היקר לי מכל
מאת Pharoa(שולט)
2 באוגוסט 2005
זה היה סופו של יום נורא, מאותם ימים שהכל בהם הולך הפוך. כל הדרך חזרה מהמשרד קיללתי. לא חושב שהייתה קללה שלא השתמשתי בה. קיללתי את כולם, את הבוס הבן זונה, את המזכירה המעצבנת שלו, את הפקח שנתן לי דו"ח בבוקר כשרק רציתי לקנות עיתון בפיצוציה וגם את אנשי הזבל שבאו הבוקר מוקדם מהרגיל במטרה מכוונת להעיר אותי מחלום נהדר ובזה לתת את האות לתחילתו של יום הזוועה הזה.
בין קללה עסיסית לאחרת, חשבתי על שעיר לעזאזל, על מטרה שאליה אשלח את חיציי, כך ארגע חשבתי. המחשבה הזו רק הוסיפה לחוסר המנוחה. מדוע אני רוצה להשתמש בה כשק החבטות שלי? מעולם לא עשיתי זאת, מדוע היום? היא כל כך נאמנה ומסורה, האם עלי להסתכן ולפגוע בה רק בגלל כמה זונות בני זונות שהרסו לי את היום? חשבתי אולי זה יעבור לי כשאגיע וחוסר הרצון שלי לפגוע בה יגבר על הצורך שלי להתפרק. לא לקחתי בחשבון את הכלב המרגיז של השכן שנובח על כל דוברמן קשור, (אבל אם תתעטש לידו הוא נעלם אל בין חריצי המדרכה). אותו נודניק השאיר את תוצרתו הצואתית בדיוק בפתח הכניסה לבניין, כאילו ממתינה לחשל את נעליי החדשות. רציתי לצרוח!!! מסכנה המסורה שלי. היא הולכת לסבול!!!
אחרי ששפשפתי את סוליית הנעל הפגועה על הדשא בחצר, עליתי אל ביתי, כשנעליי בידיי. משתדל להרחיק אותן מפרצופי ככל שניתן. אני מצטער, חשבתי לעצמי, אבל היא כאן בשבילי, ולכן היא תספוג את כל הרוע שדבק בי היום. הקונפליקט הלך והתעצם, אבל היצר הזה שכל כך רצה להתנקם בעולם ולא היה יכול, חיפש את הקורבן והיא היתה מושלמת בשבילו. פתחתי את הדלת במהירות עצבנית, מוכן להסתער על כלבתי המסכנה.
נכנסתי כרוח סערה, אך מיד הפכתי למשב רוח קליל, מין בריזה ימית רגועה ושלווה. "רגע, זה הבית שלי?" הסתכלתי סביב, כל הבית מלא בנרות, ריחות של וניל ולימון מתערבבים בריח מדהים שמגיע מהמטבח. אני מביט לרגליי ורואה אותה, כל כך יפה, כל כך מושלמת – הכלבה שלי, השפחה שלי, האהובה שלי.
איך היא ידעה? לא שוחחנו כל היום. כאילו הרגישה שזה יום מזופת לאדון שלה. היא לקחה ממני את נעליי והלכה לחדר האמבטיה.
הסתובבתי בין חדרי הבית, כאילו לא היה ביתי, אלא בית זר שאני בוחן כדי לקנות אותו. כל החדרים מלאים בנרות. חדר השינה, המטבח וגם השירותים. נרות היו גם בסלון כשבמרכזו שולחן ערוך כאילו נלקח מתוך מסעדת יוקרה צרפתית. כשנכנסתי לחדר האמבטיה היא בדיוק סיימה לשטוף את נעליי. גם החדר הזה היה עטוף בעשרות נרות שהאירו את האמבטיה עצמה שהייתה מלאה במים חמימים כשריחות משכרים של שמנים עולים מתוכם ולצד האמבט עמד לו בקבוק יין אדום, מהסוג שאני אוהב.
אני יודע כמה מסורה היא וכמה אוהבת, אבל עדיין הייתי המום ומופתע. בעודי שקוע בהלם עמוק, שמעתי אותה פונה אליי בשקט: "אדוני? תרצה להכנס עכשיו לאמבט, או אתה מעדיף קודם לאכול?" הבטתי בה באהבה גדולה ורציתי לצעוק – "לא אמבטיה ולא אוכל. רק לנשק אותך חזק.". בכל זאת אמרתי שאמבט כזה יכול להתאים לי עכשיו. היא חייכה והחלה להפשיט אותי.
אני מביט במסירות שבה היא מסירה מעליי את בגדיי ומרגיש שזה יוצא. אני לא שולט בזה. ירדתי על ברכיי. היא הייתה בהלם. חייכתי אליה חיוך שאינו משתווה לשום חיוך שהיה אי פעם עלי אדמות וחיבקתי אותה חזק. מזל שלא ראתה את הדמעה שזלגה מעיני כששאלתי את עצמי איך חשבתי שאוכל לפגוע ביקר לי מכל.
בין קללה עסיסית לאחרת, חשבתי על שעיר לעזאזל, על מטרה שאליה אשלח את חיציי, כך ארגע חשבתי. המחשבה הזו רק הוסיפה לחוסר המנוחה. מדוע אני רוצה להשתמש בה כשק החבטות שלי? מעולם לא עשיתי זאת, מדוע היום? היא כל כך נאמנה ומסורה, האם עלי להסתכן ולפגוע בה רק בגלל כמה זונות בני זונות שהרסו לי את היום? חשבתי אולי זה יעבור לי כשאגיע וחוסר הרצון שלי לפגוע בה יגבר על הצורך שלי להתפרק. לא לקחתי בחשבון את הכלב המרגיז של השכן שנובח על כל דוברמן קשור, (אבל אם תתעטש לידו הוא נעלם אל בין חריצי המדרכה). אותו נודניק השאיר את תוצרתו הצואתית בדיוק בפתח הכניסה לבניין, כאילו ממתינה לחשל את נעליי החדשות. רציתי לצרוח!!! מסכנה המסורה שלי. היא הולכת לסבול!!!
אחרי ששפשפתי את סוליית הנעל הפגועה על הדשא בחצר, עליתי אל ביתי, כשנעליי בידיי. משתדל להרחיק אותן מפרצופי ככל שניתן. אני מצטער, חשבתי לעצמי, אבל היא כאן בשבילי, ולכן היא תספוג את כל הרוע שדבק בי היום. הקונפליקט הלך והתעצם, אבל היצר הזה שכל כך רצה להתנקם בעולם ולא היה יכול, חיפש את הקורבן והיא היתה מושלמת בשבילו. פתחתי את הדלת במהירות עצבנית, מוכן להסתער על כלבתי המסכנה.
נכנסתי כרוח סערה, אך מיד הפכתי למשב רוח קליל, מין בריזה ימית רגועה ושלווה. "רגע, זה הבית שלי?" הסתכלתי סביב, כל הבית מלא בנרות, ריחות של וניל ולימון מתערבבים בריח מדהים שמגיע מהמטבח. אני מביט לרגליי ורואה אותה, כל כך יפה, כל כך מושלמת – הכלבה שלי, השפחה שלי, האהובה שלי.
איך היא ידעה? לא שוחחנו כל היום. כאילו הרגישה שזה יום מזופת לאדון שלה. היא לקחה ממני את נעליי והלכה לחדר האמבטיה.
הסתובבתי בין חדרי הבית, כאילו לא היה ביתי, אלא בית זר שאני בוחן כדי לקנות אותו. כל החדרים מלאים בנרות. חדר השינה, המטבח וגם השירותים. נרות היו גם בסלון כשבמרכזו שולחן ערוך כאילו נלקח מתוך מסעדת יוקרה צרפתית. כשנכנסתי לחדר האמבטיה היא בדיוק סיימה לשטוף את נעליי. גם החדר הזה היה עטוף בעשרות נרות שהאירו את האמבטיה עצמה שהייתה מלאה במים חמימים כשריחות משכרים של שמנים עולים מתוכם ולצד האמבט עמד לו בקבוק יין אדום, מהסוג שאני אוהב.
אני יודע כמה מסורה היא וכמה אוהבת, אבל עדיין הייתי המום ומופתע. בעודי שקוע בהלם עמוק, שמעתי אותה פונה אליי בשקט: "אדוני? תרצה להכנס עכשיו לאמבט, או אתה מעדיף קודם לאכול?" הבטתי בה באהבה גדולה ורציתי לצעוק – "לא אמבטיה ולא אוכל. רק לנשק אותך חזק.". בכל זאת אמרתי שאמבט כזה יכול להתאים לי עכשיו. היא חייכה והחלה להפשיט אותי.
אני מביט במסירות שבה היא מסירה מעליי את בגדיי ומרגיש שזה יוצא. אני לא שולט בזה. ירדתי על ברכיי. היא הייתה בהלם. חייכתי אליה חיוך שאינו משתווה לשום חיוך שהיה אי פעם עלי אדמות וחיבקתי אותה חזק. מזל שלא ראתה את הדמעה שזלגה מעיני כששאלתי את עצמי איך חשבתי שאוכל לפגוע ביקר לי מכל.
