שלושים דקות של הכרות
מאת ללא עוררין(שולט)
23 באוגוסט 2005
יושב על הספה בחדר, מעשן לי סיגריה, מביט בעצלתיים בעשן המסתלסל. היא הודיעה בטלפון שתגיע עוד עשר דקות, אבל לא הבטיחה שתכנס. "נראה" היא אמרה, וניתקה.
מביט בשעון, עוד שמונה דקות. מה בדיוק הביא אותי לכאן?
לפני כחודש התחלנו לדבר. פנתה אלי כחוקרת - "אני כאן רק מסקרנות, אשמח לדבר עם מישהו וללמוד, תהיה מוכן?", עניתי תשובה ארוכה ומפורטת: "כן".
ואז, נפתחו ארובות השמיים - "תגיד לי, באמת יש בחורות שנהנות מ...", "מה זה בכלל עושה לך ל...", וכד'.
שוב עניתי לקונית, כן, לא, כייף, בטח, תמיד.
התגובה לא אחרה לבוא, "אני שואלת ברצינות, אם אתה לא רוצה לדבר לא צריך".
ושוב עניתי, "עניתי לכל שאלותיך בבהירות ובכנות, אם חיפשת יותר פירוט ופתיחות - זו דרך דו-סטרית, ספרי עליך ואספר עלי."
וכך יצאנו לדרך, היא סיפרה על עצמה (נשואה, בעמדה בכירה, אוהבת לדעת ולחקור ומאוד מסוקרנת), ואני תרמתי משלי בתשובה לשאלותיה.
בתור "חוקרת סקרנית" היו לה המון שאלות אך מהר מאוד היא הפכה ל"חוקרת ספקנית". בתגובה לנושאים רבים התחלתי לענות "עד שלא נכנסים לזה קשה להבין".
ומכאן, הגענו לשיחות אחרות.
מביט שוב בשעון, עוד 3 דקות.
מה בדיוק סיכמנו ?! אהה, כן, אני ממתין לה במלון, היא מתחייבת להגיע אבל לא מתחייבת שתכנס לחדר. אם תכנס, תלבש מסכה, עיניה מכוסות. ואני מה? כן, התחייבתי שלא לגעת ועדיין ללמד משהו בתוך חצי שעה ואז נפרד.
מוזר, מחייך לי, עוד דקה.
דפיקה בדלת.
"פתוח, תכנסי."
"אוףףף, אני לא רואה כלום, איפה אתה ?"
"לכי חמישה צעדים קדימה, לאט, זהו, הסתובבי לכיוון קולי, ככה, מצוין."
"אני לא יודעת מה אני עושה כאן, וחברה שלי יודעת שאני כאן."
"שששששש, תירגעי, קחי שלוש נשימות עמוקות."
"לא לדבר, לנשום עמוק, ככה."
"נרגעת קצת ?"
"כן, אבל מה הטעם ב..."
"אמרתי לא לדבר נכון?, באת לכאן ללמוד, והדלת מאחוריך פתוחה. מכאן ואילך אני מדבר ואת מקשיבה היטב ועושה, או שאת מסתובבת ויוצאת. ברור ?"
התנשמות, סומק, "רגע, מה..."
"הדלת עדיין פתוחה ואת יכולה לצאת אבל כדי להישאר את צריכה להגיד – 'הבנתי אדוני'."
"על מה אתה מדבר, איזה אדוני?, אני רק..."
"מספיק, שמעת אותי, ואת אינטליגנטית מספיק להבין. אני קם ונגש לדלת עכשיו. עוד מילה אחת שלא לעניין ואני יוצא, או שתגידי הבנתי אדוני ואנעל אותה"
תוך כדי הדיבור השקט אני קם בכבדות מעושה, עושה טקס מאיסוף המפתחות מהשולחן והולך לכיוון הדלת.
כשני צעדים לפני הדלת אני שומע קול קצת רועד ומתנשם בכבדות אומר: "הבנתי אדוני, הבנתי".
בחיוך, נועל את הדלת וחוזר.
"הורידי את התיק לרצפה, עמדי ישר, כתפיים לאחור."
לאחר שנייה של היסוס התיק מורד והיא נעמדת לה. הידיים קפוצות לצידי הגוף, כולה משדרת תדהמה, לחץ, דריכות, פחד והרבה מבוכה.
אני הולך לספה ומתיישב שוב. בוחן אותה לראשונה. בשנות הארבעים, שמורה ומטופחת, לבוש עסקי(חורף), משדרת מעמד ומודעות. חצאית ארוכה, ז'קט רכוס, חולצה לבנה מתחת, גרביונים סולידיים, נעלי חצי עקב.
"נחמד, התלבשת כל כך יפה עבורי?"
"אהה....לא ממש, ככה אני מתלבשת לעבודה."
"ככה אני מתלבשת לעבודה - א ד ו נ י" אמרתי.
"כן, ככה אני מתלבשת לעבודה אדוני."
"הבנתי, באמת הרגשתי שהבגדים האלו אינם עבורי, במיוחד הז'קט. חם כאן בחדר, את יכולה להוריד אותו."
"אההה...מה ? זה בסדר, לא חם לי."
"זו הפעם האחרונה שאני אומר את זה, כשאני אומר לעשות משהו את אומרת כן אדוני ועושה, כשאני שואל את עונה בנימוס ברור ?"
רגע של שקט, רואה את הידיים הצידי הגוף מתאגרפות שוב, רעד קטן מופיע על השפתיים הקפוצות.
"כן אדוני," חצי בלחש.
"ועכשיו, הורידי את הז'קט, אנחנו לא בפגישת עסקים כאן ואינני רוצה שתתבשלי כאן בחדר החם והנעים הזה"
"כן אדוני"
מסירה את הז'קט ונשארת איתו בידיים אחוז צמוד לגופה.
"תני לו ליפול, את לא צריכה אותו."
הז'קט מחליק מידיה לרצפה.
"מצוין, עכשיו תסתובבי בבקשה עבורי סיבוב שלם שאוכל לראות את כולך."
רגע של שקט, קפואה במקומה, ואז לאט מתחילה להסתובב במקום. אחרי שמסיימת וחוזרת מולי רואה את החזה שלה מתרומם ויורד בנשימה מאומצת. מרגיש את הריגוש שלה.
"יפה, אבל לא שכחת משהו ?"
"מה?"
"לא שמעתי אותך אומרת 'כן אדוני', נכון?"
"כן אדוני, אהה לא, אדוני, לא אמרתי."
"בואי ננסה זאת שוב, תסתובבי שוב לפני."
"כן אדוני", מסתובבת.
עיני חוקרות את גופה בהנאה, מבנה גוף מלא, עסיסי.
נעמדת, הנשימה הנרגשת שלה בולטת עכשיו מאוד, הסומק בלחיים, תנוחת הגוף.
"זה נדמה לי או שאת די נרגשת ?"
"אההה, כן, קצת" היא עונה בקול חלש, ואחר שנייה מוסיפה "אדוני".
"אז לאבד קצת שליטה כן יכול להיות מרגש. מעניין מאוד."
היא שותקת.
"ונחמד לראות אותך סוף פנים על פנים. אבל בעצם, כשאני יושב כאן הפנים שלי מול החזה שלך. ועד כמה שהוא מרשים במידותיו עדיף שנהיה פנים על פנים לא ?"
"כן.....אדוני" היא מפטירה.
"נכון, ולא בא לי לעמוד, מאוד נוח לי כאן על הספה. תרדי על הברכיים וכך נהיה פנים על פנים" אני אומר ומצחקק.
דומיה, נושכת לרגע שפתיים ואז מתפרצת: "אבל איך, אני לא יכולה, הגרביים שלי יקרעו..."
"כן, צודקת, אני מתנצל, הייתי צריך להבין ולהתחשב בך. לא יתכן שתצאי מכאן חזרה לעבודה עם גרביים קרועות בברכיים" אני אומר.
היא נושמת לרווחה.
"אני לרוב לא אדון בלתי מתחשב או בלתי סביר", היא שותקת.
"עכשיו, תורידי את הנעליים המקסימות, ואז את הגרביונים, הלבישי את הנעליים חזרה ורדי לברכיים."
את הנשימה שלה אפשר לשמוע בכל החדר, את האוויר הנתקע בריאותיה, את ההפתעה.
"אל תעני לי כלום חוץ מ-'כן אדוני', קדימה!"
עומדת שם, האוויר עדיין תקוע בריאות, הידיים אינן מוצאות את מקומן. רגע ההחלטה...
האוויר נפלט מהריאות בלחישה, הכתפיים צונחות, הראש יורד קדימה.
"טוב, בסדר..." בקול רועד.....
"מה אמרת ?"
"בסדר... אדוני ?" היא לוחשת בקול נשבר.
"אז קדימה!"
ברעד בולט היא זזה, חולצת נעליים בעמידה באיטיות מטורפת, מנסה לדחות את הקץ. נשימותיה הופכות מהירות ובולטות. נעמדת בגרביים ונעצרת. הראש צונח יותר למטה, ממלמלת לעצמה "מה אני עושה כאן...". ידיים רועדות מושכות למעלה את החצאית, נכנסות מתחתיה ומושכות את הגרביונים למטה.
עומדת, מהססת, נבוכה.
"כן, ועכשיו, על הברכיים," אני מזכיר לה בקול קר.
והיא עונה "כן אדוני", ויורדת על בירכיה.
"יפה, עכשיו אנחנו פנים על פנים" אני אומר. בוחן אותה, מרגיש את הדופק שלה, את הסומק, את שפתיה הנשוכות.
"עכשיו, גברת מנהלת בכירה נראית מאוד מקסים ככה, מאוד מתאים לך ככה על בירכייך."
הסומק מעמיק, הרעד בשפתיים, כל כך מתרגשת.
"נעים מאוד להכיר אותך ככה, ועכשיו נחזור לעניין החזה שנעצת בפרצופי עד עכשיו. הוא נראה מאוד מרשים אבל החולצה שלך מסתירה אותו. לא חשבת שתישארי לבושה נכון ?"
התנשמות כבדה, היסוס לרגע, "לא אדוני".
מחייך, "הורידי אותה".
"את החולצה ?" היא שואלת בין הנשימות הכבדות.
"כן, את החולצה, ועכשיו!"
"כן אדוני", וידיה זוחלות להן לאט, נלחמת בעצמה, מתקשה בכפתורים כפתור אחרי כפתור. נשימותיה הופכות כמעט לאנקות קלות. והחולצה מוצאת את דרכה לרצפה. חזה גדול ארוז בחזייה מחמיאה נחשף לעיניי. הנשימות הכבדות גורמות לו לעלות ולרדת מעל לבטן עגלגלה וסקסית. והיא על בירכיה, חשופה, רועדת, הריגוש ממלא את החדר, ממכר, מצמרר.
"ממממ....חזה מקסים, פשוט נפלא, אתענג עליו מאוד, כבר מדמיין אותו נע ונד כשאת מטיילת על ארבע בחדר."
"מהההההההההההה" היא פולטת בתדהמה ובבושה וידיה עולות אינסטינקטיבית לכסות את החזה.
"כן, שם יהיה מקומך, על ארבע גברת מנהלת בכירה."
"אבל קודם כל, ידיים מאחורי הגב, חזה קדימה."
הידיים נעות לאחור, והיא דוחפת את החזה קדימה. אין יותר היסוס, הגענו למקומנו.
"את נראית לי מאוד נרגשת, אני צודק ??"
"כן אדוני" לוחש קול מבויש.
"ככה, על ברכיים, מציגה את גופך למישהו זר. מגרה אותך פתאום?"
"כן אדוני," לוחשת.
"רטובה?"
רגע של היסוס, "כן אדוני" נפלטת אנקה מפיה.
"מממ...יפה, עכשיו, ככל השאלות שלך קיבלו מענה מלא כפי שהבטחתי – אוכל להתחיל להתענג עליך."
"נשארו לנו שמונה דקות, להפעם. אתן לך בחירה. מרשה לך לאונן עכשיו מולי כמו שאת עכשיו או להסיר את כל בגדייך ולהציג עצמך פתוחה ועירומה לעיניי בזמן שאני מספק את עצמי. מה תחליטי?"
ראשה צונח על החזה, "מה שתרצה, אדוני, מה שתרצה."
מביט בשעון, עוד שמונה דקות. מה בדיוק הביא אותי לכאן?
לפני כחודש התחלנו לדבר. פנתה אלי כחוקרת - "אני כאן רק מסקרנות, אשמח לדבר עם מישהו וללמוד, תהיה מוכן?", עניתי תשובה ארוכה ומפורטת: "כן".
ואז, נפתחו ארובות השמיים - "תגיד לי, באמת יש בחורות שנהנות מ...", "מה זה בכלל עושה לך ל...", וכד'.
שוב עניתי לקונית, כן, לא, כייף, בטח, תמיד.
התגובה לא אחרה לבוא, "אני שואלת ברצינות, אם אתה לא רוצה לדבר לא צריך".
ושוב עניתי, "עניתי לכל שאלותיך בבהירות ובכנות, אם חיפשת יותר פירוט ופתיחות - זו דרך דו-סטרית, ספרי עליך ואספר עלי."
וכך יצאנו לדרך, היא סיפרה על עצמה (נשואה, בעמדה בכירה, אוהבת לדעת ולחקור ומאוד מסוקרנת), ואני תרמתי משלי בתשובה לשאלותיה.
בתור "חוקרת סקרנית" היו לה המון שאלות אך מהר מאוד היא הפכה ל"חוקרת ספקנית". בתגובה לנושאים רבים התחלתי לענות "עד שלא נכנסים לזה קשה להבין".
ומכאן, הגענו לשיחות אחרות.
מביט שוב בשעון, עוד 3 דקות.
מה בדיוק סיכמנו ?! אהה, כן, אני ממתין לה במלון, היא מתחייבת להגיע אבל לא מתחייבת שתכנס לחדר. אם תכנס, תלבש מסכה, עיניה מכוסות. ואני מה? כן, התחייבתי שלא לגעת ועדיין ללמד משהו בתוך חצי שעה ואז נפרד.
מוזר, מחייך לי, עוד דקה.
דפיקה בדלת.
"פתוח, תכנסי."
"אוףףף, אני לא רואה כלום, איפה אתה ?"
"לכי חמישה צעדים קדימה, לאט, זהו, הסתובבי לכיוון קולי, ככה, מצוין."
"אני לא יודעת מה אני עושה כאן, וחברה שלי יודעת שאני כאן."
"שששששש, תירגעי, קחי שלוש נשימות עמוקות."
"לא לדבר, לנשום עמוק, ככה."
"נרגעת קצת ?"
"כן, אבל מה הטעם ב..."
"אמרתי לא לדבר נכון?, באת לכאן ללמוד, והדלת מאחוריך פתוחה. מכאן ואילך אני מדבר ואת מקשיבה היטב ועושה, או שאת מסתובבת ויוצאת. ברור ?"
התנשמות, סומק, "רגע, מה..."
"הדלת עדיין פתוחה ואת יכולה לצאת אבל כדי להישאר את צריכה להגיד – 'הבנתי אדוני'."
"על מה אתה מדבר, איזה אדוני?, אני רק..."
"מספיק, שמעת אותי, ואת אינטליגנטית מספיק להבין. אני קם ונגש לדלת עכשיו. עוד מילה אחת שלא לעניין ואני יוצא, או שתגידי הבנתי אדוני ואנעל אותה"
תוך כדי הדיבור השקט אני קם בכבדות מעושה, עושה טקס מאיסוף המפתחות מהשולחן והולך לכיוון הדלת.
כשני צעדים לפני הדלת אני שומע קול קצת רועד ומתנשם בכבדות אומר: "הבנתי אדוני, הבנתי".
בחיוך, נועל את הדלת וחוזר.
"הורידי את התיק לרצפה, עמדי ישר, כתפיים לאחור."
לאחר שנייה של היסוס התיק מורד והיא נעמדת לה. הידיים קפוצות לצידי הגוף, כולה משדרת תדהמה, לחץ, דריכות, פחד והרבה מבוכה.
אני הולך לספה ומתיישב שוב. בוחן אותה לראשונה. בשנות הארבעים, שמורה ומטופחת, לבוש עסקי(חורף), משדרת מעמד ומודעות. חצאית ארוכה, ז'קט רכוס, חולצה לבנה מתחת, גרביונים סולידיים, נעלי חצי עקב.
"נחמד, התלבשת כל כך יפה עבורי?"
"אהה....לא ממש, ככה אני מתלבשת לעבודה."
"ככה אני מתלבשת לעבודה - א ד ו נ י" אמרתי.
"כן, ככה אני מתלבשת לעבודה אדוני."
"הבנתי, באמת הרגשתי שהבגדים האלו אינם עבורי, במיוחד הז'קט. חם כאן בחדר, את יכולה להוריד אותו."
"אההה...מה ? זה בסדר, לא חם לי."
"זו הפעם האחרונה שאני אומר את זה, כשאני אומר לעשות משהו את אומרת כן אדוני ועושה, כשאני שואל את עונה בנימוס ברור ?"
רגע של שקט, רואה את הידיים הצידי הגוף מתאגרפות שוב, רעד קטן מופיע על השפתיים הקפוצות.
"כן אדוני," חצי בלחש.
"ועכשיו, הורידי את הז'קט, אנחנו לא בפגישת עסקים כאן ואינני רוצה שתתבשלי כאן בחדר החם והנעים הזה"
"כן אדוני"
מסירה את הז'קט ונשארת איתו בידיים אחוז צמוד לגופה.
"תני לו ליפול, את לא צריכה אותו."
הז'קט מחליק מידיה לרצפה.
"מצוין, עכשיו תסתובבי בבקשה עבורי סיבוב שלם שאוכל לראות את כולך."
רגע של שקט, קפואה במקומה, ואז לאט מתחילה להסתובב במקום. אחרי שמסיימת וחוזרת מולי רואה את החזה שלה מתרומם ויורד בנשימה מאומצת. מרגיש את הריגוש שלה.
"יפה, אבל לא שכחת משהו ?"
"מה?"
"לא שמעתי אותך אומרת 'כן אדוני', נכון?"
"כן אדוני, אהה לא, אדוני, לא אמרתי."
"בואי ננסה זאת שוב, תסתובבי שוב לפני."
"כן אדוני", מסתובבת.
עיני חוקרות את גופה בהנאה, מבנה גוף מלא, עסיסי.
נעמדת, הנשימה הנרגשת שלה בולטת עכשיו מאוד, הסומק בלחיים, תנוחת הגוף.
"זה נדמה לי או שאת די נרגשת ?"
"אההה, כן, קצת" היא עונה בקול חלש, ואחר שנייה מוסיפה "אדוני".
"אז לאבד קצת שליטה כן יכול להיות מרגש. מעניין מאוד."
היא שותקת.
"ונחמד לראות אותך סוף פנים על פנים. אבל בעצם, כשאני יושב כאן הפנים שלי מול החזה שלך. ועד כמה שהוא מרשים במידותיו עדיף שנהיה פנים על פנים לא ?"
"כן.....אדוני" היא מפטירה.
"נכון, ולא בא לי לעמוד, מאוד נוח לי כאן על הספה. תרדי על הברכיים וכך נהיה פנים על פנים" אני אומר ומצחקק.
דומיה, נושכת לרגע שפתיים ואז מתפרצת: "אבל איך, אני לא יכולה, הגרביים שלי יקרעו..."
"כן, צודקת, אני מתנצל, הייתי צריך להבין ולהתחשב בך. לא יתכן שתצאי מכאן חזרה לעבודה עם גרביים קרועות בברכיים" אני אומר.
היא נושמת לרווחה.
"אני לרוב לא אדון בלתי מתחשב או בלתי סביר", היא שותקת.
"עכשיו, תורידי את הנעליים המקסימות, ואז את הגרביונים, הלבישי את הנעליים חזרה ורדי לברכיים."
את הנשימה שלה אפשר לשמוע בכל החדר, את האוויר הנתקע בריאותיה, את ההפתעה.
"אל תעני לי כלום חוץ מ-'כן אדוני', קדימה!"
עומדת שם, האוויר עדיין תקוע בריאות, הידיים אינן מוצאות את מקומן. רגע ההחלטה...
האוויר נפלט מהריאות בלחישה, הכתפיים צונחות, הראש יורד קדימה.
"טוב, בסדר..." בקול רועד.....
"מה אמרת ?"
"בסדר... אדוני ?" היא לוחשת בקול נשבר.
"אז קדימה!"
ברעד בולט היא זזה, חולצת נעליים בעמידה באיטיות מטורפת, מנסה לדחות את הקץ. נשימותיה הופכות מהירות ובולטות. נעמדת בגרביים ונעצרת. הראש צונח יותר למטה, ממלמלת לעצמה "מה אני עושה כאן...". ידיים רועדות מושכות למעלה את החצאית, נכנסות מתחתיה ומושכות את הגרביונים למטה.
עומדת, מהססת, נבוכה.
"כן, ועכשיו, על הברכיים," אני מזכיר לה בקול קר.
והיא עונה "כן אדוני", ויורדת על בירכיה.
"יפה, עכשיו אנחנו פנים על פנים" אני אומר. בוחן אותה, מרגיש את הדופק שלה, את הסומק, את שפתיה הנשוכות.
"עכשיו, גברת מנהלת בכירה נראית מאוד מקסים ככה, מאוד מתאים לך ככה על בירכייך."
הסומק מעמיק, הרעד בשפתיים, כל כך מתרגשת.
"נעים מאוד להכיר אותך ככה, ועכשיו נחזור לעניין החזה שנעצת בפרצופי עד עכשיו. הוא נראה מאוד מרשים אבל החולצה שלך מסתירה אותו. לא חשבת שתישארי לבושה נכון ?"
התנשמות כבדה, היסוס לרגע, "לא אדוני".
מחייך, "הורידי אותה".
"את החולצה ?" היא שואלת בין הנשימות הכבדות.
"כן, את החולצה, ועכשיו!"
"כן אדוני", וידיה זוחלות להן לאט, נלחמת בעצמה, מתקשה בכפתורים כפתור אחרי כפתור. נשימותיה הופכות כמעט לאנקות קלות. והחולצה מוצאת את דרכה לרצפה. חזה גדול ארוז בחזייה מחמיאה נחשף לעיניי. הנשימות הכבדות גורמות לו לעלות ולרדת מעל לבטן עגלגלה וסקסית. והיא על בירכיה, חשופה, רועדת, הריגוש ממלא את החדר, ממכר, מצמרר.
"ממממ....חזה מקסים, פשוט נפלא, אתענג עליו מאוד, כבר מדמיין אותו נע ונד כשאת מטיילת על ארבע בחדר."
"מהההההההההההה" היא פולטת בתדהמה ובבושה וידיה עולות אינסטינקטיבית לכסות את החזה.
"כן, שם יהיה מקומך, על ארבע גברת מנהלת בכירה."
"אבל קודם כל, ידיים מאחורי הגב, חזה קדימה."
הידיים נעות לאחור, והיא דוחפת את החזה קדימה. אין יותר היסוס, הגענו למקומנו.
"את נראית לי מאוד נרגשת, אני צודק ??"
"כן אדוני" לוחש קול מבויש.
"ככה, על ברכיים, מציגה את גופך למישהו זר. מגרה אותך פתאום?"
"כן אדוני," לוחשת.
"רטובה?"
רגע של היסוס, "כן אדוני" נפלטת אנקה מפיה.
"מממ...יפה, עכשיו, ככל השאלות שלך קיבלו מענה מלא כפי שהבטחתי – אוכל להתחיל להתענג עליך."
"נשארו לנו שמונה דקות, להפעם. אתן לך בחירה. מרשה לך לאונן עכשיו מולי כמו שאת עכשיו או להסיר את כל בגדייך ולהציג עצמך פתוחה ועירומה לעיניי בזמן שאני מספק את עצמי. מה תחליטי?"
ראשה צונח על החזה, "מה שתרצה, אדוני, מה שתרצה."
