קליפים

קליפ ראשון

חורף. היא עטופה בבגדים חמים ונקיים, מגפיים לרגליה, פוסעת בזהירות בין השלוליות בדרך העפר, תיק בית הספר כבד על כתפיה.

חוזרת הביתה.

בדרך העפר המובילה לביתה הקטן במושב הצפוני, היא נעצרת כמה עשרות מטרים לפני שער הברזל של שביל הגישה לביתה. לשחק היום או לא לשחק? חיוך שובבי נמתח על שפתיה. המחשבה על האהבה הצפויה.
עיניה משוטטות. מחפשות. היא נתקלת בתעלה הרדודה הקעורה לאורך שביל העפר.

מי הגשמים האחרונים מילאו את התעלה במים בוציים בגובה ברכיה. היא מניחה את תיק הלימודים בזהירות במקום יבש, מתכוננת ובצווחה עליזה מזנקת אל תוך התעלה. המים הבוציים משפריצים ועוטפים אותה מכף רגל ועד ראש.

היא מקפצת בעליזות במים העכורים, מתיזה סילוני מים ובוץ לכל עבר - ועל עצמה. כשהיא יוצאת מהתעלה, היא נוטפת מים ובוץ משיערה הארוך הקלוע בשתי צמות ועד למעמקי מגפיה האדומים. בחיוך היא מושכת אליה את תיק בית הספר, נזהרת שלא להכתימו, ופוסעת לעבר ביתה.

נושמת עמוק ונכנסת אל הבית.

עיניה ההמומות של אמה חולפות לאורך גופה של ילדתה בת השש, מרובבת בוץ ונוטפת מים.
הסטירה המצלצלת על לחיה החלה את "המשחק".

היא נתנה לחוש השמיעה שלה לצוף הרחק. לא ממש מקשיבה למילים הצועקות של אמה. מחכה.. מחכה.. והנה זה בא!

האם מסובבת את הילדה על ברכיה וידה מתחילה לחבוט בישבן הקטן. הצריבה מהמכות מתפשטת.. מתפשטת.. היא מחליפה אותה בחמימות ומרשה לצריבה לבקוע החוצה עם הדמעות.

עכשיו אהבה.

האם מתנשמת בכבדות, פניה אדומות מזעם, מושכת מעל ברכיה את הילדה הדומעת.
שולחת מבט אל העיניים הבוכיות, השפתיים השמוטות.. ודמעותיה שלה מתחילות לצאת..

והילדה נעטפת בחיבוק חם ואוהב.

"מאן מיידלה." וסדרת מילים מבולבלות באידיש נפלטות מפיה של האם. מתנצלות. אומרות אהבה. ידיה מלטפות פניה לא משאירות מילימטר שאינו מנושק על הפנים הקטנות של בתה.

היא לוקחת את הילדה אל המקלחת החמה. שאר היום עובר בפינוקים עד שנעצמות עיניה של הילדה אל תוך שינה מלאת אהבה, פינוק ועונג.

***

קליפ שני

גיל 10 . הגיל בו לטקסים שראתה בבית החלו להיות תופעות לוואי פיזיות שלא הבינה.

מערכת היחסים בין הוריה שהילדה גדלה לצידה בטבעיות, החלה לקבל משמעויות חדשות. ככל שהתבגרה והבינה את ייחודה. כשהבינה עד כמה הם יוצאי דופן.

אביה היה "דום שקט" אם אפשר להגיד. כולם קראו לו "ש'יח" בגלל ההתמסרות הטוטאלית של אימה. הם היו יוצאי דופן. בהמון דברים. אבל יותר מכל באהבה העצומה שהיתה בינהם. עד המוות.

החלק הגלוי כלל "טקסים" קטנים שבעיקר הילדה, כתושבת הבית, הייתה עדה להם - כמו הזמן שאביה היה חוזר מהעבודה ואימה כבר היתה מחכה. עם קערת מי סבון ריחניים ומגבת על הכתף.

הוא היה מתיישב אל הכורסה שלו ואימה היתה כורעת לפניו, מטפלת בעדינות ברגליו. היא היתה מורידה את הנעליים, הגרביים, טובלת כל כף רגל בנפרד, מעסה, מנקה, מרגיעה, מנגבת בזהירות ומניחה בחיקה - ועוברת לכף הרגל השניה.

באותם רגעים שכחו הוריה את כל העולם סביבם.

הילדה הייתה מציצה אל הבועה שלהם. כל כך הרבה אהבה, במבטים, במגע, בליטוף - וכל כך הדדי. הם היו מדברים במבטים. כמעט ללא קול.

הוא העריץ אותה, היא סגדה לו. הם אהבו בכזו עוצמה וטוטאליות שהילדה הרגישה דקירת קנאה כשצפתה בהם. הם לא חסכו ממנה אהבה ופינוק כך שממש לא היה חסר לה כלום. להיפך. גדלה בחממה של אהבה וחום ופינוק כבת הזקונים שלהם, משתעשעת במתיחת גבולות עם אימה. "המשחקים" שלהם. משחקי תשומת הלב שלה. כאילו "גנבה" מהבועה המסתורית ההיא של הוריה משהו אל עצמה.

הילדה צפתה בכל הטקסים הקטנים שמילאו את הבית. איך האם היתה נכנסת בעקבות בעלה כדי לרחוץ אותו, לקרצף את גופו, לחכות לו עם מגבת גדולה, לנגב, לסרק אותו. איך היתה יושבת לרגליו וגוזזת את ציפורניו כשהילדה יושבת על ידה על השטיח צופה במתרחש, כשהיא לוחשת לה בקול גאה: "זו מצווה וכבוד גדול לגזוז את ציפורני הרגליים. אל תשכחי זאת כשתגדלי ויהיה לך בעל משלך."

האם הקפידה לבשל ולהתרוצץ סביב אביה כשאכל, לחכות לכל המהום לכל מבט.
הכל עטוף באהבה הדדית מדהימה.

הם חיו יחד כמעט ארבעים שנה כך. עד שאימה נפטרה בפתאומיות. אביה החזיק מעמד בלעדיה ארבע שנים בהם מאדם חזק ובריא התדרדר להיות שבר כלי.
הוא נפטר 4 שנים אחרי אימה, משאיר מאחוריו יתומה עמוסת טקסים וחוויות ילדות וערגה למשהו.

יעברו חמש עשרה שנים בטרם תבין את הערגה. בטרם תהייה שלמה שוב.

***

קליפ שלישי

היא בת 17 היום. השעה כמעט חמש. אבא צריך לחזור מהעבודה.

היא ממהרת לסיים את המקלחת, קולעת לעצמה שתי צמות, קושרת סרטים תכולים בקצות הצמות. הפנים המנומשות מחייכות אליה באושר מתוך המראה.
היא בת 17 היום. עוד חודשיים מתגייסת בגיוס מוקדם. ההורים הסכימו.

ההתרגשות הופכת לה את הבטן. היא ממהרת להתלבש במחלצות, הערב צפויה מסיבת יום הולדת משפחתית עבורה. אימה הכינה עוגה ענקית מצופה בקרם לבן וורוד -בדיוק כמו שהיא אוהבת. הסלון ערוך ומסודר לעשרות האנשים הצפויים. בני משפחה וחברים.. היא שולחת מבט אחרון במראה, עיניה עוברות אל תנוכי האוזניים.

זו תהייה המתנה שלה. אמא הבטיחה לעשות לה חורים בתנוכי האוזניים ולקנות לה עגילי זהב. לאף אחת בשכבה שלה אין עדיין עגילי זהב. היא תהייה הראשונה!
היא בת 17!

היא מחייכת ופונה אל עבר המטבח. אימה יושבת לצד השולחן, העוגה תופסת את רובו. לצד העוגה עומד בקבוק ספירט סגול, כוסות רוח. והיא נשענת על משקוף דלת המטבח צופה באימה מעורטלת בחלקה העליון, משפשפת את הספירט על תוך הכוס הקטנה, מדליקה את צמר הגפן המגולגל על מוט הברזל בעזרת הנר שדלק והאיר את פני האם החיוורות.

היא צופה בשקט באם מניחה את הכוס עם הלהבה הכחולה בתוכה על כתפה השמאלית.

"אימא! זה לא מסוכן?? אמרת שאסור לשים כוסות רוח באזור של הלב!"

"הכתף כואבת לי כבר יומיים, מיידלה. זה דלקת. ככה הרופא אמר אתמול. דלקת בכתף. כוסות רוח יעזרו. אני נזהרת."

נשימתה של האם כבדה, פניה חיוורות.

"אני רוצה להרגיש יותר טוב בערב. במסיבה. בשבע כולם מתחילים לבוא. עוד מעט אבא יגיע ויכנס להתקלח."

הילדה מתקרבת ומחבקת את האם מאחור, נזהרת לא לגעת בכוס הרוח המונחת על הכתף.

"את יודעת שאני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם, מאן מיידלה?"

"כן אמא. גם אני."

"התינוקת שלי מתגייסת." ומעיין הדמעות מתחיל לנבוע מעיניה העייפות של האם.

"ששששש.. אמא! זה בסדר. אני אהיה בבית כל סוף שבוע. זה בסדר."

האם מתכופפת ומניחה את ראשה על ידיה. על השולחן. נשימתה כבדה עוד יותר.
הבכי אינו מפסיק.

רעש מכיוון הדלת, ואבא נכנס.

הוא מעיף מבט אחד באם ותיקו נופל על הריצפה. במהירות הוא מגיע, לוחץ על העור לצד כוס הרוח ומנתק אותה מהכתף. הכתף כולה כחולה.

נשימות האם שורקות.

"ילדה - רוצי מהר לאילנה ותגידי לה להגיע עם האוטו על יד השער! מהר!"

הילדה מרימה מבט מבלבל אל האב. "מהר! צריך לקחת את אמא לבית חולים!"
היא טסה החוצה, מדלגת על המדרגות, רצה אל הבית השכן.

עכשיו היא לבד. לבד בבית.

העוגה על השולחן. כולם כבר יודעים שלא להגיע. הילדה יושבת על מיטת הוריה ומביטה בעצמה במראת השידה. הדמעות מתחילות לזרום. מידי פעם שולחת מבט אל הטלפון. מחכה. מחכה.

היא עוצמת עיניים. מנסה לדמיין. אימה שוכבת חיוורת על מיטת בית החולים.
כל המכשירים ההם מחוברים אליה. אבא עומד על ידה, מחזיק בידה, לוחש לה מילים של אהבה והרגעה.

כמה פעמים ראתה את המראה מאז היתה קטנה - כבר לא זוכרת. כמה אירועים כבר עברה האם בליבה - כבר לא זוכרת. וכמו שעון שווייצרי, תמיד קרה שהיה משהו ביום הולדתה.

אולי היתה צריכה לצפות לזה. כל פעם זה מתקלקל לה!

והיא בת 17 היום!

מאז היא זוכר את עצמה אימה היתה חולת לב. היא "סחבה" את מחלת הלב עוד מתקופת השואה.

עצב פתאומי, עמוק, מכאיב הציף אותה. כאב בלתי יאמן פשט בליבה. כל כך כואב, כל כך פתאומי ועוצמתי שנשימתה נעצרה! משהו קרה! משהו קרה!!!
היא קמה ממקומה, בקושי מצליחה לעמוד על רגליה, פוסעת אל חדרה. נכנסה למיטה מכסה את ראשה בשמיכה.

לא יודעת כמה זמן שכבה כך. שמעה מרחוק טריקת דלת הרכב. שמעה צעדי ריצה.
שמעה את הפסיעות במעלה המדרגות.
שמעה את הדלת נפתחת ו..
שמעה את יפחותיו של אבא.

הוא נסגר בחדרו.

הילדה קילפה מעליה את השמיכה, פוחדת לקום. פוחדת לצאת מהחדר. פוחדת מהחדשות. פוחדת מהאמת שידעה כבר.

אילצה עצמה לקום. פוסעת מחדרה היישר אל ידיה המחבקות של אילנה הבוכה.

"אמא מתה."

הכל היה מטושטש לאחר מכן. פתאום מה שהיה חשוב זה. החורים בתנוכי האוזניים שאמא הבטיחה. היא הבטיחה! איך היא יכולה למות בלי לקיים הבטחה???

הילדה פסעה בטשטוש אל המטבח, לוקחת את הכוס עם הספירט הסגול, את צמר הגפן. מוחה היה נעול על דבר אחד.
היא בת 17 והיא רוצה חורים באוזניים.

דמעה אחת לא ירדה מעיניה.

היא הלכה לחדרה, נועלת את הדלת מאחוריה. נעמדה מול מראת השידה שלה.

מהמגירה שלפה חוט ומחט. השחילה חוט במחט. הספיגה ספירט בצמר גפן. חיטאה את המחט. הרימה מבט קפוא אל המראה, ביד אחת מושכת את תנוך האוזן למטה – ביד השניה נועצת את המחט פנימה. לאט. משחילה את החוט אל החור הנוצר באוזן.

הדם נספג בחוט
הכאב נספג בלב.

משחררת את המחט מהחוט וקושרת את הקצוות המדללים מתנוכי האוזניים לכדי טבעת.

ושוב משחילה חוט במחט. מתעלמת מזרזיף הדם הגולש מאוזנה אל צווארה. מושכת את תנוך האוזן השניה, ודוקרת דרכה לאט.

היא בת 17. אמא מתה. עוד שבועיים היא מתגייסת. יש עוגה במטבח.

עכשיו יש חורים באוזניים.

וזהו.

***

קליפ רביעי

המסיבה היתה בעיצומה. הצעירים המיוזעים והרעשניים התנועעו לקצב מוזיקת הדיסקו שרעשה סביבם. שקשוק בקבוקי הבירה וצחוקן העליז של הנערות מילא את החדר בשמחה.

עיניה הנוצצות בחנו את פניהם המסופקים של חבריה והיא התמלאה אושר. מסיבת הגיוס המאוחרת הזו החזירה אותה לחיים.

היא יצאה אל המרפסת, נושמת את האוויר הנקי מעשן הסיגריות. חצות הליל עטפו אותה והיא התיישבה על אחד הכיסאות. היא היתה לבד.

הבדידות הזמנית הזו גרמה למחשבותיה לחזור אל האנדרלמוסיה של החודשים האחרונים.

יום ההולדת ה- 17 שלה. מות האם. שעתיים של עבודת רופאים מאומצת לא נשאה פרי וליבה החולה של אימה הכריע אותה.

היא נזכרה איך שכבה קפואה בחדרה, עדיין במחלצותיה, מחכה. טעמה הפאנטומי של עוגת יום ההולדת המהודרת שאימה אפתה לכבודה עדיין נח על שפתיה.

בכיו קורע הלב של אביה חדר מבעד לדלת חדרה הסגורה. והידיעה סירבה לחדור למוחה.

בת זקונים הייתה להוריה. ילדתם הקטנה, המפונקת, המוכשרת. הם היו גאים בילדתם הקטנה והמוצלחת אשר התעלתה על כל שאר ילדי המושב הקטן בלימודיה ובכישוריה.

במשך שבעה עשר השנים הראשונות לחייה הייתה מוקפת פינוק ואהבה, מאום לא חסר לה.

אהבתם של הוריה, אחיה וחבריה עטפה אותה כאתרוג בקופסתו. עד אותו רגע בו בכיו של אביה קרע את מעטפת ההגנה שנבנתה סביבה.

הימים הבאים נראו כלקוחים מסיוט מתמשך. הלוויה, שבירתו הנפשית של אביה, שבעת ימי האבל שנמתחו כשנים.

צו הגיוס המוקדם שנח על שידתה החל להראות יותר ויותר כגלגל הצלה מאשר כעוגן מטביע. זו הייתה דלת היציאה מהעצב והכאב שעטפו את ביתה. היא החלה לצפות בקוצר רוח ליום הגיוס. והוא הגיע כחודשיים לאחר יום הולדתה הארור.

הניתוק מאביה האבל היה קשה. ימי הטירונות עברו במחשבות עצובות על האב הבודד שנשאר מאחור, במושב הצפוני.

חבריה, שלא יכולים היו לשאת את אובדן עליצות נעוריה אשר האיר את סביבתה תמיד, החליטו לערוך לכבודה מסיבה בסיום הטירונות. במפתיע, עודד אותה אביה להשתתף במסיבה.

"את חייבת לצאת מתוך האבל הזה, מיידלה. רק התחלת את החיים. זו לא הדרך להתחיל את צעדייך הראשונים. קבלי את היוזמה של החבר'ם שלך ולכי לחגוג. גם אמא הייתה רוצה בזה.."

המעבר החד מצדו האפל של החיים אל תוך העליצות הממגנטת של חבריה הייתה קשה. רק תמיכתו האוהבת של איציק עזרה.

איציק, על מרפסת ביתו ישבה עתה, היה חברה מילדות. בשנה גדול ממנה. הוא היווה חלק נכבד מצמר הגפן שעטף את ילדותה. אחיה היו בשנים רבות גדולים ממנה ואיציק הפך לאח שהיה חסר בעת בגרותה. הוא הגן, ויעץ ותמך בשעותיה הקשות כמו עלז איתה בשעותיה היפות. אחרי הוריה - הוא היה הנפש היחידה בה בטחה ועליה נשענה.

"הלו, קטנה. מה את יושבת כאן לבד? " קולו המחויך של איציק ניתק אותה משרעפיה.

היא הרימה חיוך אל פניו, מושיטה ידה אליו.

"בוא. נחזור לרקוד".

ההמולה המעושנת קיבלה את פניהם בקריאות שימחה והיא התמזגה אל תוך אהבתם העוטפת של חבריה, מגרשת את מחשבות עצב העבר.

"לילה טוב, היה כייף!" קריאתם המתרחקת של החבר'ה האחרונים בקעה מכיוון הדלת. היא שמעה את איציק סוגר את הדלת אחריהם ופנתה אל שולחן הכיבוד, עורמת כוסות מלוכלכים.

בעודה מלווה בשירתה את המוזיקה שהתנגנה ברקע, פתאום רעשנית מידי, שמעה את פסיעותיו של איציק קרבות אליה.

"אז למה רצית שאשאר אחרי כולם? מה מתנת הגיוס הזו שהבטחת לי? " שאלה בחיוך בעודה מסתובבת לקבל את פניו.

סטירת הלחי המהממת העיפה אותה עם ערמת הכוסות אל מעבר לשולחן הכיבוד. היא נחתה על שאריות עוגות ובדלי סיגריות, שברי הכוסות שהתנפצו בכף ידה חותכות את אצבעותיה.

"איציק, יורד לי דם מהאף" לחשה בבלבול, לא מעכלת את מה שקורה, מרימה מבט המום אליו.

מבטו הקר והמנוכר חלף על גופה.

"קומי."

היא עדיין שכבה תחתיו כף ידה, אפה ושפתה הפגועים מדממים.

בלא להגיד מילה נוספת קרב אליה, חפן את צמתה הארוכה, וגרר אותה אל הספה הקרובה. הכאב בקרקפתה גרם לדמעות להציף את עיניה.

"איציק, יורד לי דם מהאף" רק זאת יכולה היתה ללחוש לעברו בהלם.

היא שכבה על הספה, מבטה האטום לא קולט את מראה הגבר הצעיר העומד מולה ומסיר את בגדיו. היא לא הספיקה לקלוט את גופו העירום עת תפס בדשי חולצתה, קורע אותם בכוח, גורם לכפתורים להתעופף לכל עבר.

תלישתה של החזייה סחטה צעקת כאב מפיה כשתמיכת החזייה יצאה ממקומה וחדרה מבעד לעורו הרך של בית השחי שלה, גורם לפרץ חם של דם לזרום מבעד לקרע הכואב בצד גופה.

"איצייייקקק, כואב!!!"

"תשתקי!" סטירת הלחי השניה שספגה הבליעה את קולות בכייה ומחאותיה.

"למה?"

שתי חבטות נוספות בפניה מהאיש הגוהר מעליה השתיקו אותה סופית, מעבירים אותה לעולם מעורפל, מנתקות אותה מהמעשים שנעשו בגופה חסר התחושה.

כאב הנשיכות בשדיה הבתוליים, וחדירתו המפלחת של האיבר הבלתי מוכר לגופה - כל אלה כאילו ולא נגעו בה.

היא שכבה המומה תחת גופו המעיק של היצור הבלתי מוכר שגדלה איתו, בולעת את בכייה.

זעקת השחרור שלו, וזרימתו המהולה בדמה שזלגו בין רגליה, החזירו אותה למציאות.

כשגופו התגלגל מעליה, קמה בכאב ממקומה. בשארית כוחותיה גררה עצמה למקלחת, אוספת בדרכה את שאריות בגדיה ואת תיקה הצבאי שהיה תלוי על כסא.

במקלחת, בחנה באלם את פניה הנפוחים והמדממים. ללא אומר זרקה את שרידי בגדיה הקרועים אל פח האשפה, לובשת על גופה הפצוע והכואב את מדיה.
שארית הלילה היה מטושטש. אינה זוכרת את מסעה חזרה לבסיס הצבאי שם שרתה.

זרם המים הרותחים שפרץ מעל ראשה, כאילו העיר אותה והנחית רגליה על רצפת חדר המקלחת המשותף, סמוך לחדרה בבסיס. דמעותיה יבשו. המים הרותחים שצרבו את פצעיה, שטפו את שרידי הדם מגופה. עמדה כך מתחת לזרם המים שעה ארוכה, מנסה לשטוף את הכאב, הבושה, הלם הבגידה של איציק ואת זיכרון השעות האחרונות.

היא הספיגה גופה בזהירות במגבת עבה, עוטפת עצמה, לא מעיזה לבחון את גופה. מתעבת את מראהו.

חבשה את פצעיה באיטיות, ובעודה מתעטפת בחלוקה הרגישה את הקבס עולה בגרונה.

בתחושת גועל עצמית נזרקה לצד האסלה, והקיאה את נשמתה. הקיאה את כל החודשים האחרונים, את כל השעות האחרונות, את כל הכאב, הייאוש, חוסר האונים. היא ישבה שם והקיאה את התמימות מתוכה.

היא הזדקפה, שוטפת את פניה. מבט מהיר במראה גילה דמות חדשה. פניה היו קפואות מבע. עיניה קשות, חסרות חמלה.

נשמה עמוקות, פונה אל עבר חדרה ואל יום המחר.

***

קליפ חמישי

היא בתחילת שנות השלושים שלה.

היא החזירה לאט את הנשימה לקצב הנורמלי. גופה היה שטוף זיעה והגוף עדיין רעד. הגוף הגדול נמתח לצידה.

היא שלחה מבט מחוייך אל הגבר הגדול המתוח על המיטה, עורו בוהק לאור הנרות שמילאו את החדר.

בכל פעם שפגשה אותו, הסקס היה סוער יותר. פראי יותר. ממלא יותר.

הוא היה המאהב האגרסיבי ביותר שהיה לה. והיא נהנתה מכל שניה איתו. המפגש הפעם היה סוער מהרגיל. האחיזה שלו היתה חזקה עד שהותירה סימנים על גופה.

החדירות היו חזקות, מכאיבות. ומשום מה נהנתה מהם יותר מאשר הסקס המעודן. הם נחו. מדברים בשקט. נוגעים מידי פעם אחד בשניה. מעוררים. מתעוררים.

לפתע הזדקף על ברכיו ובכוח הפך אותה על פניה. ידו הגדולה אחזה בשיערה, מצמידה את ראשה בכוח למזרון.

"את יודעת שאת הזונה הקטנה שלי, נכון?"

היא היתה בהלם. מעולם לא דיברו אליה כך!

שתקה. מנסה לשחרר אחיזתו בשיערה.

הוא משך את אגנה מעלה מבליט ישבנה מולו.

"עני לי!" זעקת כאב נפלטה כשידו נחתה ברעש על ישבנה. צריבה חזקה בערה במעלה גבה. מתפשטת באגנה.

זיכרון ילדות מתוק החל לצוף.

היד נחתה שוב בכל ניפוץ, ידו שולחת אל גופה את צריבת הכאב.

"תגידי לי מה את!"

"לא!" ענתה כמעט ומחייכת אל תוך המזרן

החבטות נחתו שוב ושוב על ישבנה. "מה את?!"
דמעות החלו לצוף בעיניה מהכאב הצורב. ישבנה בער. והיא הרגישה איך נשימתה מתקצרת אל תוך ערפל מיוחם.

"אני הזונה הקטנה שלך!"

"ומה הזונה רוצה?"

לא ידעה מה להגיד. שתקה. ופלחי ישבנה פגשו שוב את כף ידו הגדולה.

"מה הזונה רוצה???"

"שתחדור אליה.."

"דברי ברור!" דרש מלווה את הציווי בחבטה נוספת. היתה בטוחה שישבנה אדום כעגבנייה. הכאב התעמעם והפך לבעירה מענגת..

"רוצה שת..שתז.. שתזיין אותה" בקושי פלטה את המילים שלא הורגלה לדבר בהם מעולם. עד היום.

"איפה הזונה הקטנה רוצה שאני אזיין אותה??" שמעה חיוך בקולו

"ב..בכוס?" לחשה.

"תשובה לא נכונה!" שוב חבטה. "איפה??"

היא טבעה אל תוך התחושות. העונג זוחל בכל עצב בגופה.

"הזונה הקטנה רוצה שתזיין אותה בתחת.." שמעה עצמה אומרת.. מתמכרת לבאות.

למחרת עמדה מול המראה. גופה היה מתוח מולה, סימנים כחולים מקשטים אותו.

ישבנה עדיין בער. גם שם יצוצו סימנים כחולים. שריר פי הטבעת דווי מהחדירות העזות.

היא עצמה עיניה מול המראות.

זיכרון יום אתמול עינג. הפחיד. מה, לכל הרוחות, היא עושה?
למה זה מרגיש כל כך טוב? מה היא רוצה? למה??

בהחלטיות הרימה את הטלפון.

"לא נתראה יותר. זה נגמר. זה עבר את כל הגבולות."

וסגרה את הדלת בפני התשובה. לעוד כמה שנים.

***

קליפ אחרון

גיל 39 . הווה.
גם אם מילה לא נשמעת בך
מבטך אומר בה חוקים
של מותר
של אסור
של אוהב
אותיות קולך בוקעות מהשקט
של מגע הכאב
של אנקת העונג
שלך אליה
ושב אליך

אין בך מילים
ובך המשפט
אות לאות חוברת
בשירת שלמות
בשפה ארכאית תדבר בה
רוקם הברות לנובלה
מנקד בה ערגה
וצורך
ואת התאווה שבאהבה

גם אם מילה לא נשמעת בך
אתה אומר הכל
אתה הקול
אתה הכל
שייכת לך בלבה
בגופה
ברוחה
בנפשה.