פלישה

הם קבעו להיפגש לאחר חודש שלא התראו. יום לפני הפגישה התגלו אילוצים שלא אפשרו לה להגיע לפגישה עימו. היא התקשרה אליו ואמרה לו: "אדוני, אינני יכולה להגיע".
"את יכולה ואת תגיעי!" קבע.
"באמת שאיני יכולה, אדוני. ניפגש במועד אחר."
"לא מעניין אותי! את נפגשת עימי מחר ואת ממלאה את ייעודך כלפי מכורח מעמדך."

היא ידעה בדיוק למה הוא התכוון. היא הייתה הזונה שלו והוא היה האדון שלה והיא צריכה לעשות מה שהאדון דורש. למרות שלא היה מולה, ראתה בעיני רוחה את עיניו הרושפות והקוצפות. היא ידעה שכשיש לאדונה מטרה, הוא חותר אליה ללא פשרות עד שמשיגה. לאחר שתיקה קצרה הציעה פגישה חפוזה במקום ניסתר לא רחוק מביתה.

"מה אתה אומר אדוני?"
"אני מגיע א ל י י ך מחר," סינן מבין שיניו.
"אלי?!" נבעתה.
"כן, אלייך הביתה."
היא ידעה שהוא מתכוון לכך והזדעזעה לנוכח הרעיון.
"אדוני, אני לא חושבת ש..."
"שום ש...", עצר אותה. "אני אצלך מחר וזה סופי!"

היא התפתלה, ידעה שזהו גבול של ייהרג ובל יעבור מבחינתה. היא לא תכניס גבר זר לביתה, לביתו של בעלה, למבצר הביטחון שלה, לעוגן חייה. זה מקום שלא תחפוץ לחשוף בפני מאהב, אדון, או כל גבר אחר בחייה. את הצד הזה שלה היא רוצה להשאיר עלום, מחוץ לביתה. צד אפל בחייה, שלא ידרוך על סף דלת ביתה.

היא ידעה גם שאדונה חיכה לזה, חיכה לדעת עוד גבולות שקבעה לעצמה. כחיה המשחרת לטרף צבא לכל צל של גבול שלה, כדי לגרום לה לחצותו, להביאה אל הקצה. היא חשה כחיה במלכודת. ככל שהתנגדה לו ,הוא רק רצה יותר. האדרנלין בעורקיו גאה, הרעב שלו להכניעה גבר, וההתעקשות שלו התחזקה מרגע לרגע.

"מחר ב ב י ת שלך!" רעם קולו באוזניה והיא לא ידעה את נפשה מרוב דאגה. האומנם? לרגע ניסתה לאזן את מחשבתה כשאמביוולנטיות אופפת אותה.תחושות עלומות הסעירו את רוחה. מה היא באמת מרגישה? סופה החלה מתגבשת במוחה כמערבולת של גלים גבוהים מבלי יכולת לשלוט במחשבותיה.

כל אותו לילה לא עצמה עיניה כשסצנות גראפיות חולפות בראשה. איך? מה? למה? מה תעשה? ואיך תסתיר את האדון שלה אם מישהו ידפוק לפתע בדלת וירעיד את ליבה?
תסריט של כל תרחיש עבר במוחה, ומאידך האמוציות הציפו אותה.

למחרת התעוררה מוקדם מהרגיל, כולה נסערת ועייפה מהליל הקודם בו לא עצמה עין. במשך כשעה התרוצצה בבית מחדר לחדר עד שבני הבית הלכו לדרכם והיא נשארה לבדה.
צלצול הנייד החריד את ליבה. הציצה בו וראתה הודעה ממנו: אכן הוא הודיע שהוא בדרך אליה.

הדילמה הייתה קשה מנשוא. רגשות פחד וחשש עזים הציפו אותה, אך מרגע לרגע רגשות אלו התחלפו במחשבות ארוטיות נועזות, אשר גרמו לה לריגוש עמוק. היא חשה איך הרטיבות ניגרת מירכיה, והתחושה של מתח מהול בחרמנות הסבה לה עונג רב. לפתע שמעה את פעמון הדלת. ליבה שהלם בכוח רב כמעט התפוצץ מרוב התרגשות. היא רצה לדלת ופתחה אותה.



הוא עמד שם, גבוה ורם, נישא אל-על עם מבטו החודר. היא אהבה את המראה שלו. מבטה הצטלב במבטו והוא שם פעמיו לתוך הדירה. בקושי הספיקה לסגור את הדלת, ומיד חשה איך הוא הדביקה אל הדלת בנשיקה אחת רטובה וחזקה. גופו הענק ניצמד אליה. רעד עבר בגופה. לפתע הוא סובב אותה כשגווה אליו, ניצמד אליה בכוח והפליא את מכותיו על ישבנה. היא אהבה זאת, והוא ידע את זה.

היא אהבה את זה חזק, כשהוא לוקח אותה כך, כשהוא מדביק אותה לקיר, כשהוא זורק אותה לרצפה, והיא מתפתלת כמו חיה קטנה למול הגודל שלו .הוא זרק אותה על השולחן והחדיר אצבע מהירה לתוך החור האחורי שלה. היא פצחה בזעקת כאב שלאט התחלפה בנאקת עונג חרישית. עוד לא הבינה מה קורה עימה ומצאה עצמה על הרצפה מולו.

"זחלי אלי" אמר. "מי את?" לחש לאחר שידיו פותחות בביטחון את סוגר מכנסיו. "תגידי לי מי את?" היא שלחה אליו מבט מלמטה. היא ידעה למה הוא מצפה. זה היה מין קוד כזה ביניהם והיא סיפקה לו את מבוקשו. " הזונה שלך" לחשה. "אני הזונה שלך, אדוני" הוסיפה. הוא מיהר לשלוף את איברו, מיקם אותו אל מול פניה ונעץ אותו חזק אל תוך גרונה, כשהיא משתנקת חזק וכמעט נחנקת אל מול האיבר הזקור. היא לא אהבה כשהוא עושה זאת.

"לקקי זונה, מצצי כמו סוכרייה. כן! כך! כמו שאת יודעת."היא מצצה את אברו וליקקה כזונה מדופלמת במשך כמה דקות עד שהוא ניתק עצמו ממנה לפתע וציווה: "זחלי עכשיו שוב מולי, הראי לי את ביתך." היא ניסתה לקום אך הוא מנע זאת עם רגלו ושוב היא מצאה את עצמה זוחלת לפניו כמו כלבה על ארבע. הם הגיעו לאחד מחדרי הבית לאחר ששניהם מזיעים מגודל המאמץ וההתרגשות. "קומי זונה" פקד עליה."הביאי לי כוס מים." היא קמה ממקומה והביאה לו כוס מים ואז הופתעה לגלות שיש לו תוכניות בשבילה. הוא הודיע לה: "אני הולך לזיין אותך על המיטה של בעלך."

לשמע ההכרזה הזאת נרעדה מאד. לא! - חשבה בליבה, לזה היא לא תסכים. לקודש הקודשים שלה היא לא תכניס אותו. הוא לא יזיין אותה על המיטה שלה ושל בעלה. בכוחות גדולים התנגדה לו תוך כדי שהוא גורר אותה על הרצפה. היא ביקשה והתחננה: "בבקשה לא, אל תעשה זאת, אדוני. אל נא, אני לא רוצה את זה".ככל שהתנגדה לו כך גבר יצרו לבצע בה את זממו ולהוציא לפועל את תוכניתו. הוא גרר אותה למיטה הגדולה בחדר השינה כשהיא מתנגדת ובוכה.

כשהיא שוכבת על המיטה, אפופת דמעות ומנסה להסדיר את נשימתה, עייפה ממאמץ ההתנגדות אליו, עצר והחל לנשקה ברכות תוך רצון להרגיעה.
"מי את?" שאל שוב. "את הזונה שלי," הפטיר "ואת צריכה לעשות כל מה שאני אומר. ואם אני רוצה לזיין אותך כאן, אני אעשה זאת! ואת תסכימי כי גם את רוצה את זה." היא בהתה בו. לרגע היא חשה מן תחושה של ריחוף - כאילו היא לא שם, כאילו זאת מישהי אחרת ששוכבת שם במיטתה. הוא מיד החזיר אותה למציאות. "זו את כאן, הזונה שלי. הרימי את ישבנך מיד! פתחי אותו בשבילי והגישי לי אותו."

כמו בתוך חלום הזוי היא חשה איך הוא מטמא את המקדש שלה, איך הוא חודר לקודש הקודשים בביתה כמו שהוא חודר לתוך ישבנה, לתוך פיה ולתוך כל אחד משלושת חוריה ופורק שם את אונו. האומנם תחושות טומאה שנמהלו בתחושות עונג עילאיות הן אשר הטרידו את מוחה? או שמא ההבנה ששוב שברה גבול מגבולותיה?

היא חשה חשופה ועירומה שוב מולו, מול האדון שלה, שחדר לנבכי חייה אל תוך ורידיה, אל תוך עומק נימיה ונשמתה. היא אהבה את התחושה הזו של משחק באש, ההליכה על הקצה. הייתה בה הבערה הזו שלהטה, והוא ידע לגעת בה, להבעיר וללבות אותה בסערה, לדעת אותה במקומות האסורים.

היא אהבה להיות כל כך חסרת אונים מול הישות הזו שבאינטנסיביות, במסיביות, בעקשנות ובהתמדה השתלטה על חייה. הוא האדון שלה,שחדר אל תוך הרבדים הכי כמוסים של חייה, אל הסודות האפלים שלה. הוא האדון שלה שהכיר את הצד הכי עמוק בה כמו שאף אחד לא הכיר, אפילו לא היא את עצמה. כן! היא הייתה זונה, הזונה שלו, והיא ידעה זאת.