בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ראש למטה

מאת ס ו ר ר ת​(נשלטת){tav8}     3 ביוני 2005
אני מרגישה שהוא כועס עלי, אני אפילו לא צריכה להסתכל עליו בשביל לדעת, וגם ככה הוא לא נותן לי להסתכל. הוא סינן לעברי: "ראש למטה. תמתיני", לפני חצי שעה בערך. אולי זה היה רק לפני חמש דקות, אולי לפני שעתיים, אין לי מושג. אני מרגישה את הברכיים כואבות ואת השרירים ברגליים, אבל לא מעזה לזוז. אולי הוא הלך ואולי הוא מאחורי, ואין לי שום דרך לדעת. אני מנסה להעביר את המשקל בין הרגליים, אבל זה לא עוזר. אני שומעת אותו מתקרב אליי. הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שמזל שלא זזתי. הדבר השני הוא שאני לא יכולה להישאר בתנוחה המוזרה הזו אפילו עוד שניה אחת.

"אדוני", אני פונה אליו בשקט, מנסה לא להרגיז אותי.
"כלבה, את מדברת אלי?", הוא יורה לעברי את האותיות.
"לא אדוני, סליחה אדוני", ידעתי שהייתי צריכה לשתוק.

העיניים שלי מתבוננות רק בארבע מרצפות שלפני. בזמן שעבר הספקתי להסתכל על שתי נמלים שהלכו לטייל על החריצים, מחפשות את עצמן, נמלים מוצ'ילרוס, אבל עכשיו העיניים שלי עצומות חזק, ואני מחכה, ולא יודעת למה.

"את אולי חושבת שזה היה בסדר, שאת יכולה לעשות מה שבא לך, אבל תרשי לי לחלוק עלייך. היית חצופה, וכשניסיתי להעיר לך בעדינות, התעלמת ממני, אז אני כבר לא יודע מה אני יכול לעשות, אם בכלל", הוא אומר, וכל מילה שמשתחררת לחלל פוצעת אותי, ואני רק רוצה לזחול אליו ולהתחנן לסליחה, אבל אני יודעת שאסור לי לזוז.
"סליחה אדוני, אני מצטערת אדוני", אני לוחשת.
"אני מאוכזב", הוא מסכם.

כמה שהייתי רוצה שיעניש אותי, שיכעס עלי, שישנא אותי. מאוכזב? מה זה אומר, שהוא לא רוצה אותי יותר? שנמאסתי עליו? אני מרגישה דמעות מסתובבות לי בעיניים, ועוד מעט לא אוכל לעצור אותן יותר.

"אדוני", אני מנסה.
"אל תקראי לי ככה", הוא אומר בקול קשה, "זה לא יעזור לך הפעם".

אני שומעת את הדלת נטרקת, לכאורה אני יכולה לזוז, הוא לא קשר אותי, אבל אני לא יודעת אם מותר לי. אולי הוא לא הלך, ורק מסתכל מרחוק לראות מתי אתיאש? אולי הוא הלך ולא יחזור פה, ועוד כמה חודשים המשטרה תמצא את הגופה שלי ניצבת על שש בסלון? אני מחליטה לספור עד מאה ואז להזיז את הראש. בעצם, אולי מאה זה מעט מדי, אולי כדאי לספור עד מאתיים, עד אלפיים, או עד שיתבלבלו לי המספרים? אני פוקחת עיניים לאט, לא זזה, פשוט מסתכלת מסביב. האור הבוהק שממלא את הדירה כמעט מסנוור אותי, אבל אני נזהרת שלא לעשות תנועה מיותרת. השקט שממלא את הבית כואב לי באזניים.

אני זוכרת את רשימת העונשים שהוא ביקש שאכין לו, בפעם הראשונה שטעיתי. אני זוכרת אותה בראש, לפי הסדר, כי הוא בחן אותי עליה. יש שם הצלפות, אטבים, קשירות, אבל הוא רק גיחך כשקרא אותה. "העונש הכי גדול בשבילך, כלבה שלי, הוא התעלמות. לא מכות, לא צעקות, לא כאב. התעלמות". כמה שהוא צדק, המאסטר החכם שלי, שאני לא יודעת אם הוא עדיין שלי, וכמה שאני אומללה עכשיו.

venus in our blood​(שולטת)
עצוב
אני חושבת שאין עונש גדול יותר לסאבית , מהמילה אכזבה....מהתעלמות או אדישות. פשוט עושה עצוב :(
4 ביוני 2005, 5:47
en1
כל כך
כל כך עצוב.. ואני שמחה לראות דברים שאת כותבת גם כאן!
4 ביוני 2005, 6:46
מיתוסית​(שולטת)
חמוד :)
מזכיר לי את הפוסטים שנפתחו לאחרונה האם הסשן הוא עונש ומה העונש הכי גדול וכו'...
4 ביוני 2005, 12:30
דניאל_דר​(נשלטת)
מזל טוב יקירתי
על הפרסום הראשון שלך במגזין...יפה ורגיש כהרגלך... אני ממתינה לעוד :-)
4 ביוני 2005, 21:36
סכיזופרניה של הילדות​(נשלטת)
תעשי טובה...
תעשי טובה, תכתבי עוד, ועדיף משהו שקשור לקטע היפה הזה שכתבת כאן. הקטע הזה כל כך מדבר אלי, מעלה בי כל כך הרבה רגשות, שאני ממש חייבת שתכתבי עוד משהו. קטע מדהים. :)
7 ביוני 2005, 18:22
נמש
יקירתי
את מוכשרת ומדהימה. אוהבת אייך שאת משחקת עם המילים... ברכות על הפרסום. מצפה לפרסומים נוספים }{
10 ביוני 2005, 8:02
איימי_​(נשלטת)
יפה מאוד כתבת
יפה ועצוב. אני שם איתך, על ארבע, מתענה... אני מקווה שהוא סלח לך. }{
12 ביוני 2005, 4:36
מתנשא
חויה קשה של אובדן
את מתארת יפה חוייה קשה של אובדן. כנראה שלא לכל סיום יש אפי אנד
16 ביוני 2005, 11:46