המזכירה
מאת nerissa(אחרת)
21 באוגוסט 2005
המפתחות הצטלצלו בעליזות כשפתחתי את דלת הכניסה למשרדים. כרגיל, הייתי הראשונה.
תעבור עוד שעה בטרם יתחילו להגיע ראשוני האנשים.
אני אוהבת את השעה השקטה הזו של הבוקר, מעוררת לחיים את כל מכשירי המשרד, שומעת אותם מברכים אותי לשלום בקול זמזום, נורותיהם קורצות אלי.
חלצתי את הסנדלים גבוהי העקב שלי לצד שולחני ופסעתי יחפה על השטיח אל המטבחון, מכינה לעצמי אספרסו ארוך – הטקס של הבוקר.
אני אוהבת את המקצוע שלי. אוהבת להיות מזכירה, למרות שאני מודעת ליכולותיי ויודעת שאוכל להתמודד בקלות עם תפקיד הרבה יותר בכיר במערכת. אני עוסקת במקצוע הזה מעל לעשרים שנה ולמרות פיתויים שונים ומשונים שנתקלתי בהם בימי חיי, תמיד העדפתי את מה שאני עושה כעת.
יש סטיגמה "נמוכה" למקצוע שלי ורבים לא מבינים באמת את משמעות התפקיד הזה כשהוא נעשה טוב. כשיש מישהי בעלת יכולות גבוהות בעמדה הזו.
מזכירה בכירה היא מרכז תקשורת ומידע. היא נחשפת לדברים הכי רגישים וחסויים בחברה ובגלל המעמד השקוף שלה בקרב האנשים, לעיתים קרובות היא בעלת מידע רחב יותר מאשר ההנהלה הבכירה משום שאנשים לא שומרים לשונם בקרבתה. יש לה זווית ראייה כוללת על כל התחומים והמחלקות ומידע שכזה המנוהל בחוכמה יכול לתת עוצמה (לעיתים מסוכן) בידיה של מזכירה חכמה.
תמיד התרחב התפקיד שלי לעוד מישורים. הרחבתי אותו. היום אני גם עוסקת בניהול היבוא והיצוא של החברה ואחראית תחום המחשוב שזה כולל טיפול שוטף בפועל במערך המחשוב של החברה. עוד נתון המאפשר לי גישה לחומר רגיש ולמידע שוטף מעבר ל"גבולות שולחן העבודה" שלי.
לא פעם גיביתי את המנכ"ל החביב שלי כשהיה בחו"ל, אם בנוגע לעבודה ואם בחופשה. בינינו? הוא יכול להישאר שם. כולנו יכולים להסתדר טוב בלעדיו. כשהוא נמצא כאן, הוא רק מפריע לתפעול השוטף של החברה. הדבר הטוב ביותר שעשה היה לקבץ סביבו צמרת ניהולית יעילה במיוחד המסוגלת להחזיק את החברה גם בלי נוכחותו. הדבר הגרוע ביותר שעשה היה לקבץ סביבו צמרת ניהולית יעילה במיוחד ההופכת אותו למיותר.
והיה לו אותי. הוא סמך עלי בעיניים עצומות. בכל התחומים. בכל פעם שהיה זקוק לפסק זמן (השד יודע ממה), אני הייתי תופסת את המושכות ומנהלת את המשרד. של שנינו. כמובן שתמיד הצגתי את הניהול הזה כאילו בא ממנו ואני רק מתווכת. לא היתה לי כל כוונה להבליט יתר על המידה את היכולות האמיתיות שלי.
אמרתי כבר. אני אוהבת את התפקיד שלי. בדיוק את מה שאני עושה. גם אם זה אומר להפחית מיכולותיי בעיני הסביבה רק כדי שלא יבעטו בי למעלה.
יגידו אנשים שיש לי ראש קטן. יגידו שאני חסרת אמביציה. יגידו גם שאני מתחמקת מאחריות.. אין לאומרים מושג עד כמה הם טועים. אולי משום שאין לאומרים מושג עד כמה התפקיד הזה יכול למלא, להעשיר ולהרחיב אופקים. גם למנכ"ל עצמו אין את המידע והידע שלי יש בתחומים השונים המצויים בחברה (אם זה מחלקת הכספים, אם שירות, שיווק ושאר התחומים). לא חשוב באיזה תחום או מחלקה תזרקו אותי, ואשחה כמו דג במים.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אולי אתחיל להתמקד בסיפור האמיתי שיש לי לספר לכם.
סיפורה של מזכירה.
***
דני פרץ בסערה אל הלשכה כשהוא אדום פנים ומתנשף.
"איפה הוא?"
"בפגישות מחוץ למשרד עד הצהריים. מה הבעיה, דני?"
"הוא לא נורמלי! איך הוא עושה דבר כזה בלי להתייעץ איתי. הוא לא מבין שכל העסקה הזו שווה לתחת? אנחנו לא מרוויחים מזה כלום כמעט." הוא ירה לעברי כשהוא צועד הלוך ושוב לפני השולחן שלי.
"דני. הרגע. על מה אתה מדבר?" אני נשענת לאחור בכסאי ומסתכלת על האיש הצעיר והנסער. דני הוא החשב שלנו. איש צעיר שנחת אצלנו בחברה לפני כשנה, תופס פיקוד על מחלקת הכספים לאחר שקודם פיקח עליה כרואה חשבון חיצוני של החברה.
כשפיטרו את מנהל הכספים הקודם שאדישותו הרגיזה את בעלי החברה, הציעו לדני את המשרה והוא שמח להיכנס לתפקיד החדש. הוא היה יעיל, מבריק, קפדן ונכנס לכולם לורידים בכל הנוגע לתפעול השוטף של החברה. זה הוכיח עצמו ללא ספק.
"את ראית את החוזה של 'יערים'? נפנף במסמך מול פני.
"הדפסתי אותו אתמול ושלחתי הבוקר. אוריאל תיקן והוסיף מספר דברים בבית ושלח אלי למייל. למה? מה הבעיה?"
"את ראית את תנאי התשלום? לא מספיק שנתן להם הנחה גבוהה, תראי את תנאי התשלום! האידיוט לא לקח בחשבון הוצאות מימון בכלל." עיינתי בחוזה וראיתי מה בדיוק "תיקן" אוריאל בבית.
אידיוט באמת. יאכלו אותו בלי מלח במועצת המנהלים.
"תן לי כמה דקות לסדר את זה, דני." הרמתי את שפופרת הטלפון, מחייגת אל הנהלת 'יערים'.
"לבנה? בוקר טוב מותק. מה נשמע? זו יעל."
"אהלן, מאמי. מה קורה?" בלעתי את ה'מאמי' שתמיד צמרר אותי והתאמתי את הסגנון ללבנה.
"הכל אחלה, מאמי. איך המשפחה? איך הקטנה מסתדרת בגן החדש?" התמרחתי דקה או שתיים בשיחת חולין לפני שהמשכתי.
"לבנה מותק – את חייבת להציל אותי, כפרה. קיבלת את החוזה ששלחת היום?"
"בטח, מאמי. כבר שמתי לחרמון על השולחן."
"תעשי לי טובה? הוציאי את זה משם. היתה לי פאשלה רצינית שם ולפני שאוריאל מוריד לי ת'ראש, אני חייבת לתקן. אני כבר שולחת לך את זה מתוקן."
"אין בעיה, מאמי. חכי על הקו."
עברו דקה בטרם לבנה חזרה אלי "יעל? אני גורסת את החוזה. שלחי לי ת'חדש."
"תודה נשמה שלי. אין כמוך. אני חייבת לך."
"ת'זבי שטויות, קורה."
מרחתי עוד כמה שניות בשיחה עם לבנה וסגרתי את הטלפון.
"עכשיו. מה אנחנו עושים כאן, דני. להוריד את ההנחה או לקצר את האשראי?"
"אין לי מושג מה אוריאל סגר עם חרמון! מה הוא הבטיח לו..."
"טוב. אני אטפל בזה." פתחתי את מסמך החוזה כשאני מתקנת את תנאי האשראי למינימום.
דקה לאחר מכן החוזה הועבר בפקס ללבנה-מאמי. דני נשם לרווחה, שלח לי נשיקה באוויר ונבלע במשרדו בקצה הפרוזדור.
לא עבר זמן רב בטרם צלצל הטלפון על השולחן.
"יעל? לבנה. העברתי לחרמון את החוזה החדש והוא רוצה לדבר עם אוריאל. שנעביר ביחד?"
"אוריאל לא כאן, לבנה."
"רגע" ירתה לבנה. הרחקתי באחת את שפופרת הטלפון מהאוזן כשהצרחה שלה בקעה מתוכה "חרמוןןןןן.. אוריאל לא במשרד. רוצה את יעל?" שאלוהים יעזור לי. השאגות של הבחורה הזו תמיד החרידו אותי.
"יעל, אני מעבירה לך את חרמון."
חייכתי, מצפה לשמוע את הקול של האיש. אהבתי לדבר איתו. לניר חרמון היה קול של חדר מיטות. אי אפשר לתאר אותו אחרת. קול שהרטיט כל נקבה ששמעה אותו. עמוק, מלחש משהו, נשמע כאילו הוא מתעלס איתך גם כשדיבר על חלקי חילוף למכונות.
"אז מה שלום המזכירה הכי סקסית ב'א.ל – פתרונות שינוע מתקדמים' בע"מ " הקול חדר לי אל האוזן, מחוייך.
"מר חרמון, אתה שוב מפלרטט איתי," עניתי בחיוך.
"אם עוד פעם תקראי לי 'מר חרמון' אני אבוא לשם ואחבוט בך, ג'ינג'ית," הוא נשמע כמעט רציני.
"אתה רק מבטיח כל הזמן, מר חרמון," צחקתי. "אבל לענייננו. במה אוכל לעזור?"
"יום אחד..." צחקק מהצד השני. "תגידי. את באמת חושבת שלא הספקתי להציץ בתנאי התשלום? יש לך מזל שהוא לא הספיק לחתום על החוזה הזה לפני ששלחת. אחרת התרגיל הזה לא היה מצליח לך."
צחקתי אל השפופרת "ניר, אתה יודע שזה לא היה עובר בשקט. שלחתי לך את החוזה החדש."
"כן. הוא מולי. אני לא מקבל את זה. איפה אוריאל?"
"בפגישות. לא תצליח לתפוס אותו עכשיו."
"אז שוב אני ואת סוגרים עניינים ביננו?" הקול הסקסי איבד מרצינותו ושוב היה מחוייך-משהו.
"אני לא מספיק טובה בשבילך, ניר?"
"אל תתחילי, יעל. את יודעת שאת תמיד יוצאת נבוכה ממשחקי המילים האלה שלנו." הצחוק שלו חימם אותי. צחוק מתגלגל, פתוח, כובש. כן – הוא תמיד הצליח לגרום לי להתכווץ בכסא בסופו של דבר. מניאק.
לא שוחחנו לעיתים קרובות. הרצינות המקצועית המקובלת ביננו איבדה את עצמה לאחר הפעם הראשונה שניר חרמון הגיע למשרד לפגישה עם אוריאל, לפני כשנה. כשחברת 'יערים' הפכה לאחד הלקוחות הגדולים שלנו.
הגבר המרשים הזה נכנס כשאני הייתי בגבי אל הכניסה למשרד. לא הבחנתי בכניסתו. שוחחנו כמה וכמה פעמים עוד קודם לפגישה בטלפון. קולו כבש אותי, אבל כמובן שסגנון השיחה נשמר מקצועי בלבד.
זה היה כאילו נשא סביבו שדה אלקטרו-מגנטי. ממש הרגיש כאילו, אם היית טורח להיות מספיק בשקט על ידו, היית שומע את זמזום השדה סביבו.
הרגשתי את נוכחותו מאחורי עוד לפני שהשמיע קול.
הסתובבתי והרמתי ראשי לפגוש מבט בוחן, חודר ומחויך בצבע ענבר. היו לו עיני חתול. ענבר בהיר, כמעט צהוב. שיער שחור קצוץ מאפיר בצדעיו, מטופח. הוא נראה צעיר לגילו. ידעתי שהוא עבר את גיל החמישים. האיש הזה היה חתול אנושי. לא יכולתי להגדיר אותו אחרת.
מאז אותה פגישה משהו השתנה. פלרטוט היה דבר קבוע בכל שיחות הטלפון שלנו, גם אם השיחה היתה גולשת מהר מאוד לרצינות תוקפנית מקצועית מצדו. תמיד תוך כבוד הדדי ומבלי להגזים. תמיד פלרטוט מחויך שלא עבר את גבול הטעם הטוב. האיש הזה גרם לי לרקום הרבה פנטזיות סביבו.
"אני לא מתכוון לוותר על ההנחה הזו, יעל," קולו של חרמון החזיר אותי להווה.
"ניר, אתה לא תוכל לקבל את הנחה וגם תנאי אשראי כאלה. אתה יודע את זה. זו היתה טעות." החזרתי קולי למסלול המקצועי.
"מה את מציעה? אני מקשיב."
דני הציץ ממשרדו כששמע את שמו של חרמון. סימנתי לו שיתקרב כשאני נעמדת לצד השולחן שלי.
"תן לי דקה לבדוק משהו, ניר."
"כמה הנחה יש כאן?" שאלתי את דני ללא קול כשאני מכסה את הפומית בידי
"עשרה אחוז. לא ממש נורא אבל אחרי מימון האשראי הזה, אין לנו כלום" הוא ענה בלחישה.
"תראה, ניר. קיבלת עשרים אחוז הנחה ואת תנאי האשראי האלה. אתה תחליט. תוותר על ההנחה, המקדמה שתשלם תהייה גבוהה. תוותר על האשראי, תשלם עכשיו פחות, אבל יהיה לך אוויר בשלב מאוחר יותר. אני גמישה. מה אתה אומר?"
דני התחיל לקפוץ מולי כמו תיש ולסמן באצבעותיו שזה עשרה אחוז ולא עשרים. השתקתי אותו כשאני מצמידה אצבע לשפתיי.
"ממממ... את גמישה?"
"נו... אל תתחיל עם זה עכשיו. בוא ונגמור עם זה, מר חרמון."
"חזרנו למר חרמון? את באמת רוצה להכעיס אותי?"
"בבקשה ניר. יש לי עוד עבודה כאן. לוותר על ההנחה או לקצר אשראי?"
"אוקיי, יעל. אני מעדיף תנאי אשראי בשלב זה."
"אז אני מוסיפה עשרים אחוז למחיר ומשאירה לך אשראי של 120 יום?"
"סגרנו. ועכשיו נחזור לדברים רציניים יותר. מתי את ואני שותים כוס קפה ביחד, רחוק מהמשרד ומהעבודה?"
"ת... תודה, מר חרמון. אני כבר מתקנת את החוזה ושולחת אליך. לגבי השאר.. נראה כבר. המשך יום נעים." מיהרתי לסגור את הטלפון קצרת נשימה.
זו הפעם הראשונה שהאיש חרג מגבולות הפלרטוט המעודן. זה הימם אותי.
"כיסיתי את הוצאות המימון, דני. נרגעת?" אמרתי כשאני מתיישבת, מחשבותיי מתעופפות למקום אחר.
מזווית העין ראיתי את הרווחה על פניו של דני. הוא כמעט התמסמס על השטיח לפני מרוב רווחה. "וואלה את – איזה אומץ יש לך. אין לך אלוהים. עכשיו נראה מה אוריאל יגיד על זה", הוא צחק כשהוא פונה למשרד.
אוריאל והחוזה לא ממש עניינו אותי ברגע זה. ניסיתי לנתח ביני לבין עצמי אם המשפט הזה שנאמר על ידי חרמון היה אמיתי או חלק מהמשחקים הטלפוניים שלנו.
רציתי שזה יהיה אמיתי.
קיוויתי.
הוא נשמע רציני.
***
צלצול הטלפון קרע אותי מהמחשבות האלה.
הושטתי יד ומשכתי את שפופרת הטלפון אלי.
"זו הפעם האחרונה שאת סוגרת כך שיחה ביננו" אמר הקול השקט והרציני בצד השני.
הרגשתי את הדם מציף את פני.
"ניר?" כאילו לא ידעתי מי זה.
"זה מה שיקרה: אני יודע שביום שישי אתם לא עובדים. גם את..."
"לא בדיוק. יש לי בית. משפחה. יש לי מספיק עבודה בימי ש..."
"אני מדבר עכשיו. את - מקשיבה, יעל," נכנס לדבריי. שתקתי אליו.
"ביום שישי את מגיע לתל-אביב ומחכה לי בשעה 9 בבית קפה." כאן נתן לי את שמו של בית קפה מפורסם במרכז תל-אביב.
"תראה, מר חרמון. זה נורא מחמיא לי שאתה..."
"מה לא הבנת בפעם הראשונה? את שותקת ומקשיבה לי, יעל." שתקתי אליו שוב.
"יש לי הצעה אטרקטיבית עבורך. הצעה מפתה. ולא – אני לא מתכוון להכניס אותך למיטה. לא בשלב זה בכל אופן. את תגיעי ביום שישי ותשמעי מה יש לי להציע לך"
המשכתי לשתוק.
"זה מובן, יעל?"
שתקתי עוד...
"שאלתי אם זה מובן לך, יעל."
רק "כן" קצר ורועד מעט יצא מבין שפתיי.
והוא סגר את השיחה מבלי להוסיף מילה. זה היה יום רביעי.
ישבתי עם שפופרת שקטה בידי, בוהה באוויר, הבטן מתהפכת לי. יום שישי פתאום איבד ממשיכתו. בשנייה הוא הפסיק להיות "יום החופש שלי" והפך להיות... מאיים.
לא ידעתי אם בכלל אסע לתל אביב. אבל זה היה שם. הנוכחות של חרמון ביום שישי. הוא כאילו חדר לתוך הספייס שלי בבת אחת.
מילותיו עדיין הדהדו בראשי: "... הצעה אטרקטיבית..","..לא מתכוון להכניס אותך למיטה..."
יום שישי. הוא הפך פתאום יום שלא רציתי שיבוא, והוא נראה רחוק כל כך. יותר מידי רחוק.
"שבי."
עצרתי ליד השולחן הפינתי שניצב מאחורי אדניות פורחות במעמקי בית הקפה. לקח לי דקה לאתר את האיש הגדול שסיגר עבה העלה עשן בידו האחת, ידו השני משחקת בכוס קפה ריקה בחלקה.
לא שלום, לא ברכת בוקר טוב, רק "שבי" קצר.
משהו התמרד והמשכתי לעמוד, מרימה אליו גבה אחת.
"אין שלום, מר חרמון?"
הוא נאנח, מניח את הסיגר במאפרה ומתרומם מכסאו.
לא ציפיתי לבאות.
במהירות השחיל כף יד אחת מתחת לשיער שנפל על גבי, אוחז בעורפי. ידו השניה עטפה את מותני. הוא משך אותי בחדות אליו כשהוא מצמיד את שפתיו לשלי.
ריח הסיגר היכה באפי, משכר, מצטרף להלם שבמעשהו הפתאומי של ניר.
קפאתי תחת לחץ שפתיו.
זה לא נגמר.
הוא הצמיד אותי יותר אליו ולשונו לחצה וחדרה אל בין שפתיי. כובשת בכוח.
הוא נישק חזק. בכוח. עמוק... וקצר.
ועזב אותי כשהוא מתיישב בחזרה.
"אמרתי, שבי."
במהירות שלחתי יד לאחוז בכסא שעמד מולי, רגליי בקושי נושאות אותי.
"בש... בשביל מה זה היה?!"
"זה היה שלום. עכשיו שבי." משהו התרכך קצת בקולו.
"אל תעשה את זה שוב, ניר", אמרתי לו בקול שקט כשאני מתיישבת מולו.
הוא הרים גבותיו כשעיניו ננעצות בשלי.
"אני רצינית. אל תעשה את זה שוב." קולי לא השתנה ולא הורדתי מבט מפני שלו.
היה שקט.
"מקבל. לא אתקרב אליך יותר ולא אגע בך." הוא צמצם עיניו מולי, "אלא אם כן תבקשי זאת ממני," הוסיף בקול שקט, כשהוא מפנה ראשו ומסמן למלצרית להתקרב אלינו.
***
"כבר כמה וכמה חודשים אני עוקב אחריך, יעל" הוא פתח לאחר שהזמנתי כוס קפה.
"עוקב אחרי?"
"אחרי התפקוד שלך. המקצועי," הוא עונה. "אני מבקש. תני לי לדבר. כשאסיים, יהיה לך זמן לשאלות."
הנהנתי והתרכזתי בקפה. ובדבריו.
"בשיחות עם אנשים הקשורים אליך מקצועית, מהר מאוד התקבלה התמונה לגבי תפקודך. גם לי עצמי היה די והותר קשר איתך כדי לבדוק זאת. מה שאני עומד לספר לך ולהציע לך הוא חסוי לגמרי. אם לא הייתי בטוח באמינותך, לא הייתי פונה אליך."
ומה עכשיו? חשבתי לעצמי. הוא מתכוון להציע לי עבודה? או אולי חמור מזה. כבר נתקלתי בעבר בלקוחות שניסו לשחד אותי. זה לא היה חדש לי. העלתי רמת כוננות אצלי פנימה והמשכתי להקשיב.
"את מקצועית, אינטליגנטית, יעילה, יש לך ראש פתוח, יחסי אנוש מעולים, יכולת ניתוח ופתרון בעיות בצורה מהירה וחכמה." חייכתי ונעתי בכסאי. תמיד היתה לי בעיה לספוג מחמאות. למרות שהייתי מודעת לכישורי, היה לא נוח לשמוע אותם נאמרים בצורה כזו. פלטתי לעברו "תודה" והתרכזתי בקפה.
"אני שייך לקבוצת אנשי עסקים בינלאומית. זו קבוצה המתפרסת על מגוון תחומים. כיוון שהאנשים האלה מסתובבים הרבה ברחבי העולם, הם נתקלים בבעיה שהיא משותפת לכולם: כשהם נמצאים במדינה זרה, לעיתים קרובות חסרים להם שירותי משרד בסיסיים כמו גם 'יד ימין' שתטפל בכל העניינים האדמיניסטרטיביים השוטפים ותחסוך מהם את הזמן הזה לנושאים חשובים יותר."
עד כאן נשמע לי הגיוני. תארתי לעצמי לאן הוא חותר. כנראה שיש לו חברה נוספת המספקת שירותי משרד לאנשי עסקים מחו"ל. הוא עומד להציע לי משרה.
"וחסר להם עוד משהו." הוא נעצר ובחן את הבעת פניי. הוא ידע שהוא יכול לסמוך על האינטליגנציה שלי שאגיע לבד למסקנה מה עוד חסר להם.
"אתה לא מציע לי להיות נערת ליווי, ניר. נכון?" פרצתי בצחוק מתגלגל.
"לא. לא ממש. כאלה יש בשפע תחת כל אבן," הוא חייך אלי. "מה שאני עומד להציע שונה מעט."
"מעט?" הרמתי גבות אליו.
"את רוצה לאכול משהו? ארוחת בוקר? עוגה?" השינוי הפתאומי בלבל אותי לרגע.
"לא. לא תודה. אני רוצה שתמשיך."
"את מבקשת שאמשיך."
"זה אותו הדבר, ניר", חייכתי.
"זה דומה. זה שונה מעט..." חייך כשהוא מצמצם עיניו.
ידעתי למה הוא מתכוון. לא – הרגשתי למה הוא מתכוון. באמצע הבטן הרגשתי את זה.
"אני מבקשת שתמשיך," חייכתי. לא ממש הפריע לי לשחק את המשחק שלו. משום מה, זה דווקא עשה לי נעים מבפנים. מגרה. מסקרן.
הקשבתי לדבריו כשהחל לפרוס את הצעתו ביתר פרטים. עיני התרחבו בהלם עם כל משפט. לא – זה לחלוטין לא מה שחשבתי.
מעניין.
***
כשהגעתי הביתה, בעלי והילדים ישבו אל השולחן, אוכלים ארוחת צהריים מוקדמת. הצטרפתי אליהם, פני לא משקפות את הסערה שהתחוללה בי פנימה.
עדיין מעכלת את הצעתו של ניר חרמון. עדין המומה ממה שהתגלה לי היום. עדין מבולבלת מכדי לחשוב בכלל על התשובה שאני עומדת לתת לו.
"לא תודה" - צעק בכל המישורים המהוגנים, הגיוניים, "נורמלים" שלי.
"אני מסכימה" - בער אי שם בתחתית הבטן שלי. במקום שלא ידעתי שקיים בי. תחושתי הנוכחית היתה שסקרנות היא זו שהזינה את האש במעמקי קרביי. סקרנות נשית בלבד. נו טוב – אולי גם חמדנות.
אלוהים. האם באמת אעשה זאת? הרמתי מבט למשפחה הקטנה שלי שהיתה מרוכזת באוכל ובשיחות סתמיות. איכשהו הצטרפתי לנעשה סביב השולחן.
היה ברור לי שהם לא יוכלו לדעת לעולם ממה שקרה היום. ממה שאולי יקרה בעתיד.
"איך היה בשופינג? מצאת משהו?"
"מה?" הרמתי מבט מעורפל אל בעלי "אה. לא, יקירי. החלטתי לדחות את זה. אולי נלך אני ואת?" שלחתי מבט מחייך אל בתי הגדולה. "אני לא מצליחה להחליט ואני אוהבת לצאת איתך לקניות. נלך בשישי הבא?"
"יא. בכיף! אני באמת צריכה כבר נעליים חדשות. וחזיות." חייכתי אליה. 'באמת צריכה' היתה הגדרה ביזארית לגמרי אצל הילדה שלי.
הנייד שלי אותת שנכנסה הודעה חדשה כשניגבתי ידיי לאחר שניקיתי את השולחן והכנסתי את הכלים למדיח.
"יש לך עוד שעה וחצי לתת לי תשובה חיובית." קראתי את המסר "אם לא אקבל אותה, לא אדבר בנושא יותר לעולם." הוא הלחיץ אותי במכוון, האיש הארור הזה.
תשובה. משכתי לעברי את קופסת הסיגריות שלי. יצאתי החוצה אל החצר ואל שפת הבריכה שלנו, מתיישבת בצל השמשיה. כשאני מדליקה סיגריה, מבטי חלף על החצר המטופחת ואל הוילה שצמחה בתוך הגינה העשירה.
לכל הרוחות. בשביל מה אני צריכה את זה?! אני חיה חיים טובים, נינוחים, יש לי משרה נפלאה המכניסה משכורת מכובדת.. גם אם אחליט שלא לעבוד עוד יום אחד בחיי – אהיה מסודרת מבחינה כלכלית. רק ממשכורתו של בעלי יכולנו להחזיק ברמת החיים הגבוהה הזו. המשכורת שלי היתה רק בונוס כייפי ונועדה בעיקר ככסף בזבוז לי ולילדים. נו – בעיקר לגדולה שלי. גיל טיפש-עשרה הוא בור ללא תחתית מבחינה כלכלית.
בשביל מה אני חושבת בכלל להכניס עצמי להרפתקה מטורפת שכזו? אני לא צריכה את הכסף. אני עובדת בעבודה שמעשירה אותי די והותר ולא היו לי כל יסורי אמביציה מדוכאת.
ובכל זאת, משום מה הפיתוי היה עצום. המחשבה על הכסף הקל, תוכן ההצעה.
הראש והבטן נלחמו בי קשות.
הרמתי את הנייד וחייגתי.
***
בפעם המיליון הוצאתי את המראה הקטנה מהתיק, מציצה בבועתי. התרגשות האדימה את לחיי והבריקה את עיני.
עדיין לא מעכלת שאני עושה את זה.
השיחה עם בעלי עברה טוב מהצפוי. מסרתי לו מידע בסיסי ששיקף את הסקרנות שלי והעניין לנסות משהו חדש. שונה. הבהרתי שהעבודה הנוספת לא תפגע בעבודה הרגילה שלי. הוא קיבל בסופו של דבר גם את העובדה שלעיתים אצטרך ללון מחוץ לבית. גם הבין למה.
המונית נעצרה בפתח מלון הילטון בתל-אביב.
שילמתי לנהג כשאני שומרת את הקבלה לקבלת החזר הוצאות בסופו של דבר. פסעתי אל תוך הלובי כשאני מתמקמת בשולחן צדדי קרוב לחלונות המשקיפים אל הים האפל.
"לבוש אלגנטי, אבל לא בוטה. היי רשמית אבל גם חברותית. הפגיני את כל היכולות שלך, יעל", נזכרתי בדבריו של ניר.
השעה היתה כמעט שש בערב. הגעתי בזמן. עכשיו נותר רק לחכות.
"מיס יעל?" הקול היה צעיר משציפיתי לו. הרמתי מבטי אל האיש הצעיר. הוא היה בסוף שנות השלושים שלו, לבוש בקפידה בחליפת שלושה חלקים יוקרתית. מבטא אמריקאי דרומי כבד וחיוך מבהיק בלבן.
"כן. אני יעל. ערב טוב," התרוממתי ולחצתי ידו של האיש.
הוא התיישב מולי והציג עצמו. "אני אהיה כאן לסוף השבוע. אצטרך אותך הערב לתיאום הדברים ומחר במשך כל היום. לגבי יום שבת, נראה כבר."
חייכתי והנהנתי בראשי. חיכיתי לבאות. וזה בא.
הוא נשען לאחור בכסאו, חיוך מיליון הדולר שלו מתנשא מעלי, מבטו בוחן אותי מקצות סנדליי גבוהי העקב, מתעכב במחשוף השמלה העמוק ולבסוף פוגש בעיני.
הרגשתי כמו גוש בשר למכירה.
"עם אקסטרה או בלי אקסטרה?"
עד כמה שציפיתי לזה, זה היה כמו אגרוף לבטן כשזה נאמר בקול. הרגשתי את גלי הבחילה עולים בי.
חיוכי קפא. כל שיכולתי היה לנעוץ בו מבט ולהניע ראשי בשלילה. "בלי אקסטרות, אדוני."
חיוכו נמחק, הוא הביט רגע בעיני ולבסוף משך בכתפיו. "חבל. אני מקווה שתמשיכי להיות מקצועית בכל מה שאבקש ממך. גם בלי אקסטרות."
"כמובן אדוני. אני כאן כדי לשרתך" עניתי לו. "עד גבול מסוים", הוספתי ליתר ביטחון.
די חששתי מהחלק הזה. כשחרמון הסביר לי את נושא האקסטרות, שאלתי אותו מה יקרה אם אסרב. הוא אמר שזה לגיטימי, וזה לא ייפגע בהמשך העבודה בשום צורה. האקסטרות הן קודם כל בחירה של הלקוח.
קודם כל הכדור אצלו. הוא שואל בפגישה הראשונית ואז הכדור עובר אלי. אם להסכים או לא.
במידה והלקוח לא שואל בכלל, סימן שהוא לא מעוניין בדבר מלבד השירות הבסיסי שאני אמורה לספק.
כשאני והלקוח הראשון שלי השארנו את הנושא מאחור ושקענו בענייני עבודה שוטפים נשאר לי טעם רע בפי. טעמה של אכזבה. לא ידעתי מאיפה הגיע, אבל היא היתה שם.
הרגשתי שאכזבתי. מרירות של אכזבה מהולה באנחת הקלה שזה עבר בשלום.
בשעתיים הקרובות הועבר לי כל המידע הדרוש להמשך העבודה. כשאני נושאת תיק ובו ערימת ניירות להדפסה ודף הוראות לדברים נוספים, נכנסתי אל הסוויטה של הלקוח.
הפינה המשרדית חיכתה לי ובה מחשב מקוון, טלפון, מכשיר פקס.
התמקמתי על יד השולחן כשאני מדליקה את המחשב.
***
השעה היתה כמעט חצות כשדלת הסוויטה נפתחה והלקוח האמריקאי שלי נכנס לחדר, מלווה בפצצה ברונטית צחקקנית.
לרגע הסתכלו בי בתמיהה "את עדיין כאן?" שאל אותי.
"כן אדוני. סיימתי הכל. חיכיתי לשובך כפי שביקשתך." הזכרתי לו.
"אה. כן. אוקיי, דרלינג. קחי את בלוק המכתבים, כלי כתיבה ובואי אחרינו."
נאנחתי. קיוויתי שסיימתי עם ההדפסות האלה. עיני וגבי כאבו מהישיבה הממושכת. השעה היתה מאוחרת מאוד והייתי עייפה.
"אדוני? האם זה לא יכול לחכות למחר?" שאלתי בתקווה. "אני רואה שאתה עסוק," רמזתי בעדינות לכיוון המצחקקת הברונטית, שנתלתה על כתפו כשאצבעותיה ארוכות הציפורניים מטיילות על חזית חליפתו.
"חשבתי שאת מקצועית," הוא צמצם עיניו אלי כשחיוכו נמחה.
"כן אדוני. אני מתנצלת. אני לשירותך," עניתי במהירות, מרימה מהשולחן בלוק צהוב ועט.
עקבתי אחר השניים כשפסעו לחדר הסמוך.
נכנסנו אל חדר השינה ואני נעצרתי די מופתעת. "אדוני?" שאלתי בזהירות.
"שבי כאן." הוא משך כסא והעמיד אותו במרחק לא רב מהמיטה הענקית.
"מה אני אמורה לעשות?"
"בדיוק מה שנשכרת לעשות, מיס יעל. את תשבי כאן ותתעדי כל מה שעיניך רואות. כל מה שיתרחש על המיטה הזו."
"אבל... קבענו משהו!" צמצמתי עיני למולו.
"אל תדאגי. אני לא אגע בך. אף אחד לא ייגע בך. את תשבי כאן ותתעדי בדיוק רב ובפרוטרוט כל מה שאת רואה. אני אצפה לראות תדפיס של הדברים מחר על השולחן."
"זה מטורף!"
"זו העבודה שלך. לבצע כל שאבקש. בלי אקסטרות." הברונטית שוב צחקקה והעט גירד לי ביד, מתחנן שאנעץ אותו בגוש הסיליקון שבצבץ ממחשוף החולצה הצמודה שלה.
נשמתי עמוק. אני לא אתן לזה לשבור אותי. לא אכפת לי. אנתק עצמי לגמרי ואהיה הכי מקצועית שאפשר.
התיישבתי על הכסא ממקמת את בלוק הכתיבה הצהוב על ברכיי, מבטי בוחן את הזוג המתנשק ומתערטל בו זמנית למולי.
"לשונותיהם ריקדו באקסטזה כשהוא קילף מעליה את חולצתה האדומה, מרשה לשדיה הכבדים לפרוץ החוצה. עכשיו פגשו שפתיו בפטמה חומה עסיסית שמילאה את פיו.." כתבתי במהירות על הדף, שוקעת במעשה לפני.
שעה וחצי חלפו כמו חמישים שעות. כשסיימו, ישבתי מיוזעת, מתנשמת, מחורמנת עד לשד עצמותיי... ושלושה דפים מלאים בכתב צפוף המתאר את מה שקרה.
היא לא זייפה. הוא לא נתן לה. הוא בהחלט ידע מה הוא עושה, והמבט הזגוגי בעיניה כשהתלבשה העיד על העונג שהעניק לה.
"תודה סוויטי," והוא שלף שטר של מאתיים שקלים כשהוא מושיט לה. היא נשקה אותו ברפרוף על לחיו, פלטה "תתקשר אלי שוב כשתהיה שוב בארץ" ויצאה.
הוא פנה לעברי. עירום. גופו מבהיק בזיעת עינוגים, מדיף ריח של סקס, סימני ציפורניה מקשטים את גופו.
משך מידי את הבלוק הצהוב, סופר את הדפים. "שלושה דפים. יפה. לכי להדפיס זאת. עד שאסיים להתקלח, אני מצפה שזה יהיה מוכן," אמר ונבלע אל המקלחת.
קמתי בקושי רב מכסאי, שולחת מבט נבוך לכתם הרטוב שנותר במקום מושבי. החזרתי את הכסא למקומו, כשאני מחביאה אותו ואת עקבות ייחומי עמוק מתחת לשולחן הטואלט.
מיהרתי למחשב והתחלתי להקליד במרץ, קוראת בעברית ומקלידה באנגלית.
הייתי שקועה במילים האחרונות כשיצא מהחדר עטוף בחלוק בצבע כחול. שלחתי את המסמך להדפסה, מנסה שלא להסתכל בו.
כשהושטתי את המסמך המודפס אליו, מסמך המתאר את ההשתגלות המטורפת שהתרחשה אל מול עיני, הוא בחן את פניי וחייך.
"את יודעת, יעל, היא קיבלה מאתיים שקלים. את היית יכולה להתענג באותה מידה ולקבל שלושת אלפים שקלים לפחות, על האקסטרה הזו. קחי את המסמך הזה. הוא עבורך. קראי אותו, וחשבי אם באמת תרצי לדחות אותי בפעם הבאה שאשאל אותך..."
אספתי את תיקי ללא מילה, דוחפת פנימה את המסמך. "תודה אדוני. מתי תצטרך אותי מחר?"
הוא נתן לי כתובת של אחד מבנייני המשרדים המפוארים בהרצליה, ואמר לי להיות במשרד המנכ"ל בשעה 12 למחרת. הצצתי בשעוני. השעה היתה 2 לפנות בוקר. יישאר לי זמן שינה די והותר.
ברכתי אותו בליל מנוחה ויצאתי מהחדר.
***
"אז איך היה?" שאל אותי חרמון כשהתיישבתי מולו במשרדו ביום ראשון אחר הצהריים לסיכום פגישה.
הושטתי לו את הדו"ח שלי שמלאתי בשבת ואת הקבלות על הנסיעות במונית.
"כמעט טוב," עניתי לו בעוד הוא קורא את הכתוב בדו"ח שלי.
"בלי אקסטרות?" שלח לעברי מבט זוויתי.
"לא בדיוק. למרות שהוא עשה לי טריק מלוכלך." ניר הזדקף בכסאו.
"הוא פגע בך?"
"ממש לא," הרגעתי אותו. סיפרתי לו מה קרה כשאני מושיטה לו את המסמך המתעד את הדברים.
הוא החל לקרוא אותו וראיתי את החיוך הכבוש מתפרץ מעבר לגבולותיו והוא פרץ בצחוק מתגלגל. "מניאק. בהחלט טריק מלוכלך," אמר.
"אבל משום מה אני בטוח שהוא השיג את מטרתו. את תבקשי אקסטרה בפעם הבאה, נכון יעל?" שאל/קבע כשהוא נועץ מבטו בשלי.
הסמקתי ועניתי "נראה" בלתי מחייב. הוא לא המשיך ורק חייך.
"חבר טוב ויקר שלי מגיע ארצה בסוף השבוע הבא. תוכלי לקחת יום חופש ביום ראשון שאחרי? הוא יהיה כאן שלושה ימים. הוא חבר לעסקים וגם חבר אישי. אני רוצה שתטפלי בו היטב. ויעל..." הוא הרים מבט אלי.
"כן ניר?"
"הוא מנטור מעולה. עדין ומתחשב וסבלני. אני מציע שתנצלי זאת. לפעם הראשונה..." הוא אמר בקול רך.
"אני אחשוב על זה, ניר. תודה," עניתי כשאני קמה "עכשיו אני עפה הביתה. להשלים זמן עם המשפחה על סוף השבוע שעבדתי." חייכתי אליו ויצאתי ממשרדו.
***
נשימותי החלו לחזור לסדרן. פקחתי עיני מסתכלת בחיוך בראשו הקירח של מר קלינגר מגיח מבין ירכיי. האיש הזה, נושק לשישים, הצליח להביא אותי לשיאים שלא יאמנו בשמונה השעות האחרונות.
כאילו והציב לעצמו מטרה לשבור איזה שיא אורגזמות נשיות בזמן הקצר ביותר. הוא פשוט התענג מהאורגזמות שלי והשתדל כמיטב יכולתו להביא לי אותן אחת אחר השניה.
הגרמני כבד הגוף טיפס ונשכב על ידי, עוטף אותי בחיבוק.
"את נהדרת, דרלינג. פשוט נהדרת," נישק למצחי.
חייכתי והתכרבלתי עוד יותר בחיבוקו. "אני באמת חייבת לישון קצת, מר קלינגר. יש לנו ישיבה מחר."
הוא נאנח "כן דרלינג. נקום להתקלח."
הוא זיין אותי עוד פעם אחת כשהוא יושב על שפת האמבט ואני רוכבת עליו, שיניו ננעצות בפטמותי הדוויות, בטרם יכולתי להתקלח ולהתלבש. כשעמדתי על יד הדלת ותליתי את תיקי על כתפי, הוא שלף מספר שטרות מהארנק והושיט אותן אלי. "5000 שקלים, יעל. האקסטרה פלוס בונוס קטן ממני. תודה לך. לא לשכוח – מחר את חוזרת להיות מקצועית. שום חיוך אינטימי או מבט לא יחלפו ביננו. זה ברור?" קולו הפך רשמי ומרוחק.
"כן מר קלינגר," נמתחתי מולו כשאני מאגרפת את השטרות בידי. יצאתי מחדרו ופניתי לחדרי בקומה השניה.
בהיתי בשטרות המקומטים בכף ידי כשאני רובצת על הספה בחדרי. הם בערו בכף ידי.
האתנן שלי. האתנן הראשון שלי. היתה בי מערבולת של רגשות. העונג עדיין שלט בכל פיסה מגופי, ומתחתיו היתה צמרמורת ממגע השטרות בידי.
אוי, זה הרגיש טוב. גם העונג, גם התשלום.
התחלתי לצחוק. כמעט בהיסטריה. התקף צחוק בלתי נשלט. קמתי מכסאי ודחפתי את השטרות לתיק, פונה לעבר המיטה ואל שינה עמוקה של חמש שעות.
***
הישיבה עברה בנינוחות. כמצופה ממני, הייתי מרוחקת ומקצועית ללא כל סממנים אישיים ביני לבין מר קלינג. למרות שהישיבה על הכסא היתה עדיין קשה לי.
כשכבו האורות והמצגת התחילה לפני הנוכחים, הרשתי לחיוך וטעם הזיכרונות מאמש להציף אותי: אני, ברכיי על כסא המזכירה בסוויטה של קלינגר, חזי נשען על משענת הכסא, והאיש הממלמל משפטים סתומים בגרמנית קודח באחוריי.
הרמתי מבטי לפגוש במבטו של חרמון שלוח אלי מעברו השני של שולחן הישיבות הענק. הוא חייך. חייכתי אליו בחזרה, והוא החזיר מבטו ותשומת לבו לנעשה מולו על מסך ההקרנה.
עצמתי עיני לרגע, מתאפסת, וחוזרת להיות מזכירה.
***
"אנחנו יוצאים לארוחת צהריים, יעל. את חופשייה מעכשיו ועד השעה עשר. בעשר חכי לי בסוויטה. אנחנו צריכים לעבור על הפרוטוקול של הישיבה," אמר לי קלינגר כשהוא פונה לעבר היציאה מחדר הישיבות. חרמון הנהן אלי ולחש: "אקפוץ אליך מאוחר יותר", ויצא בעקבות קלינגר.
הייתי מכורבלת בחלוק רחצה בכורסה בחדרי, צופה בטלויזיה, כשנשמעה נקישה בחדר.
ניר חרמון עמד מחייך מולי.
זזתי הצידה מאפשרת לו להיכנס לחדר.
"קלינגר לא מפסיק לשבח אותך, יעל. נהדר. עשית את זה בגדול. איך את מרגישה?" שלח לעברי מבט בוחן.
"בסדר גמור. הגוף עייף, אבל אני בסדר," חייכתי.
מבטו ננעץ בשלי. מעמיק. הוא הרים ידו והשחיל אותה אל בין דשי החלוק, חופן שד אחד בידו. לוחץ. נאנקתי.
"רגיש?" לא הסיר מבטו משלי.
"אה-הא" המהמתי, עוצמת עיני למגע. גופי עדיין בעבע בייחום. מבקש עוד.
הוא המשיך ללוש את השד. פקחתי עיני מחייכת אליו.
"אתה רוצה לזיין אותי, ניר?"
"לא. לא ככה, יעל. אמרתי לך בעבר. תבקשי."
"לא יודעת, חרמון," אמרתי כשאני מתרחקת ממנו. פניתי לעבר הספה וכשאני נשענת בידיי על גב הספה, הרמתי את חלוק הרחצה, חושפת למולו את אחוריי העירומים. "לא יודעת. עדיין כואב לי. התחת. הכוס. רואה? רגיש לי..." שלחתי לעברו מבט מעבר לכתפי, מניעה קלות את אגני מול מבטו המצטמצם, שולחת ידיי לאחור ומפשקת את אחורי, התחת והכוס פעורים מולו.
"זונה קטנה," אמר כשהוא משחרר את חגורת מכנסיו. "את עושה לי טיזינג?"
צחקקתי והחזרתי ראשי, עדיין מניעה אגני מולו. מצפה לחדירתו.
חבטת החגורה על ישבניי תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. נשימתי נעצרה. באחת התרוממתי נותנת לחלוק לגלוש ולהסתיר אותי מעיניו.. ומחגורתו.
"חזרי למצב שעמדת בו, יעל. עכשיו!"
ושוב הציפה חרמנות את גופי. נשימתי התקצרה ובהיסוס נעמדתי כשישבני בולט מולו, החלוק מורם אל מותניי.
חגורתו העמיקה בישבני. העוצמה היתה מתונה. מהר מאוד התרגלתי לכאב שהיה לי חדש. מהר מאוד גיליתי שהוא הופך לרטיבות בין ירכיי.
החגורה נעצרה לרגע. רחש מאחורי, ואז חדר ניר חרמון עמוק לתוך הכוס שלי.
כשאני תומכת ידי במסעד הספה, בולמת את נגיחותיו. הוא אחז בשערי, מושך ראשי לאחור ומייצב עצמו כשחדר בכוח, קצה הזין שלו מתנגש ברחם שלי מבפנים.
זה היה חזק, עמוק, משחרר מתוכי נהמות של חיה, ורצף אורגזמות שהצטרף לבסוף לשלו.
צנחתי תשושה על גב הספה, שולחת מבט ורואה אותו לובש שוב מכנסיו.
התקרב אלי, שוב אוחז שערי בכפו, מושך ראשי מעלה אל מול פניו.
"את הזונה שלי, יעל. תמיד. אני אקח אותך מתי שיתחשק לי בכל מקום שיתחשק לי. זה ברור?"
"כן, מר חרמון." הוא הצמיד שפתיו לשפתיי, מעתיק נשימתי עם נשיקה ארוכה ורכה וחמה.
"ידעתי שתהיי מדהימה לי, יעל. נפלאה."
הוא שלח מכה קלילה לאחוריי, אמר לי ללכת לנוח ויצא מחדרי.
עכשיו תסלחו לי. אני חייבת לנוח קצת. יש לי לקוח בשעה עשר.
תעבור עוד שעה בטרם יתחילו להגיע ראשוני האנשים.
אני אוהבת את השעה השקטה הזו של הבוקר, מעוררת לחיים את כל מכשירי המשרד, שומעת אותם מברכים אותי לשלום בקול זמזום, נורותיהם קורצות אלי.
חלצתי את הסנדלים גבוהי העקב שלי לצד שולחני ופסעתי יחפה על השטיח אל המטבחון, מכינה לעצמי אספרסו ארוך – הטקס של הבוקר.
אני אוהבת את המקצוע שלי. אוהבת להיות מזכירה, למרות שאני מודעת ליכולותיי ויודעת שאוכל להתמודד בקלות עם תפקיד הרבה יותר בכיר במערכת. אני עוסקת במקצוע הזה מעל לעשרים שנה ולמרות פיתויים שונים ומשונים שנתקלתי בהם בימי חיי, תמיד העדפתי את מה שאני עושה כעת.
יש סטיגמה "נמוכה" למקצוע שלי ורבים לא מבינים באמת את משמעות התפקיד הזה כשהוא נעשה טוב. כשיש מישהי בעלת יכולות גבוהות בעמדה הזו.
מזכירה בכירה היא מרכז תקשורת ומידע. היא נחשפת לדברים הכי רגישים וחסויים בחברה ובגלל המעמד השקוף שלה בקרב האנשים, לעיתים קרובות היא בעלת מידע רחב יותר מאשר ההנהלה הבכירה משום שאנשים לא שומרים לשונם בקרבתה. יש לה זווית ראייה כוללת על כל התחומים והמחלקות ומידע שכזה המנוהל בחוכמה יכול לתת עוצמה (לעיתים מסוכן) בידיה של מזכירה חכמה.
תמיד התרחב התפקיד שלי לעוד מישורים. הרחבתי אותו. היום אני גם עוסקת בניהול היבוא והיצוא של החברה ואחראית תחום המחשוב שזה כולל טיפול שוטף בפועל במערך המחשוב של החברה. עוד נתון המאפשר לי גישה לחומר רגיש ולמידע שוטף מעבר ל"גבולות שולחן העבודה" שלי.
לא פעם גיביתי את המנכ"ל החביב שלי כשהיה בחו"ל, אם בנוגע לעבודה ואם בחופשה. בינינו? הוא יכול להישאר שם. כולנו יכולים להסתדר טוב בלעדיו. כשהוא נמצא כאן, הוא רק מפריע לתפעול השוטף של החברה. הדבר הטוב ביותר שעשה היה לקבץ סביבו צמרת ניהולית יעילה במיוחד המסוגלת להחזיק את החברה גם בלי נוכחותו. הדבר הגרוע ביותר שעשה היה לקבץ סביבו צמרת ניהולית יעילה במיוחד ההופכת אותו למיותר.
והיה לו אותי. הוא סמך עלי בעיניים עצומות. בכל התחומים. בכל פעם שהיה זקוק לפסק זמן (השד יודע ממה), אני הייתי תופסת את המושכות ומנהלת את המשרד. של שנינו. כמובן שתמיד הצגתי את הניהול הזה כאילו בא ממנו ואני רק מתווכת. לא היתה לי כל כוונה להבליט יתר על המידה את היכולות האמיתיות שלי.
אמרתי כבר. אני אוהבת את התפקיד שלי. בדיוק את מה שאני עושה. גם אם זה אומר להפחית מיכולותיי בעיני הסביבה רק כדי שלא יבעטו בי למעלה.
יגידו אנשים שיש לי ראש קטן. יגידו שאני חסרת אמביציה. יגידו גם שאני מתחמקת מאחריות.. אין לאומרים מושג עד כמה הם טועים. אולי משום שאין לאומרים מושג עד כמה התפקיד הזה יכול למלא, להעשיר ולהרחיב אופקים. גם למנכ"ל עצמו אין את המידע והידע שלי יש בתחומים השונים המצויים בחברה (אם זה מחלקת הכספים, אם שירות, שיווק ושאר התחומים). לא חשוב באיזה תחום או מחלקה תזרקו אותי, ואשחה כמו דג במים.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אולי אתחיל להתמקד בסיפור האמיתי שיש לי לספר לכם.
סיפורה של מזכירה.
***
דני פרץ בסערה אל הלשכה כשהוא אדום פנים ומתנשף.
"איפה הוא?"
"בפגישות מחוץ למשרד עד הצהריים. מה הבעיה, דני?"
"הוא לא נורמלי! איך הוא עושה דבר כזה בלי להתייעץ איתי. הוא לא מבין שכל העסקה הזו שווה לתחת? אנחנו לא מרוויחים מזה כלום כמעט." הוא ירה לעברי כשהוא צועד הלוך ושוב לפני השולחן שלי.
"דני. הרגע. על מה אתה מדבר?" אני נשענת לאחור בכסאי ומסתכלת על האיש הצעיר והנסער. דני הוא החשב שלנו. איש צעיר שנחת אצלנו בחברה לפני כשנה, תופס פיקוד על מחלקת הכספים לאחר שקודם פיקח עליה כרואה חשבון חיצוני של החברה.
כשפיטרו את מנהל הכספים הקודם שאדישותו הרגיזה את בעלי החברה, הציעו לדני את המשרה והוא שמח להיכנס לתפקיד החדש. הוא היה יעיל, מבריק, קפדן ונכנס לכולם לורידים בכל הנוגע לתפעול השוטף של החברה. זה הוכיח עצמו ללא ספק.
"את ראית את החוזה של 'יערים'? נפנף במסמך מול פני.
"הדפסתי אותו אתמול ושלחתי הבוקר. אוריאל תיקן והוסיף מספר דברים בבית ושלח אלי למייל. למה? מה הבעיה?"
"את ראית את תנאי התשלום? לא מספיק שנתן להם הנחה גבוהה, תראי את תנאי התשלום! האידיוט לא לקח בחשבון הוצאות מימון בכלל." עיינתי בחוזה וראיתי מה בדיוק "תיקן" אוריאל בבית.
אידיוט באמת. יאכלו אותו בלי מלח במועצת המנהלים.
"תן לי כמה דקות לסדר את זה, דני." הרמתי את שפופרת הטלפון, מחייגת אל הנהלת 'יערים'.
"לבנה? בוקר טוב מותק. מה נשמע? זו יעל."
"אהלן, מאמי. מה קורה?" בלעתי את ה'מאמי' שתמיד צמרר אותי והתאמתי את הסגנון ללבנה.
"הכל אחלה, מאמי. איך המשפחה? איך הקטנה מסתדרת בגן החדש?" התמרחתי דקה או שתיים בשיחת חולין לפני שהמשכתי.
"לבנה מותק – את חייבת להציל אותי, כפרה. קיבלת את החוזה ששלחת היום?"
"בטח, מאמי. כבר שמתי לחרמון על השולחן."
"תעשי לי טובה? הוציאי את זה משם. היתה לי פאשלה רצינית שם ולפני שאוריאל מוריד לי ת'ראש, אני חייבת לתקן. אני כבר שולחת לך את זה מתוקן."
"אין בעיה, מאמי. חכי על הקו."
עברו דקה בטרם לבנה חזרה אלי "יעל? אני גורסת את החוזה. שלחי לי ת'חדש."
"תודה נשמה שלי. אין כמוך. אני חייבת לך."
"ת'זבי שטויות, קורה."
מרחתי עוד כמה שניות בשיחה עם לבנה וסגרתי את הטלפון.
"עכשיו. מה אנחנו עושים כאן, דני. להוריד את ההנחה או לקצר את האשראי?"
"אין לי מושג מה אוריאל סגר עם חרמון! מה הוא הבטיח לו..."
"טוב. אני אטפל בזה." פתחתי את מסמך החוזה כשאני מתקנת את תנאי האשראי למינימום.
דקה לאחר מכן החוזה הועבר בפקס ללבנה-מאמי. דני נשם לרווחה, שלח לי נשיקה באוויר ונבלע במשרדו בקצה הפרוזדור.
לא עבר זמן רב בטרם צלצל הטלפון על השולחן.
"יעל? לבנה. העברתי לחרמון את החוזה החדש והוא רוצה לדבר עם אוריאל. שנעביר ביחד?"
"אוריאל לא כאן, לבנה."
"רגע" ירתה לבנה. הרחקתי באחת את שפופרת הטלפון מהאוזן כשהצרחה שלה בקעה מתוכה "חרמוןןןןן.. אוריאל לא במשרד. רוצה את יעל?" שאלוהים יעזור לי. השאגות של הבחורה הזו תמיד החרידו אותי.
"יעל, אני מעבירה לך את חרמון."
חייכתי, מצפה לשמוע את הקול של האיש. אהבתי לדבר איתו. לניר חרמון היה קול של חדר מיטות. אי אפשר לתאר אותו אחרת. קול שהרטיט כל נקבה ששמעה אותו. עמוק, מלחש משהו, נשמע כאילו הוא מתעלס איתך גם כשדיבר על חלקי חילוף למכונות.
"אז מה שלום המזכירה הכי סקסית ב'א.ל – פתרונות שינוע מתקדמים' בע"מ " הקול חדר לי אל האוזן, מחוייך.
"מר חרמון, אתה שוב מפלרטט איתי," עניתי בחיוך.
"אם עוד פעם תקראי לי 'מר חרמון' אני אבוא לשם ואחבוט בך, ג'ינג'ית," הוא נשמע כמעט רציני.
"אתה רק מבטיח כל הזמן, מר חרמון," צחקתי. "אבל לענייננו. במה אוכל לעזור?"
"יום אחד..." צחקק מהצד השני. "תגידי. את באמת חושבת שלא הספקתי להציץ בתנאי התשלום? יש לך מזל שהוא לא הספיק לחתום על החוזה הזה לפני ששלחת. אחרת התרגיל הזה לא היה מצליח לך."
צחקתי אל השפופרת "ניר, אתה יודע שזה לא היה עובר בשקט. שלחתי לך את החוזה החדש."
"כן. הוא מולי. אני לא מקבל את זה. איפה אוריאל?"
"בפגישות. לא תצליח לתפוס אותו עכשיו."
"אז שוב אני ואת סוגרים עניינים ביננו?" הקול הסקסי איבד מרצינותו ושוב היה מחוייך-משהו.
"אני לא מספיק טובה בשבילך, ניר?"
"אל תתחילי, יעל. את יודעת שאת תמיד יוצאת נבוכה ממשחקי המילים האלה שלנו." הצחוק שלו חימם אותי. צחוק מתגלגל, פתוח, כובש. כן – הוא תמיד הצליח לגרום לי להתכווץ בכסא בסופו של דבר. מניאק.
לא שוחחנו לעיתים קרובות. הרצינות המקצועית המקובלת ביננו איבדה את עצמה לאחר הפעם הראשונה שניר חרמון הגיע למשרד לפגישה עם אוריאל, לפני כשנה. כשחברת 'יערים' הפכה לאחד הלקוחות הגדולים שלנו.
הגבר המרשים הזה נכנס כשאני הייתי בגבי אל הכניסה למשרד. לא הבחנתי בכניסתו. שוחחנו כמה וכמה פעמים עוד קודם לפגישה בטלפון. קולו כבש אותי, אבל כמובן שסגנון השיחה נשמר מקצועי בלבד.
זה היה כאילו נשא סביבו שדה אלקטרו-מגנטי. ממש הרגיש כאילו, אם היית טורח להיות מספיק בשקט על ידו, היית שומע את זמזום השדה סביבו.
הרגשתי את נוכחותו מאחורי עוד לפני שהשמיע קול.
הסתובבתי והרמתי ראשי לפגוש מבט בוחן, חודר ומחויך בצבע ענבר. היו לו עיני חתול. ענבר בהיר, כמעט צהוב. שיער שחור קצוץ מאפיר בצדעיו, מטופח. הוא נראה צעיר לגילו. ידעתי שהוא עבר את גיל החמישים. האיש הזה היה חתול אנושי. לא יכולתי להגדיר אותו אחרת.
מאז אותה פגישה משהו השתנה. פלרטוט היה דבר קבוע בכל שיחות הטלפון שלנו, גם אם השיחה היתה גולשת מהר מאוד לרצינות תוקפנית מקצועית מצדו. תמיד תוך כבוד הדדי ומבלי להגזים. תמיד פלרטוט מחויך שלא עבר את גבול הטעם הטוב. האיש הזה גרם לי לרקום הרבה פנטזיות סביבו.
"אני לא מתכוון לוותר על ההנחה הזו, יעל," קולו של חרמון החזיר אותי להווה.
"ניר, אתה לא תוכל לקבל את הנחה וגם תנאי אשראי כאלה. אתה יודע את זה. זו היתה טעות." החזרתי קולי למסלול המקצועי.
"מה את מציעה? אני מקשיב."
דני הציץ ממשרדו כששמע את שמו של חרמון. סימנתי לו שיתקרב כשאני נעמדת לצד השולחן שלי.
"תן לי דקה לבדוק משהו, ניר."
"כמה הנחה יש כאן?" שאלתי את דני ללא קול כשאני מכסה את הפומית בידי
"עשרה אחוז. לא ממש נורא אבל אחרי מימון האשראי הזה, אין לנו כלום" הוא ענה בלחישה.
"תראה, ניר. קיבלת עשרים אחוז הנחה ואת תנאי האשראי האלה. אתה תחליט. תוותר על ההנחה, המקדמה שתשלם תהייה גבוהה. תוותר על האשראי, תשלם עכשיו פחות, אבל יהיה לך אוויר בשלב מאוחר יותר. אני גמישה. מה אתה אומר?"
דני התחיל לקפוץ מולי כמו תיש ולסמן באצבעותיו שזה עשרה אחוז ולא עשרים. השתקתי אותו כשאני מצמידה אצבע לשפתיי.
"ממממ... את גמישה?"
"נו... אל תתחיל עם זה עכשיו. בוא ונגמור עם זה, מר חרמון."
"חזרנו למר חרמון? את באמת רוצה להכעיס אותי?"
"בבקשה ניר. יש לי עוד עבודה כאן. לוותר על ההנחה או לקצר אשראי?"
"אוקיי, יעל. אני מעדיף תנאי אשראי בשלב זה."
"אז אני מוסיפה עשרים אחוז למחיר ומשאירה לך אשראי של 120 יום?"
"סגרנו. ועכשיו נחזור לדברים רציניים יותר. מתי את ואני שותים כוס קפה ביחד, רחוק מהמשרד ומהעבודה?"
"ת... תודה, מר חרמון. אני כבר מתקנת את החוזה ושולחת אליך. לגבי השאר.. נראה כבר. המשך יום נעים." מיהרתי לסגור את הטלפון קצרת נשימה.
זו הפעם הראשונה שהאיש חרג מגבולות הפלרטוט המעודן. זה הימם אותי.
"כיסיתי את הוצאות המימון, דני. נרגעת?" אמרתי כשאני מתיישבת, מחשבותיי מתעופפות למקום אחר.
מזווית העין ראיתי את הרווחה על פניו של דני. הוא כמעט התמסמס על השטיח לפני מרוב רווחה. "וואלה את – איזה אומץ יש לך. אין לך אלוהים. עכשיו נראה מה אוריאל יגיד על זה", הוא צחק כשהוא פונה למשרד.
אוריאל והחוזה לא ממש עניינו אותי ברגע זה. ניסיתי לנתח ביני לבין עצמי אם המשפט הזה שנאמר על ידי חרמון היה אמיתי או חלק מהמשחקים הטלפוניים שלנו.
רציתי שזה יהיה אמיתי.
קיוויתי.
הוא נשמע רציני.
***
צלצול הטלפון קרע אותי מהמחשבות האלה.
הושטתי יד ומשכתי את שפופרת הטלפון אלי.
"זו הפעם האחרונה שאת סוגרת כך שיחה ביננו" אמר הקול השקט והרציני בצד השני.
הרגשתי את הדם מציף את פני.
"ניר?" כאילו לא ידעתי מי זה.
"זה מה שיקרה: אני יודע שביום שישי אתם לא עובדים. גם את..."
"לא בדיוק. יש לי בית. משפחה. יש לי מספיק עבודה בימי ש..."
"אני מדבר עכשיו. את - מקשיבה, יעל," נכנס לדבריי. שתקתי אליו.
"ביום שישי את מגיע לתל-אביב ומחכה לי בשעה 9 בבית קפה." כאן נתן לי את שמו של בית קפה מפורסם במרכז תל-אביב.
"תראה, מר חרמון. זה נורא מחמיא לי שאתה..."
"מה לא הבנת בפעם הראשונה? את שותקת ומקשיבה לי, יעל." שתקתי אליו שוב.
"יש לי הצעה אטרקטיבית עבורך. הצעה מפתה. ולא – אני לא מתכוון להכניס אותך למיטה. לא בשלב זה בכל אופן. את תגיעי ביום שישי ותשמעי מה יש לי להציע לך"
המשכתי לשתוק.
"זה מובן, יעל?"
שתקתי עוד...
"שאלתי אם זה מובן לך, יעל."
רק "כן" קצר ורועד מעט יצא מבין שפתיי.
והוא סגר את השיחה מבלי להוסיף מילה. זה היה יום רביעי.
ישבתי עם שפופרת שקטה בידי, בוהה באוויר, הבטן מתהפכת לי. יום שישי פתאום איבד ממשיכתו. בשנייה הוא הפסיק להיות "יום החופש שלי" והפך להיות... מאיים.
לא ידעתי אם בכלל אסע לתל אביב. אבל זה היה שם. הנוכחות של חרמון ביום שישי. הוא כאילו חדר לתוך הספייס שלי בבת אחת.
מילותיו עדיין הדהדו בראשי: "... הצעה אטרקטיבית..","..לא מתכוון להכניס אותך למיטה..."
יום שישי. הוא הפך פתאום יום שלא רציתי שיבוא, והוא נראה רחוק כל כך. יותר מידי רחוק.
"שבי."
עצרתי ליד השולחן הפינתי שניצב מאחורי אדניות פורחות במעמקי בית הקפה. לקח לי דקה לאתר את האיש הגדול שסיגר עבה העלה עשן בידו האחת, ידו השני משחקת בכוס קפה ריקה בחלקה.
לא שלום, לא ברכת בוקר טוב, רק "שבי" קצר.
משהו התמרד והמשכתי לעמוד, מרימה אליו גבה אחת.
"אין שלום, מר חרמון?"
הוא נאנח, מניח את הסיגר במאפרה ומתרומם מכסאו.
לא ציפיתי לבאות.
במהירות השחיל כף יד אחת מתחת לשיער שנפל על גבי, אוחז בעורפי. ידו השניה עטפה את מותני. הוא משך אותי בחדות אליו כשהוא מצמיד את שפתיו לשלי.
ריח הסיגר היכה באפי, משכר, מצטרף להלם שבמעשהו הפתאומי של ניר.
קפאתי תחת לחץ שפתיו.
זה לא נגמר.
הוא הצמיד אותי יותר אליו ולשונו לחצה וחדרה אל בין שפתיי. כובשת בכוח.
הוא נישק חזק. בכוח. עמוק... וקצר.
ועזב אותי כשהוא מתיישב בחזרה.
"אמרתי, שבי."
במהירות שלחתי יד לאחוז בכסא שעמד מולי, רגליי בקושי נושאות אותי.
"בש... בשביל מה זה היה?!"
"זה היה שלום. עכשיו שבי." משהו התרכך קצת בקולו.
"אל תעשה את זה שוב, ניר", אמרתי לו בקול שקט כשאני מתיישבת מולו.
הוא הרים גבותיו כשעיניו ננעצות בשלי.
"אני רצינית. אל תעשה את זה שוב." קולי לא השתנה ולא הורדתי מבט מפני שלו.
היה שקט.
"מקבל. לא אתקרב אליך יותר ולא אגע בך." הוא צמצם עיניו מולי, "אלא אם כן תבקשי זאת ממני," הוסיף בקול שקט, כשהוא מפנה ראשו ומסמן למלצרית להתקרב אלינו.
***
"כבר כמה וכמה חודשים אני עוקב אחריך, יעל" הוא פתח לאחר שהזמנתי כוס קפה.
"עוקב אחרי?"
"אחרי התפקוד שלך. המקצועי," הוא עונה. "אני מבקש. תני לי לדבר. כשאסיים, יהיה לך זמן לשאלות."
הנהנתי והתרכזתי בקפה. ובדבריו.
"בשיחות עם אנשים הקשורים אליך מקצועית, מהר מאוד התקבלה התמונה לגבי תפקודך. גם לי עצמי היה די והותר קשר איתך כדי לבדוק זאת. מה שאני עומד לספר לך ולהציע לך הוא חסוי לגמרי. אם לא הייתי בטוח באמינותך, לא הייתי פונה אליך."
ומה עכשיו? חשבתי לעצמי. הוא מתכוון להציע לי עבודה? או אולי חמור מזה. כבר נתקלתי בעבר בלקוחות שניסו לשחד אותי. זה לא היה חדש לי. העלתי רמת כוננות אצלי פנימה והמשכתי להקשיב.
"את מקצועית, אינטליגנטית, יעילה, יש לך ראש פתוח, יחסי אנוש מעולים, יכולת ניתוח ופתרון בעיות בצורה מהירה וחכמה." חייכתי ונעתי בכסאי. תמיד היתה לי בעיה לספוג מחמאות. למרות שהייתי מודעת לכישורי, היה לא נוח לשמוע אותם נאמרים בצורה כזו. פלטתי לעברו "תודה" והתרכזתי בקפה.
"אני שייך לקבוצת אנשי עסקים בינלאומית. זו קבוצה המתפרסת על מגוון תחומים. כיוון שהאנשים האלה מסתובבים הרבה ברחבי העולם, הם נתקלים בבעיה שהיא משותפת לכולם: כשהם נמצאים במדינה זרה, לעיתים קרובות חסרים להם שירותי משרד בסיסיים כמו גם 'יד ימין' שתטפל בכל העניינים האדמיניסטרטיביים השוטפים ותחסוך מהם את הזמן הזה לנושאים חשובים יותר."
עד כאן נשמע לי הגיוני. תארתי לעצמי לאן הוא חותר. כנראה שיש לו חברה נוספת המספקת שירותי משרד לאנשי עסקים מחו"ל. הוא עומד להציע לי משרה.
"וחסר להם עוד משהו." הוא נעצר ובחן את הבעת פניי. הוא ידע שהוא יכול לסמוך על האינטליגנציה שלי שאגיע לבד למסקנה מה עוד חסר להם.
"אתה לא מציע לי להיות נערת ליווי, ניר. נכון?" פרצתי בצחוק מתגלגל.
"לא. לא ממש. כאלה יש בשפע תחת כל אבן," הוא חייך אלי. "מה שאני עומד להציע שונה מעט."
"מעט?" הרמתי גבות אליו.
"את רוצה לאכול משהו? ארוחת בוקר? עוגה?" השינוי הפתאומי בלבל אותי לרגע.
"לא. לא תודה. אני רוצה שתמשיך."
"את מבקשת שאמשיך."
"זה אותו הדבר, ניר", חייכתי.
"זה דומה. זה שונה מעט..." חייך כשהוא מצמצם עיניו.
ידעתי למה הוא מתכוון. לא – הרגשתי למה הוא מתכוון. באמצע הבטן הרגשתי את זה.
"אני מבקשת שתמשיך," חייכתי. לא ממש הפריע לי לשחק את המשחק שלו. משום מה, זה דווקא עשה לי נעים מבפנים. מגרה. מסקרן.
הקשבתי לדבריו כשהחל לפרוס את הצעתו ביתר פרטים. עיני התרחבו בהלם עם כל משפט. לא – זה לחלוטין לא מה שחשבתי.
מעניין.
***
כשהגעתי הביתה, בעלי והילדים ישבו אל השולחן, אוכלים ארוחת צהריים מוקדמת. הצטרפתי אליהם, פני לא משקפות את הסערה שהתחוללה בי פנימה.
עדיין מעכלת את הצעתו של ניר חרמון. עדין המומה ממה שהתגלה לי היום. עדין מבולבלת מכדי לחשוב בכלל על התשובה שאני עומדת לתת לו.
"לא תודה" - צעק בכל המישורים המהוגנים, הגיוניים, "נורמלים" שלי.
"אני מסכימה" - בער אי שם בתחתית הבטן שלי. במקום שלא ידעתי שקיים בי. תחושתי הנוכחית היתה שסקרנות היא זו שהזינה את האש במעמקי קרביי. סקרנות נשית בלבד. נו טוב – אולי גם חמדנות.
אלוהים. האם באמת אעשה זאת? הרמתי מבט למשפחה הקטנה שלי שהיתה מרוכזת באוכל ובשיחות סתמיות. איכשהו הצטרפתי לנעשה סביב השולחן.
היה ברור לי שהם לא יוכלו לדעת לעולם ממה שקרה היום. ממה שאולי יקרה בעתיד.
"איך היה בשופינג? מצאת משהו?"
"מה?" הרמתי מבט מעורפל אל בעלי "אה. לא, יקירי. החלטתי לדחות את זה. אולי נלך אני ואת?" שלחתי מבט מחייך אל בתי הגדולה. "אני לא מצליחה להחליט ואני אוהבת לצאת איתך לקניות. נלך בשישי הבא?"
"יא. בכיף! אני באמת צריכה כבר נעליים חדשות. וחזיות." חייכתי אליה. 'באמת צריכה' היתה הגדרה ביזארית לגמרי אצל הילדה שלי.
הנייד שלי אותת שנכנסה הודעה חדשה כשניגבתי ידיי לאחר שניקיתי את השולחן והכנסתי את הכלים למדיח.
"יש לך עוד שעה וחצי לתת לי תשובה חיובית." קראתי את המסר "אם לא אקבל אותה, לא אדבר בנושא יותר לעולם." הוא הלחיץ אותי במכוון, האיש הארור הזה.
תשובה. משכתי לעברי את קופסת הסיגריות שלי. יצאתי החוצה אל החצר ואל שפת הבריכה שלנו, מתיישבת בצל השמשיה. כשאני מדליקה סיגריה, מבטי חלף על החצר המטופחת ואל הוילה שצמחה בתוך הגינה העשירה.
לכל הרוחות. בשביל מה אני צריכה את זה?! אני חיה חיים טובים, נינוחים, יש לי משרה נפלאה המכניסה משכורת מכובדת.. גם אם אחליט שלא לעבוד עוד יום אחד בחיי – אהיה מסודרת מבחינה כלכלית. רק ממשכורתו של בעלי יכולנו להחזיק ברמת החיים הגבוהה הזו. המשכורת שלי היתה רק בונוס כייפי ונועדה בעיקר ככסף בזבוז לי ולילדים. נו – בעיקר לגדולה שלי. גיל טיפש-עשרה הוא בור ללא תחתית מבחינה כלכלית.
בשביל מה אני חושבת בכלל להכניס עצמי להרפתקה מטורפת שכזו? אני לא צריכה את הכסף. אני עובדת בעבודה שמעשירה אותי די והותר ולא היו לי כל יסורי אמביציה מדוכאת.
ובכל זאת, משום מה הפיתוי היה עצום. המחשבה על הכסף הקל, תוכן ההצעה.
הראש והבטן נלחמו בי קשות.
הרמתי את הנייד וחייגתי.
***
בפעם המיליון הוצאתי את המראה הקטנה מהתיק, מציצה בבועתי. התרגשות האדימה את לחיי והבריקה את עיני.
עדיין לא מעכלת שאני עושה את זה.
השיחה עם בעלי עברה טוב מהצפוי. מסרתי לו מידע בסיסי ששיקף את הסקרנות שלי והעניין לנסות משהו חדש. שונה. הבהרתי שהעבודה הנוספת לא תפגע בעבודה הרגילה שלי. הוא קיבל בסופו של דבר גם את העובדה שלעיתים אצטרך ללון מחוץ לבית. גם הבין למה.
המונית נעצרה בפתח מלון הילטון בתל-אביב.
שילמתי לנהג כשאני שומרת את הקבלה לקבלת החזר הוצאות בסופו של דבר. פסעתי אל תוך הלובי כשאני מתמקמת בשולחן צדדי קרוב לחלונות המשקיפים אל הים האפל.
"לבוש אלגנטי, אבל לא בוטה. היי רשמית אבל גם חברותית. הפגיני את כל היכולות שלך, יעל", נזכרתי בדבריו של ניר.
השעה היתה כמעט שש בערב. הגעתי בזמן. עכשיו נותר רק לחכות.
"מיס יעל?" הקול היה צעיר משציפיתי לו. הרמתי מבטי אל האיש הצעיר. הוא היה בסוף שנות השלושים שלו, לבוש בקפידה בחליפת שלושה חלקים יוקרתית. מבטא אמריקאי דרומי כבד וחיוך מבהיק בלבן.
"כן. אני יעל. ערב טוב," התרוממתי ולחצתי ידו של האיש.
הוא התיישב מולי והציג עצמו. "אני אהיה כאן לסוף השבוע. אצטרך אותך הערב לתיאום הדברים ומחר במשך כל היום. לגבי יום שבת, נראה כבר."
חייכתי והנהנתי בראשי. חיכיתי לבאות. וזה בא.
הוא נשען לאחור בכסאו, חיוך מיליון הדולר שלו מתנשא מעלי, מבטו בוחן אותי מקצות סנדליי גבוהי העקב, מתעכב במחשוף השמלה העמוק ולבסוף פוגש בעיני.
הרגשתי כמו גוש בשר למכירה.
"עם אקסטרה או בלי אקסטרה?"
עד כמה שציפיתי לזה, זה היה כמו אגרוף לבטן כשזה נאמר בקול. הרגשתי את גלי הבחילה עולים בי.
חיוכי קפא. כל שיכולתי היה לנעוץ בו מבט ולהניע ראשי בשלילה. "בלי אקסטרות, אדוני."
חיוכו נמחק, הוא הביט רגע בעיני ולבסוף משך בכתפיו. "חבל. אני מקווה שתמשיכי להיות מקצועית בכל מה שאבקש ממך. גם בלי אקסטרות."
"כמובן אדוני. אני כאן כדי לשרתך" עניתי לו. "עד גבול מסוים", הוספתי ליתר ביטחון.
די חששתי מהחלק הזה. כשחרמון הסביר לי את נושא האקסטרות, שאלתי אותו מה יקרה אם אסרב. הוא אמר שזה לגיטימי, וזה לא ייפגע בהמשך העבודה בשום צורה. האקסטרות הן קודם כל בחירה של הלקוח.
קודם כל הכדור אצלו. הוא שואל בפגישה הראשונית ואז הכדור עובר אלי. אם להסכים או לא.
במידה והלקוח לא שואל בכלל, סימן שהוא לא מעוניין בדבר מלבד השירות הבסיסי שאני אמורה לספק.
כשאני והלקוח הראשון שלי השארנו את הנושא מאחור ושקענו בענייני עבודה שוטפים נשאר לי טעם רע בפי. טעמה של אכזבה. לא ידעתי מאיפה הגיע, אבל היא היתה שם.
הרגשתי שאכזבתי. מרירות של אכזבה מהולה באנחת הקלה שזה עבר בשלום.
בשעתיים הקרובות הועבר לי כל המידע הדרוש להמשך העבודה. כשאני נושאת תיק ובו ערימת ניירות להדפסה ודף הוראות לדברים נוספים, נכנסתי אל הסוויטה של הלקוח.
הפינה המשרדית חיכתה לי ובה מחשב מקוון, טלפון, מכשיר פקס.
התמקמתי על יד השולחן כשאני מדליקה את המחשב.
***
השעה היתה כמעט חצות כשדלת הסוויטה נפתחה והלקוח האמריקאי שלי נכנס לחדר, מלווה בפצצה ברונטית צחקקנית.
לרגע הסתכלו בי בתמיהה "את עדיין כאן?" שאל אותי.
"כן אדוני. סיימתי הכל. חיכיתי לשובך כפי שביקשתך." הזכרתי לו.
"אה. כן. אוקיי, דרלינג. קחי את בלוק המכתבים, כלי כתיבה ובואי אחרינו."
נאנחתי. קיוויתי שסיימתי עם ההדפסות האלה. עיני וגבי כאבו מהישיבה הממושכת. השעה היתה מאוחרת מאוד והייתי עייפה.
"אדוני? האם זה לא יכול לחכות למחר?" שאלתי בתקווה. "אני רואה שאתה עסוק," רמזתי בעדינות לכיוון המצחקקת הברונטית, שנתלתה על כתפו כשאצבעותיה ארוכות הציפורניים מטיילות על חזית חליפתו.
"חשבתי שאת מקצועית," הוא צמצם עיניו אלי כשחיוכו נמחה.
"כן אדוני. אני מתנצלת. אני לשירותך," עניתי במהירות, מרימה מהשולחן בלוק צהוב ועט.
עקבתי אחר השניים כשפסעו לחדר הסמוך.
נכנסנו אל חדר השינה ואני נעצרתי די מופתעת. "אדוני?" שאלתי בזהירות.
"שבי כאן." הוא משך כסא והעמיד אותו במרחק לא רב מהמיטה הענקית.
"מה אני אמורה לעשות?"
"בדיוק מה שנשכרת לעשות, מיס יעל. את תשבי כאן ותתעדי כל מה שעיניך רואות. כל מה שיתרחש על המיטה הזו."
"אבל... קבענו משהו!" צמצמתי עיני למולו.
"אל תדאגי. אני לא אגע בך. אף אחד לא ייגע בך. את תשבי כאן ותתעדי בדיוק רב ובפרוטרוט כל מה שאת רואה. אני אצפה לראות תדפיס של הדברים מחר על השולחן."
"זה מטורף!"
"זו העבודה שלך. לבצע כל שאבקש. בלי אקסטרות." הברונטית שוב צחקקה והעט גירד לי ביד, מתחנן שאנעץ אותו בגוש הסיליקון שבצבץ ממחשוף החולצה הצמודה שלה.
נשמתי עמוק. אני לא אתן לזה לשבור אותי. לא אכפת לי. אנתק עצמי לגמרי ואהיה הכי מקצועית שאפשר.
התיישבתי על הכסא ממקמת את בלוק הכתיבה הצהוב על ברכיי, מבטי בוחן את הזוג המתנשק ומתערטל בו זמנית למולי.
"לשונותיהם ריקדו באקסטזה כשהוא קילף מעליה את חולצתה האדומה, מרשה לשדיה הכבדים לפרוץ החוצה. עכשיו פגשו שפתיו בפטמה חומה עסיסית שמילאה את פיו.." כתבתי במהירות על הדף, שוקעת במעשה לפני.
שעה וחצי חלפו כמו חמישים שעות. כשסיימו, ישבתי מיוזעת, מתנשמת, מחורמנת עד לשד עצמותיי... ושלושה דפים מלאים בכתב צפוף המתאר את מה שקרה.
היא לא זייפה. הוא לא נתן לה. הוא בהחלט ידע מה הוא עושה, והמבט הזגוגי בעיניה כשהתלבשה העיד על העונג שהעניק לה.
"תודה סוויטי," והוא שלף שטר של מאתיים שקלים כשהוא מושיט לה. היא נשקה אותו ברפרוף על לחיו, פלטה "תתקשר אלי שוב כשתהיה שוב בארץ" ויצאה.
הוא פנה לעברי. עירום. גופו מבהיק בזיעת עינוגים, מדיף ריח של סקס, סימני ציפורניה מקשטים את גופו.
משך מידי את הבלוק הצהוב, סופר את הדפים. "שלושה דפים. יפה. לכי להדפיס זאת. עד שאסיים להתקלח, אני מצפה שזה יהיה מוכן," אמר ונבלע אל המקלחת.
קמתי בקושי רב מכסאי, שולחת מבט נבוך לכתם הרטוב שנותר במקום מושבי. החזרתי את הכסא למקומו, כשאני מחביאה אותו ואת עקבות ייחומי עמוק מתחת לשולחן הטואלט.
מיהרתי למחשב והתחלתי להקליד במרץ, קוראת בעברית ומקלידה באנגלית.
הייתי שקועה במילים האחרונות כשיצא מהחדר עטוף בחלוק בצבע כחול. שלחתי את המסמך להדפסה, מנסה שלא להסתכל בו.
כשהושטתי את המסמך המודפס אליו, מסמך המתאר את ההשתגלות המטורפת שהתרחשה אל מול עיני, הוא בחן את פניי וחייך.
"את יודעת, יעל, היא קיבלה מאתיים שקלים. את היית יכולה להתענג באותה מידה ולקבל שלושת אלפים שקלים לפחות, על האקסטרה הזו. קחי את המסמך הזה. הוא עבורך. קראי אותו, וחשבי אם באמת תרצי לדחות אותי בפעם הבאה שאשאל אותך..."
אספתי את תיקי ללא מילה, דוחפת פנימה את המסמך. "תודה אדוני. מתי תצטרך אותי מחר?"
הוא נתן לי כתובת של אחד מבנייני המשרדים המפוארים בהרצליה, ואמר לי להיות במשרד המנכ"ל בשעה 12 למחרת. הצצתי בשעוני. השעה היתה 2 לפנות בוקר. יישאר לי זמן שינה די והותר.
ברכתי אותו בליל מנוחה ויצאתי מהחדר.
***
"אז איך היה?" שאל אותי חרמון כשהתיישבתי מולו במשרדו ביום ראשון אחר הצהריים לסיכום פגישה.
הושטתי לו את הדו"ח שלי שמלאתי בשבת ואת הקבלות על הנסיעות במונית.
"כמעט טוב," עניתי לו בעוד הוא קורא את הכתוב בדו"ח שלי.
"בלי אקסטרות?" שלח לעברי מבט זוויתי.
"לא בדיוק. למרות שהוא עשה לי טריק מלוכלך." ניר הזדקף בכסאו.
"הוא פגע בך?"
"ממש לא," הרגעתי אותו. סיפרתי לו מה קרה כשאני מושיטה לו את המסמך המתעד את הדברים.
הוא החל לקרוא אותו וראיתי את החיוך הכבוש מתפרץ מעבר לגבולותיו והוא פרץ בצחוק מתגלגל. "מניאק. בהחלט טריק מלוכלך," אמר.
"אבל משום מה אני בטוח שהוא השיג את מטרתו. את תבקשי אקסטרה בפעם הבאה, נכון יעל?" שאל/קבע כשהוא נועץ מבטו בשלי.
הסמקתי ועניתי "נראה" בלתי מחייב. הוא לא המשיך ורק חייך.
"חבר טוב ויקר שלי מגיע ארצה בסוף השבוע הבא. תוכלי לקחת יום חופש ביום ראשון שאחרי? הוא יהיה כאן שלושה ימים. הוא חבר לעסקים וגם חבר אישי. אני רוצה שתטפלי בו היטב. ויעל..." הוא הרים מבט אלי.
"כן ניר?"
"הוא מנטור מעולה. עדין ומתחשב וסבלני. אני מציע שתנצלי זאת. לפעם הראשונה..." הוא אמר בקול רך.
"אני אחשוב על זה, ניר. תודה," עניתי כשאני קמה "עכשיו אני עפה הביתה. להשלים זמן עם המשפחה על סוף השבוע שעבדתי." חייכתי אליו ויצאתי ממשרדו.
***
נשימותי החלו לחזור לסדרן. פקחתי עיני מסתכלת בחיוך בראשו הקירח של מר קלינגר מגיח מבין ירכיי. האיש הזה, נושק לשישים, הצליח להביא אותי לשיאים שלא יאמנו בשמונה השעות האחרונות.
כאילו והציב לעצמו מטרה לשבור איזה שיא אורגזמות נשיות בזמן הקצר ביותר. הוא פשוט התענג מהאורגזמות שלי והשתדל כמיטב יכולתו להביא לי אותן אחת אחר השניה.
הגרמני כבד הגוף טיפס ונשכב על ידי, עוטף אותי בחיבוק.
"את נהדרת, דרלינג. פשוט נהדרת," נישק למצחי.
חייכתי והתכרבלתי עוד יותר בחיבוקו. "אני באמת חייבת לישון קצת, מר קלינגר. יש לנו ישיבה מחר."
הוא נאנח "כן דרלינג. נקום להתקלח."
הוא זיין אותי עוד פעם אחת כשהוא יושב על שפת האמבט ואני רוכבת עליו, שיניו ננעצות בפטמותי הדוויות, בטרם יכולתי להתקלח ולהתלבש. כשעמדתי על יד הדלת ותליתי את תיקי על כתפי, הוא שלף מספר שטרות מהארנק והושיט אותן אלי. "5000 שקלים, יעל. האקסטרה פלוס בונוס קטן ממני. תודה לך. לא לשכוח – מחר את חוזרת להיות מקצועית. שום חיוך אינטימי או מבט לא יחלפו ביננו. זה ברור?" קולו הפך רשמי ומרוחק.
"כן מר קלינגר," נמתחתי מולו כשאני מאגרפת את השטרות בידי. יצאתי מחדרו ופניתי לחדרי בקומה השניה.
בהיתי בשטרות המקומטים בכף ידי כשאני רובצת על הספה בחדרי. הם בערו בכף ידי.
האתנן שלי. האתנן הראשון שלי. היתה בי מערבולת של רגשות. העונג עדיין שלט בכל פיסה מגופי, ומתחתיו היתה צמרמורת ממגע השטרות בידי.
אוי, זה הרגיש טוב. גם העונג, גם התשלום.
התחלתי לצחוק. כמעט בהיסטריה. התקף צחוק בלתי נשלט. קמתי מכסאי ודחפתי את השטרות לתיק, פונה לעבר המיטה ואל שינה עמוקה של חמש שעות.
***
הישיבה עברה בנינוחות. כמצופה ממני, הייתי מרוחקת ומקצועית ללא כל סממנים אישיים ביני לבין מר קלינג. למרות שהישיבה על הכסא היתה עדיין קשה לי.
כשכבו האורות והמצגת התחילה לפני הנוכחים, הרשתי לחיוך וטעם הזיכרונות מאמש להציף אותי: אני, ברכיי על כסא המזכירה בסוויטה של קלינגר, חזי נשען על משענת הכסא, והאיש הממלמל משפטים סתומים בגרמנית קודח באחוריי.
הרמתי מבטי לפגוש במבטו של חרמון שלוח אלי מעברו השני של שולחן הישיבות הענק. הוא חייך. חייכתי אליו בחזרה, והוא החזיר מבטו ותשומת לבו לנעשה מולו על מסך ההקרנה.
עצמתי עיני לרגע, מתאפסת, וחוזרת להיות מזכירה.
***
"אנחנו יוצאים לארוחת צהריים, יעל. את חופשייה מעכשיו ועד השעה עשר. בעשר חכי לי בסוויטה. אנחנו צריכים לעבור על הפרוטוקול של הישיבה," אמר לי קלינגר כשהוא פונה לעבר היציאה מחדר הישיבות. חרמון הנהן אלי ולחש: "אקפוץ אליך מאוחר יותר", ויצא בעקבות קלינגר.
הייתי מכורבלת בחלוק רחצה בכורסה בחדרי, צופה בטלויזיה, כשנשמעה נקישה בחדר.
ניר חרמון עמד מחייך מולי.
זזתי הצידה מאפשרת לו להיכנס לחדר.
"קלינגר לא מפסיק לשבח אותך, יעל. נהדר. עשית את זה בגדול. איך את מרגישה?" שלח לעברי מבט בוחן.
"בסדר גמור. הגוף עייף, אבל אני בסדר," חייכתי.
מבטו ננעץ בשלי. מעמיק. הוא הרים ידו והשחיל אותה אל בין דשי החלוק, חופן שד אחד בידו. לוחץ. נאנקתי.
"רגיש?" לא הסיר מבטו משלי.
"אה-הא" המהמתי, עוצמת עיני למגע. גופי עדיין בעבע בייחום. מבקש עוד.
הוא המשיך ללוש את השד. פקחתי עיני מחייכת אליו.
"אתה רוצה לזיין אותי, ניר?"
"לא. לא ככה, יעל. אמרתי לך בעבר. תבקשי."
"לא יודעת, חרמון," אמרתי כשאני מתרחקת ממנו. פניתי לעבר הספה וכשאני נשענת בידיי על גב הספה, הרמתי את חלוק הרחצה, חושפת למולו את אחוריי העירומים. "לא יודעת. עדיין כואב לי. התחת. הכוס. רואה? רגיש לי..." שלחתי לעברו מבט מעבר לכתפי, מניעה קלות את אגני מול מבטו המצטמצם, שולחת ידיי לאחור ומפשקת את אחורי, התחת והכוס פעורים מולו.
"זונה קטנה," אמר כשהוא משחרר את חגורת מכנסיו. "את עושה לי טיזינג?"
צחקקתי והחזרתי ראשי, עדיין מניעה אגני מולו. מצפה לחדירתו.
חבטת החגורה על ישבניי תפסה אותי לגמרי לא מוכנה. נשימתי נעצרה. באחת התרוממתי נותנת לחלוק לגלוש ולהסתיר אותי מעיניו.. ומחגורתו.
"חזרי למצב שעמדת בו, יעל. עכשיו!"
ושוב הציפה חרמנות את גופי. נשימתי התקצרה ובהיסוס נעמדתי כשישבני בולט מולו, החלוק מורם אל מותניי.
חגורתו העמיקה בישבני. העוצמה היתה מתונה. מהר מאוד התרגלתי לכאב שהיה לי חדש. מהר מאוד גיליתי שהוא הופך לרטיבות בין ירכיי.
החגורה נעצרה לרגע. רחש מאחורי, ואז חדר ניר חרמון עמוק לתוך הכוס שלי.
כשאני תומכת ידי במסעד הספה, בולמת את נגיחותיו. הוא אחז בשערי, מושך ראשי לאחור ומייצב עצמו כשחדר בכוח, קצה הזין שלו מתנגש ברחם שלי מבפנים.
זה היה חזק, עמוק, משחרר מתוכי נהמות של חיה, ורצף אורגזמות שהצטרף לבסוף לשלו.
צנחתי תשושה על גב הספה, שולחת מבט ורואה אותו לובש שוב מכנסיו.
התקרב אלי, שוב אוחז שערי בכפו, מושך ראשי מעלה אל מול פניו.
"את הזונה שלי, יעל. תמיד. אני אקח אותך מתי שיתחשק לי בכל מקום שיתחשק לי. זה ברור?"
"כן, מר חרמון." הוא הצמיד שפתיו לשפתיי, מעתיק נשימתי עם נשיקה ארוכה ורכה וחמה.
"ידעתי שתהיי מדהימה לי, יעל. נפלאה."
הוא שלח מכה קלילה לאחוריי, אמר לי ללכת לנוח ויצא מחדרי.
עכשיו תסלחו לי. אני חייבת לנוח קצת. יש לי לקוח בשעה עשר.
