קרוב-רחוק
מאת שקט חזק(שולט)
3 ביולי 2005
היא כבר למדה להכיר אותו, לקרוא אותו עוד לפני שבחר את המילים.
ידעה איך לקבל את פניו כשהוא מגיע, ידעה שהוא לא אוהב להעניש, הוא אוהב להיות מרוצה.
והיא ידעה מה גורם לו להיות מרוצה. כבר לא הרגישה את הזיעה ופעימות הלב כשהתרוצצה לכבודו. כמו טקס קבוע שכבר ביצעה פעמים רבות, כמו סרט שהיא מכירה כבר כל תמונה בו. לשים בוידאו וללחוץ Play. להשאב לתוכו.
כמו סקס, רגיל, בחושך, מתלטפים כמה דקות, מנשקים ומלקקים, ואז חודרים, ואז גומרים, ומתנגבים. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. כמו סקס רגיל, כמו גביע גלידה וניל. כמו הטקס הזה - להגיש לו, להיות בשבילו, להיות האשה הקטנה שלו, להתמסר, ולדעת שמשהו חסר.
*
ואז גילתה אותו, את האיש החדש. הוא היה אלמוני, תחת כינוי מסקרן. במשך היום ניהלה איתו שיחות, והוא ידע לקרוא אותה עוד לפני שבחרה את המילים. ידע איך היא מרגישה, חייך מבעד לריצודי המסך, חיוך בטוח, של אחד שיודע להרגיש את מה שהיא מרגישה. היא לא שיקרה לו, אמרה מראש שיש לה מישהו. והוא חייך כשהיא נשאבה אל מילותיו.
אחר הצהריים היתה מתנתקת ממנו ומתחברת לתפקידה בבית, לטקס שהכירה. מנקה, מסדרת ומכינה הכל לכבוד האדון. מחכה שיבוא, מקבלת את פניו, מפנקת אותו, ובלבה רועם קולו של האחר, ששולט עכשיו על חייה מבלי שאדונה יודע. את הוראותיו היא ביצעה על האדון שלה בבית, את מילותיו שהכתיב לה היא אמרה בהכנעה על הגבר שלה. אבל גם האלמוני היה שם, אולי יותר מוחשי מהמוחשי שלה. רועם בקולו, יושב על כס המלכות שהכינה לו בתוך ראשה ומניע אותה, כמו בובה של חוטים בלתי נראים, פנימיים, שאי אפשר לחתוך כי אי אפשר לגעת בהם.
ופעימות הלב חזרו אליה, כששירתה את אדונה הרחוק בהגשמת שירותה אל אדונה הקרוב. בכל יום היה משהו חדש, סרט בהמכשים, בצבעים חדים.
*
ואז הוא נעלם לה. בוקר אחד הגיעה למקום המפגש הקבוע שבין סמטאות הרשת, והוא כבר לא היה שם. כל מה שנשאר היה כתביו החקוקים בתיבת ההודעות שלה, ועוד יותר מכך בתוך ראשה. והיא קראה בהם שוב ושוב, הפכה בהם, חיפשה בהם משהו חדש ולא מצאה. כמו סרט ישן ומוכר התמכרה לקריאה החוזרת, לשינון שלהם, למאמץ ההולך וגדל לשחזר מהם את הרגש שעוררו בה אז.
וכשהגיע אדונה בערב היתה שוב מתמסרת לו, וידעה שתרגיש את הדבר החסר, והפעם גם ידעה מהו. אבל היא לא הרגישה אותו. כי אותה בהלה מעזיבתו של ההוא עוררה את החשש מעזיבתו של זה, והיא רצתה שוב להיות שם בשבילו, לדעת שהוא מרוצה, לקבל אותו בטקס השמור רק לו, להעניק לו את מה שלמדה, להיות אדוקה.
וכל הזמן קינן בה עוד ההוא. מלבה אותה במילותיו, בקיומו ובהעלמותו. ובטנה התהפכה בתוכה בכל רגע שלא העזה לספר עליו לאדונה, ועוד יותר מכך התהפכה כשחשבה שהוא יודע, שאולי היה זה הוא בכלל, משחק בה, אבל חכם ממנה, כי גם את זאת לא היתה יכולה לשאול. וכל מה שנותר לה הוא לחזור ולהיות שם מול חיוכו, בשבילו, בשבילם, עם בטנה המתהפכת, המתמסרת.
ידעה איך לקבל את פניו כשהוא מגיע, ידעה שהוא לא אוהב להעניש, הוא אוהב להיות מרוצה.
והיא ידעה מה גורם לו להיות מרוצה. כבר לא הרגישה את הזיעה ופעימות הלב כשהתרוצצה לכבודו. כמו טקס קבוע שכבר ביצעה פעמים רבות, כמו סרט שהיא מכירה כבר כל תמונה בו. לשים בוידאו וללחוץ Play. להשאב לתוכו.
כמו סקס, רגיל, בחושך, מתלטפים כמה דקות, מנשקים ומלקקים, ואז חודרים, ואז גומרים, ומתנגבים. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. כמו סקס רגיל, כמו גביע גלידה וניל. כמו הטקס הזה - להגיש לו, להיות בשבילו, להיות האשה הקטנה שלו, להתמסר, ולדעת שמשהו חסר.
*
ואז גילתה אותו, את האיש החדש. הוא היה אלמוני, תחת כינוי מסקרן. במשך היום ניהלה איתו שיחות, והוא ידע לקרוא אותה עוד לפני שבחרה את המילים. ידע איך היא מרגישה, חייך מבעד לריצודי המסך, חיוך בטוח, של אחד שיודע להרגיש את מה שהיא מרגישה. היא לא שיקרה לו, אמרה מראש שיש לה מישהו. והוא חייך כשהיא נשאבה אל מילותיו.
אחר הצהריים היתה מתנתקת ממנו ומתחברת לתפקידה בבית, לטקס שהכירה. מנקה, מסדרת ומכינה הכל לכבוד האדון. מחכה שיבוא, מקבלת את פניו, מפנקת אותו, ובלבה רועם קולו של האחר, ששולט עכשיו על חייה מבלי שאדונה יודע. את הוראותיו היא ביצעה על האדון שלה בבית, את מילותיו שהכתיב לה היא אמרה בהכנעה על הגבר שלה. אבל גם האלמוני היה שם, אולי יותר מוחשי מהמוחשי שלה. רועם בקולו, יושב על כס המלכות שהכינה לו בתוך ראשה ומניע אותה, כמו בובה של חוטים בלתי נראים, פנימיים, שאי אפשר לחתוך כי אי אפשר לגעת בהם.
ופעימות הלב חזרו אליה, כששירתה את אדונה הרחוק בהגשמת שירותה אל אדונה הקרוב. בכל יום היה משהו חדש, סרט בהמכשים, בצבעים חדים.
*
ואז הוא נעלם לה. בוקר אחד הגיעה למקום המפגש הקבוע שבין סמטאות הרשת, והוא כבר לא היה שם. כל מה שנשאר היה כתביו החקוקים בתיבת ההודעות שלה, ועוד יותר מכך בתוך ראשה. והיא קראה בהם שוב ושוב, הפכה בהם, חיפשה בהם משהו חדש ולא מצאה. כמו סרט ישן ומוכר התמכרה לקריאה החוזרת, לשינון שלהם, למאמץ ההולך וגדל לשחזר מהם את הרגש שעוררו בה אז.
וכשהגיע אדונה בערב היתה שוב מתמסרת לו, וידעה שתרגיש את הדבר החסר, והפעם גם ידעה מהו. אבל היא לא הרגישה אותו. כי אותה בהלה מעזיבתו של ההוא עוררה את החשש מעזיבתו של זה, והיא רצתה שוב להיות שם בשבילו, לדעת שהוא מרוצה, לקבל אותו בטקס השמור רק לו, להעניק לו את מה שלמדה, להיות אדוקה.
וכל הזמן קינן בה עוד ההוא. מלבה אותה במילותיו, בקיומו ובהעלמותו. ובטנה התהפכה בתוכה בכל רגע שלא העזה לספר עליו לאדונה, ועוד יותר מכך התהפכה כשחשבה שהוא יודע, שאולי היה זה הוא בכלל, משחק בה, אבל חכם ממנה, כי גם את זאת לא היתה יכולה לשאול. וכל מה שנותר לה הוא לחזור ולהיות שם מול חיוכו, בשבילו, בשבילם, עם בטנה המתהפכת, המתמסרת.
