ביזאר
מאת Tmm
12 באוגוסט 2005
כבר שעות שהוא ככה,
בתנוחה הזו,
לא יכול לזוז,
לא יכול לראות,
לא יכול לדבר,
לא לצעוק לעזרה,
קשור.
הרצפה הקרה כבר התחממה תחת רגליו.
הוא יודע שהוא ערום.
קשור לאסלה.
ראשו וצווארו קשורים בתנוחה כזו שפיו פתוח בפתח האסלה.
הוא לא יכול לסגור את הפה.
על מצחו המלכה כתבה בלורד שחור וגדול "בית שימוש אנושי".
כי זה העונש שלו. הוא עשה מעשה טיפשי מאוד. מעולם לא פגעו במלכה ככה. הוא יענש, כך היא אמרה.
החדר חשוך,
קטן,
מפחיד.
הוא מנסה לצעוק, אבל רק קולות מוזרים נפלטים מפיו אל חלל החדר הקטן.
ואולי זה לחינם? אולי אין אף אחד באזור?
אולי בכלל אף אחד לא יחזור והוא ירקב ככה?
הזמן עובר כל כך לאט,
עד שתחושת הזמן מתפוגגת,
והזמן נמדד על פי הכאב, ועל פי הרעב והצמא הגדולים.
פיו יבש,
בטנו מקרקרת, מתחננת לגרגר אוכל, לטיפת מים.
כנראה שכבר שעות עברו, ואולי יום, אולי יומיים, ואולי... מי יודע...?
על כל כך הרבה דברים הספיק לחשוב,
והנה כמעט שהוא מתעלף, הוא כל כך רוצה לשתות.
לפתע צליל מוכר נשמע,
תמיד כל כך הפחיד אותו והעלה בו יראה,
אבל עכשיו היא התקווה הגדולה שלו.
הדלת נפתחת, והאור נדלק. רעש של בגדים מורדים.
היא מתיישבת על פיו.
ללא מילים.
הוא לא יכול לדבר. ולא לזוז, ואפילו לא לראות.
אבל הוא מכיר את ריחה של המלכה שלו.
זו היא. אולי היא באה לשחרר אותו?
"צמא?" שואלת אותו.
והוא ממלמל משהו שנשמע כמו כן ומנסה להנהן בכוח.
"אז שתה" אומרת, וזרם של שתן קולח אל תוך גרונו. בהתחלה הוא נגעל, אבל, אם לא ישתה הוא יתעלף שוב, ומי יודע מה הלאה?! אולי ימות?!
שותה בכוח, שותה ושותה כל טיפה ולא נותן להן לזלוג לצווארו.
כשמסיימת, מנגבת, מתלבשת ויוצאת.
כך חוזר חלילה. שוב ושוב ושוב ושוב.. שעות, אולי ימים?
הוא הפך תלוי בה, אם תחליט הוא ימות.
כמה כוח יש לשתן שלה. אלוהים.
על כל כך הרבה דברים הספיק לחשוב.
הוא כל כך עלוב לידה, כל כך שטחי. אין מילים לתאר.
בלעדיה הוא מת.
חושב וחושב...
עד שהרעב מתחיל לקנן בו.
הוא מייחל לאכול משהו, להכניס משהו מוצק לקיבתו.
האור נדלק,
היא נכנסת ומורידה את מכנסיה.
הוא מחכה בכניעה. יודע מה הולך לבוא. אבל תמיד ישנה תקווה.
לצאת לחופשי, להשתחרר. ואז הוא יהיה עבד טוב. באמת באמת.
היא מתיישבת.
אבל אז הוא מרגיש שזה לא איבר מינה על פיו, זהו חור אחר, קטן יותר.
"רעב?..." שואלת.
הוא כזה עלוב לידה.
בתנוחה הזו,
לא יכול לזוז,
לא יכול לראות,
לא יכול לדבר,
לא לצעוק לעזרה,
קשור.
הרצפה הקרה כבר התחממה תחת רגליו.
הוא יודע שהוא ערום.
קשור לאסלה.
ראשו וצווארו קשורים בתנוחה כזו שפיו פתוח בפתח האסלה.
הוא לא יכול לסגור את הפה.
על מצחו המלכה כתבה בלורד שחור וגדול "בית שימוש אנושי".
כי זה העונש שלו. הוא עשה מעשה טיפשי מאוד. מעולם לא פגעו במלכה ככה. הוא יענש, כך היא אמרה.
החדר חשוך,
קטן,
מפחיד.
הוא מנסה לצעוק, אבל רק קולות מוזרים נפלטים מפיו אל חלל החדר הקטן.
ואולי זה לחינם? אולי אין אף אחד באזור?
אולי בכלל אף אחד לא יחזור והוא ירקב ככה?
הזמן עובר כל כך לאט,
עד שתחושת הזמן מתפוגגת,
והזמן נמדד על פי הכאב, ועל פי הרעב והצמא הגדולים.
פיו יבש,
בטנו מקרקרת, מתחננת לגרגר אוכל, לטיפת מים.
כנראה שכבר שעות עברו, ואולי יום, אולי יומיים, ואולי... מי יודע...?
על כל כך הרבה דברים הספיק לחשוב,
והנה כמעט שהוא מתעלף, הוא כל כך רוצה לשתות.
לפתע צליל מוכר נשמע,
תמיד כל כך הפחיד אותו והעלה בו יראה,
אבל עכשיו היא התקווה הגדולה שלו.
הדלת נפתחת, והאור נדלק. רעש של בגדים מורדים.
היא מתיישבת על פיו.
ללא מילים.
הוא לא יכול לדבר. ולא לזוז, ואפילו לא לראות.
אבל הוא מכיר את ריחה של המלכה שלו.
זו היא. אולי היא באה לשחרר אותו?
"צמא?" שואלת אותו.
והוא ממלמל משהו שנשמע כמו כן ומנסה להנהן בכוח.
"אז שתה" אומרת, וזרם של שתן קולח אל תוך גרונו. בהתחלה הוא נגעל, אבל, אם לא ישתה הוא יתעלף שוב, ומי יודע מה הלאה?! אולי ימות?!
שותה בכוח, שותה ושותה כל טיפה ולא נותן להן לזלוג לצווארו.
כשמסיימת, מנגבת, מתלבשת ויוצאת.
כך חוזר חלילה. שוב ושוב ושוב ושוב.. שעות, אולי ימים?
הוא הפך תלוי בה, אם תחליט הוא ימות.
כמה כוח יש לשתן שלה. אלוהים.
על כל כך הרבה דברים הספיק לחשוב.
הוא כל כך עלוב לידה, כל כך שטחי. אין מילים לתאר.
בלעדיה הוא מת.
חושב וחושב...
עד שהרעב מתחיל לקנן בו.
הוא מייחל לאכול משהו, להכניס משהו מוצק לקיבתו.
האור נדלק,
היא נכנסת ומורידה את מכנסיה.
הוא מחכה בכניעה. יודע מה הולך לבוא. אבל תמיד ישנה תקווה.
לצאת לחופשי, להשתחרר. ואז הוא יהיה עבד טוב. באמת באמת.
היא מתיישבת.
אבל אז הוא מרגיש שזה לא איבר מינה על פיו, זהו חור אחר, קטן יותר.
"רעב?..." שואלת.
הוא כזה עלוב לידה.
