברים שאינם מצליחים לבכות, שלוש מלצריות בשחור לבן עוברות בין השולחנות, מחלקות את תפריטי הבכי, בצל ירוק, בצל סגול, חיתוך ריבועים קטנים, חיתוך טבעות, איש איש על שולחנו, סכין ביד, חותך בבשר החי, חותך את הכאב, פורק את שק הדמעות, ולא, הן לא מלאכותיות, הן שם רוצות לפרוק אבל יבשו מההתמודדות של הרצון להיות חזק, יבשו מהפחד לאכזב.
תפקידי כמאסטר, לפתוח את כל הברזים, לפלס את דרכי לנבכי נפשך.
תפקידי כמאסטר לטעון. תפקידך - לפרוק!
