לבד (חלק א')

הם הכירו באחד המפגשים. מצב נדוש, הוא אדון והיא סאבית. למרות יחסי הכוחות הברורים כל כך מבחינת ההגדרה אף אחד מהם לא התנהג בהתאם. סתם שני בני אדם עם נטיות שליטה שמדברים ביניהם על כוס משקה.

הוא הבין ממנה שהיא מתוסכלת. היא סיפרה לו שנמאס לה. די ! אין לה כוח לכל הדומים למיניהם וגם משעמם לה בחיים. היא מרגישה ריקנות וחוסר עניין למרות שיומה די עמוס. היא רוצה את הדבר האמיתי אבל לא מצליחה למצוא יריב ראוי, "אף אחד לא יכול עלי" היא אומרת, "כולם נשברים בסוף". מפעם לפעם היא הספיקה גם להתלוצץ עם חברותיה על המצב העגום. הוא לא ידע איך היא מרגישה לגביו אבל הבין שחובת ההוכחה מוטלת עליו אם ירצה בה.

הקשר ביניהם לא התחזק ונשאר רופף. קצת שיחות בצ'ט, מסנג'ר פה ושם. עוד מפגש ולפעמים שיחות טלפון אל תוך הלילה. הוא קרא אותה הרבה בבלוג ובתגובותיה בפורומים השונים. הוא למד אותה וניסה לראות את תמונת הפסיפס שהיא מסתירה מבעד לשכבות האבק שנוצרו עם השנים. היא מצידה לא חשבה בכיוון שלו בכלל. אמנם היה בו משהו מושך ומסקרן אבל הוא היה נחמד מדי לטעמה והיא לא הרגישה שזה נכון עבורה. לפחות לא למה שהיא מחפשת.

יום אחד הם דיברו בצ'ט והשיחה התגלגלה לה לכיוון הפנטזיה, המאווים וההשקפה שלה בתחום.
"למה את כאן?".
"כי זה מה שאני אוהבת".
"מה את אוהבת?".
"אוהבת להישלט, לאבד שליטה, לצוף בתוכי."
"לאבד שליטה. מה זה עושה לך?"
"זה עושה לי טוב. אני חופשייה, מאושרת. זה מנקה אותי"
"הבנתי. מה הדבר שהכי מפחיד אותך?".
"אממ. אני חושבת שלהישאר לבד זה הפחד הכי גדול שלי."
"אני לא מסוגלת להישאר לבד עם עצמי."
"מה את מרגישה כשאת לבד?".
"פחד. תסכול. עצבות".
"אני גם לא אוהב את הלבד שלי אבל לפעמים זה עוזר למחשבות. לעצור ולחשוב."
"האם איבדת שליטה עם עצמך פעם?"
"למה אתה מתכוון?"
"האם איבדת שליטה כשהיית לבדך?"
"לא. איך אפשר לאבד שליטה לבד? אני צריכה שמישהו ישמור עלי, שיהיה לצידי."
"שאלה טובה יקירתי, שאלה מעניינת."

לאחר שבועיים הם קבעו להיפגש סתם לשתות משהו קטן בבית קפה בהרצליה. אחרי ששתו את הקפה ודיברו אל תוך הלילה פתאום הוא שאל אותה:

"כמה את סומכת עלי?"
"למה אתה שואל?"
"האם זה משנה למה?"
"לא, אבל אני לא מבינה מאיפה זה בא לך."
"זו שאלה פשוטה. האם את סומכת עלי?"
"אני סומכת עליך שלא תעשה משהו בכדי לפגוע בי. אני חושבת שאתה בנאדם טוב."
"אני רוצה שתבואי אחרי."
"לאן?"
"לרכב שלי"

הם קמו מהשולחן וצעדו לכיוון החניה. השעה היתה קרוב ל- 01:30 והחניה היתה ריקה מאדם. הם התקרבו לרכב שלו וכשהם נעמדו לצידו הוא הסתובב אליה וחייך. היא הרגישה קצת מוזר ולא הבינה מה קורה. הוא פתח את תא המטען.

"היכנסי" הוא החווה לה לכיוון התא שהיה מרופד בסמיכה עבה.
"סליחה?!" היא השיבה. "מה הכוונה להיכנס? לאן בדיוק?"
"את אמרת שאת סומכת עלי נכון?".
"כן אבל."
"בלי אבל, אם את סומכת עלי הכנסי. זה הדבר האמיתי."
"תשכח מזה אני לא משתתפת בשטות הזו."

הוא הביט בה ארוכות וחייך שוב. היא התחילה להתעצבן. זה לא מתאים לה העניין הזה. הבנאדם מופרע. היא שונאת כשהאנשים שהיא מכירה הופכים להיות מוזרים פתאום בלי שום התרעה.

"נו מה החלטת? אני מבטיח לך שלא יקרה לך כלום."
"זה לא קשור לזה בכלל. אמרתי שאני סומכת עליך אני פשוט לא מבינה מה אתה רוצה ממני."
"מה שאני רוצה כרגע זה שתראי לי כמה את סומכת עלי ותכנסי לתא המטען. זה הכל."

היא חשבה לעצמה כמה רגעים והמחשבות החלו לרוץ בראשה בלי הפסקה. היא חשבה שאולי הוא איזה רוצח או סתם ילד קטן. היא חשבה האם יש לה אומץ לעשות דבר כזה. איך היא תמיד מגיעה למצבים הדפוקים האלו. די! נמאס לה מהשטויות האלה. נמאס מהתרגילים והמשחקים. היא רצתה לעוף משם אבל משהו עצר אותה. משהו בתוכה לא נתן לה ללכת. הוא רק עמד שם והביט בה. לא דיבר, רק חייך לעברה בהבנה. זה שיגע אותה.

"טוב מה אתה רוצה עכשיו?", היא שאלה בעצבים.
"אני רוצה שתכנסי לתא."
"ומה יקרה אם אני אכנס?"
"כלום."
"כלום? אתה מבטיח?"
"אני מבטיח."
"אני אכנס בתנאי שלא תנעל את הדלת."
"אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה. אני רק יכול להגיד לך שלא יקרה לך שום דבר."
"אוף איתך. למה אתה כזה מוזר פתאום! הכל היה נחמד. למה אתה חייב להרוס."
"אני לא הורס כלום. זו את שהורסת."
"אני?! אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני"
"את כן יודעת את רק מפחדת. זה טבעי לפחד. אני מבין אותך."

הדברים שהוא אמר חדרו אליה ונספגו בליבה. משהו בה השתנה פתאום. היא הרגישה בעוצמה שלו. בשלווה. הוא יודע מה הוא עושה.

"טוב אני מוכנה לנסות. אני לא פחדנית. אני לא מאמינה שאני עושה את זה בכלל."

היא נכנסה פנימה וכל מה שהיא הספיקה לראות זה את החיוך המרוצה שלו לפני שהיא שקעה בחשיכה המוחלטת כאשר דלת תא המטען נסגרה מעליה בעדינות.