ארץ לעולם לא
מאת SubFlower(נשלטת){Mr. SL}
17 ביוני 2003
למרות שהוא אומר שלכל דבר קיים הסבר חד משמעי, איני מסוגלת להסביר למעלה מתשעים אחוז ממעשיי ולמעלה ממאה אחוז מתחושותיי. אתה אומר שלא קיים דבר כזה "למעלה ממאה אחוזים". נכון? אבל אני מרגישה בדרך כלל מאתיים אחוז. לא, לא ישנתי בשיעורי חשבון. וגם טריגונומטריה למדתי, בעצם למדתי את כל אשר לימדו וגם את אשר לא. ואת אשר הסתירו, למדתי על בשרי.
אני זוכרת אחרי שסבתא נפטרה, אנשי חברת קדישא פתחו את חלונות חדרה לרווחה. הם עשו זאת בפנים כעוסות כל כך. הנשמות התועות חייבות לצאת. כלאתם את נשמתה בחדר. אחר כך אבא נרדם במיטה בה נפטרה. חוסר פחד? חוסר כבוד? אולי קירבה עצומה?
כן, מאסטר טוען שלכל דבר חייב להיות הסבר. גם אני לא מאמינה ברוחות רפאים ולא חושבת שיש חיים על הירח או אחרי המוות. או בכלל. אין חיים בכלל. אנחנו פה כי אנחנו פה ואין לנו אפילו שמץ של מושג לאיזה זמן השאלנו את חיינו ובאם היה זה מידי האל, הטבע או גורל. אני מביטה בין השורות הכתובות לפני עיניי. לפעמים נראה לי כי אנשים הללו אינם שם. שהם כולם בעצם אותו האדם המתחבא תחת כינויים שונים. יכול להיות שמחר בבוקר אפקח את עיניי ולא אראה אף לא פרצוף מוכר אחד?
מביטה סביבי. לא, זה לא יכול לקרות מחר בבוקר, איני מכירה אף אחד בין כה וכה. והנה, תוך כדי מרוץ עצום של היכרות, הזעה ותשישות, אני חוזרת בי. לא רוצה להכיר. לא רוצה להתאכזב. אמרתי שביום חמישי הקרוב לא אגיע למפגש בגלל המופע. הפעם מופיעים הילדים בלבד בפני הוריהם. הבטחתי שאהיה נוכחת. כמה אני שמחה להבטחה זו.
הילדים. הם מאמינים לכל אשר אני מספרת להם. הם מאמינים שאני יכולה לעוף, הם מאמינים שמצאו אותי תחת עלה של חסה, הם מאמינים שאני אוהבת אותם בכל לבי. הם מאמינים שמחר יהיה טוב מהיום ושדמעות מעולם לא זלגו על פניי, הם מאמינים שאני מעולם לא כאבתי. מאסטר אומר שזה בגלל שאנחנו באותו הגובה והם עוד לא הגיעו לתובנה שתאפשר להם לראות קמטיי. מאסטר אומר שלא מוצאים תינוקות תחת עלי כרוב או חסה. מאסטר אומר שהוא אשם בכל אשר אני טוענת. כאילו לא עשה די, לא נתן, לא השקיע, לא הקשיב. ואני אומרת, שהייתי שכזו גם לפניו וכזו לנצח אוותר.
מאסטר גדול, הוא אומר שדבר אינו סתם, מאסטר לא מאמין בצרופי מקרים או ברוחות רפאים או בגלגול נשמות, אבל יודע שאני יכולה לעוף, הוא ראה אותי מתעופפת מול עיניו אל ארץ לעולם לא. הוא מכיר אותי יותר טוב מאשר אני מכירה עצמי.
אני זוכרת אחרי שסבתא נפטרה, אנשי חברת קדישא פתחו את חלונות חדרה לרווחה. הם עשו זאת בפנים כעוסות כל כך. הנשמות התועות חייבות לצאת. כלאתם את נשמתה בחדר. אחר כך אבא נרדם במיטה בה נפטרה. חוסר פחד? חוסר כבוד? אולי קירבה עצומה?
כן, מאסטר טוען שלכל דבר חייב להיות הסבר. גם אני לא מאמינה ברוחות רפאים ולא חושבת שיש חיים על הירח או אחרי המוות. או בכלל. אין חיים בכלל. אנחנו פה כי אנחנו פה ואין לנו אפילו שמץ של מושג לאיזה זמן השאלנו את חיינו ובאם היה זה מידי האל, הטבע או גורל. אני מביטה בין השורות הכתובות לפני עיניי. לפעמים נראה לי כי אנשים הללו אינם שם. שהם כולם בעצם אותו האדם המתחבא תחת כינויים שונים. יכול להיות שמחר בבוקר אפקח את עיניי ולא אראה אף לא פרצוף מוכר אחד?
מביטה סביבי. לא, זה לא יכול לקרות מחר בבוקר, איני מכירה אף אחד בין כה וכה. והנה, תוך כדי מרוץ עצום של היכרות, הזעה ותשישות, אני חוזרת בי. לא רוצה להכיר. לא רוצה להתאכזב. אמרתי שביום חמישי הקרוב לא אגיע למפגש בגלל המופע. הפעם מופיעים הילדים בלבד בפני הוריהם. הבטחתי שאהיה נוכחת. כמה אני שמחה להבטחה זו.
הילדים. הם מאמינים לכל אשר אני מספרת להם. הם מאמינים שאני יכולה לעוף, הם מאמינים שמצאו אותי תחת עלה של חסה, הם מאמינים שאני אוהבת אותם בכל לבי. הם מאמינים שמחר יהיה טוב מהיום ושדמעות מעולם לא זלגו על פניי, הם מאמינים שאני מעולם לא כאבתי. מאסטר אומר שזה בגלל שאנחנו באותו הגובה והם עוד לא הגיעו לתובנה שתאפשר להם לראות קמטיי. מאסטר אומר שלא מוצאים תינוקות תחת עלי כרוב או חסה. מאסטר אומר שהוא אשם בכל אשר אני טוענת. כאילו לא עשה די, לא נתן, לא השקיע, לא הקשיב. ואני אומרת, שהייתי שכזו גם לפניו וכזו לנצח אוותר.
מאסטר גדול, הוא אומר שדבר אינו סתם, מאסטר לא מאמין בצרופי מקרים או ברוחות רפאים או בגלגול נשמות, אבל יודע שאני יכולה לעוף, הוא ראה אותי מתעופפת מול עיניו אל ארץ לעולם לא. הוא מכיר אותי יותר טוב מאשר אני מכירה עצמי.
