העונש

"אני לא מסוגלת יותר! די, אני כבר לא יכולה להיות איתך. למה אתה לא מנסה להבין אותי? אין בך טיפת רגישות. אתה אכזרי ולא אכפת לך ממני בכלל" - צעקתי לעברו בעיצומה של סערת הרגשות שבי. הוא מעולם לא רב איתי. כשהייתי מתרגזת הוא היה נותן לי להתפוצץ מבלי להיגרר איתי לריבים קולניים.

"את טועה. זה לא נכון. מה גם שאני לא מכריח אותך להישאר איתי. תמיד הדלת פתוחה ואת חופשייה ללכת בכל זמן שתרצי. אני לא אהיה זה שיעצור בעדך."
"אתה יודע מה? אין בעיה!" יצאתי החוצה וטרקתי חזק את הדלת אחרי.

הלכתי לחברה, לאחר מכן לבית שלי. נשארתי לישון שם, הרגעתי את עצמי. מנסה להבין למה אני מתרגזת עדיין, אחרי כל החינוך שעברתי, בכזאת קלות. לא שהוא היה בסדר. אבל כמו שהוא לימד אותי, יש עוד דרכים להראות את מורת רוחי מאשר צרחות חסרות היגיון. אני מניחה שיש משהו במה שהוא אומר. זה חסר כבוד מתחילתו ועד סופו. והוא בכל זאת האדון שלי. מאסטר.

למחרת היה ברור לי שאני הולכת אליו בכדי להתנצל ולהתחנן שהוא לא יעניש אותי קשה מדי. אבל היה ברור לי שאני איענש.

הגעתי אליו ודפקתי בדלת. הוא ניגש, פתח את הדלת. השאיר אותה פתוחה וחזר לסלון. נכנסתי במבט מושפל ובאתי לעברו.

"אני יכולה לדבר מאסטר?"
"לא".
שתקתי. לא ממש ציפיתי ללא, וגם לא ידעתי איך להגיב. חיכיתי שהוא יאמר לי משהו.

"אני חושב שאת לא צריכה להיות איתי יותר."
שמעתי את המשפט הזה והייתי המומה מכדי לחשוב.
"אני משחרר אותך."
"מה? אבל אני לא רוצה מאסטר."
"את לא רוצה? אני לא בטוח בזה. אתמול צעקת כמה את לא יכולה להיות איתי יותר. אני לא רוצה שיהיה לך רע, וכנראה שרע לך איתי."
"לא נכון, מאסטר. אני סתם אמרתי את מה שאמרתי אתמול, אני אוהבת אותך וכן טוב לי איתך. אני מצטערת שצעקתי ככה אתמול."

הרגשתי פשוט בפאניקה, לא הייתי מסוגלת לחשוב בבהירות. אני הרי כל כך אוהבת אותו. ואז הוא ניגש לעברי, הייתי בטוחה שהוא עומד לנשק אותי. אבל הוא פשוט הוריד מעליי את הקולר. "את לא יכולה ללבוש כרגע את הקולר שלי."

העיניים שלי התמלאו דמעות והתחלתי לבכות ולהתחנן בפניו, שאני אוהבת אותו, שאני מצטערת, שבבקשה לא ישחרר אותי, אני לא רוצה. אני רוצה להיות שלו
לנצח. הוא הרגיע אותי, אמר לי להיכנס ולהתקלח. הוא יודע ששם אני תמיד נרגעת.

יצאתי מהמקלחת, לבושה ובלי קולר.
"לכי הביתה עכשיו. חכי שאני אטלפן אלייך."

הייתי רגועה. שכנעתי את עצמי שהוא אוהב אותי. אני יודעת שהוא אוהב אותי. לא יכול להיות שהוא פשוט יוותר עליי.

הלכתי הביתה ברגל, בדרך כלל אני נוסעת באוטובוס. אבל חמישים דקות של הליכה הן זמן נפלא בשביל להסדיר מחשבות. ידעתי גם שאני לא מתקשרת אליו. "חכי" אומר חכי.

אחרי יומיים הוא טלפן אליי והגיע לאסוף אותי. באנו אל הדירה שלו, הוא הושיב אותי על הספה ועמד מולי.

"את יודעת מה הפריע לי בכל מה שקרה?"
"אני חושבת שכן, מאסטר."
"מה?"
"שהתפרצתי ולא התנהגתי כמו שחינכת אותי מאסטר."
"לא. הפריע לי שלא חשבת עלי."
"מה הכוונה, מאסטר?"
"הכוונה היא שפגעת בי עם המילים שאמרת. שאני לא חושב עלייך. שלא אכפת לי ממך. שאת לא חשובה לי. את באמת חושב שהייתי מתאמץ כמו שהתאמצתי בשבילך
בשביל כל אחת?"
"לא מאסטר."
"את באמת חושבת שאת מה שעד היום עשיתי בשבילך אני אעשה בשביל כל אחת שתבקש?"
"לא מאסטר."
"אז למה אמרת את כל מה שאמרת, סתם ככה בלי לחשוב על אף אחד?"
"אני לא יודעת מאסטר. לא התכוונתי. אני כעסתי, לא חשבתי על מה שאני אומרת. בבקשה תסלח לי מאסטר. אתה כל כך חשוב לי ואני יודעת שאתה אוהב אותי."

"אני חושב שאת לא מבינה משהו. עד כמה אני טוב אלייך. כמה אני עדין איתך." לא הייתי מסוגלת לענות לו. ישבתי על הספה ובהיתי ברצפה. "את בסך הכל בחורה מאוד צעירה ואני המאסטר הראשון שלך." הקשבתי וניסיתי להבין מה המטרה בעצם של הדברים שהוא אומר. "אני חושב שאת צריכה להתנסות עם עוד דומים. לראות איזה עוד סוגים של טיפוסים קיימים. אולי ככה את תוכלי להבין מה זה אכפתיות. או שלחילופין באמת תמצאי מישהו שיאהב אותך יותר ויהיה יותר טוב אלייך. ולא אכזרי אלייך כמוני."

מה? החזקתי את עצמי בכוח, למרות שהרגשתי שעוד שנייה אני שוב מתפרצת בבכי.

"אבל אני לא רוצה מישהו אחר מאסטר. אני רוצה רק אותך. אתה לא אכזרי כלפי. אני סתם לא חשבתי לפני שדיברתי. בבקשה מאסטר. אני מתחננת. אני אוהבת אותך."
"את לא חושבת שאת צריכה לחשוב לפני שאת מדברת? ולא אחרי? מה את רוצה שאני אגיד לך?"
"שום דבר מאסטר. אני מבקשת סליחה. תעניש אותי, תעשה מה שאתה רוצה רק אל תשחרר אותי. אני לא רוצה מאסטר."
"את לא רוצה שאני אעניש אותך. תאמיני לי."
"אני כן רוצה מאסטר. אני מעדיפה כל עונש מאשר לא להיות איתך. אני הייתי חצופה. לא כיבדתי אותך. לא חשבתי עליך. סתם התרגזתי, ולא עשיתי שום דבר כמו שלימדת אותי. הייתי צריכה לספר לך את כל מה שמפריע לי בלי לצעוק. אני יודעת שאתה מקשיב לי כל
הזמן. אבל פשוט לא חשבתי מאסטר."
"טוב. אם זה מה שאת מעדיפה. בואי."

הוא לקח אותי לחדר, הורה לי להתפשט. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הוא קשר קולר לצווארי. כבר הייתי שמחה. הקולר שלי שוב עליי. את הקולר הוא קשר לרצועה שהייתה מחוברת לרגל המיטה.

"טוב. גמרנו. מעכשיו את לא מדברת. אם את רוצה לומר משהו את מחכה שאני אגיע לחדר ואז את מרימה אצבע. שום מילה ממך עד שפונים אלייך. עכשיו את הולכת לישון על הרצפה."

הוא כיבה את האור וסגר את הדלת. הרבה פעמים ישנתי על הרצפה. או עירומה או עם בגדים תחתונים על שטיח קטן. הוא הוציא את השטיח. והרצפה פשוט קפואה. אחרי הרבה זמן שהבנתי שהוא לא חוזר לחדר, נשכבתי מכורבלת וניסיתי להירדם. בסופו של דבר נרדמתי.

קמתי כמה פעמים, אחת מהן עוד לפני שהוא שכב לישון עדיין, ונרדמתי שוב. פעם נוספת אחרי שהוא כבר שכב לשון, שאחריה נרדמתי שוב בקושי רב. בפעם
השלישית שקמתי כבר לא יכולתי לחזור ולהירדם. היה לי קר מדי. חיפשתי לראות אם יש שמיכה לידי, אבל לא מצאתי. עבר המון זמן עד שהפציע השחר. אסור לי
להגיע אליו עם שעון, לכן לא ידעתי מה השעה.

השעון המעורר שלו צלצל. אני ישבתי ליד המיטה. הוא קם, לבש מכנסיים ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות הוא חזר, לקח את הרצועה, והוביל אותי אל האמבטיה.
"יש לך שלוש דקות", יצא וסגר את הדלת אחריו.

מהר עשיתי את צרכיי, היה לי כל כך הרבה פיפי, צחצחתי שיניים, קפצתי לתוך המקלחת, עדיין עם הרצועה עליי, ושטפתי את עצמי אולי חצי דקה עם סבון ומים קפואים. יצאתי התחלתי להתנגב, ובעודי מתנגבת הוא נכנס אל האמבטיה. לקח את המגבת והניח אותה בצד ולקח אותי שוב לחדר עם הרצועה. הוא קשר אותי לרגל המיטה מחדש.

"יש משהו שאת צריכה?"
הנדתי לשלילה בראשי והסתכלתי אליו. הרגשתי לפתע סטירה חזקה נוחתת כל פניי.
"לא, מאסטר."
"הרבה יותר טוב."

הוא כיבה את האור ויצא מהחדר. אחרי זמן מה שמעתי את הדלת הראשית נפתחת, נסגרת וננעלת. הנחתי שהוא יצא לעבודה, ואכן, חיכיתי עוד הרבה שעות עד ששמעתי את המנעול של הדלת שוב. ליד המיטה הוא השאיר לי בקבוק גדול של מים מינראליים. בצהריים הוא נכנס לחדר, הרים את התריס, הניח לידי שקית של ארומה ויצא. פתחתי את השקית, כל הדברים שאני אוהבת, אייס-ארומה, סנדוויץ', סלט. לא שאני מסוגלת לאכול את כל זה, אבל אני אוהבת כשהוא מפנק אותי.

סיימתי לאכול ואחרי זמן מה הוא נכנס לחדר, שחרר אותי ואמר לי להתלבש ולהגיע לסלון. עשיתי את זה וכשהגעתי לסלון הוא התחיל לדבר.

"יש בתיק שלך מעטפה עם כתובת. מחר כשאת מסיימת את הלימודים שלך באוניברסיטה, כולל עבודות או כל דבר אחר, את הולכת לכתובת הזאת. יחכה לך שם מישהו. ההוראה היחידה שלך היא לציית. את לא מעיזה לדבר אליו משום סיבה. את עושה כל מה שהוא אומר ולא מעיזה לסרב. אם ההתנהגות שלך תהיה פחות ממושלמת, אני לא רוצה אותך יותר איתי."
"כן מאסטר." הייתי מבולבלת מדי מכדי להגיב או אפילו לחשוב על מה שהוא אמר לי.
"עכשיו לכי הביתה."
"כן, מאסטר."

אני חושבת ששעות התהפכתי במיטה עד שנרדמתי כמעט בארבע בלילה. מחשבות התרוצצו לי בראש. הוא רוצה לתת אותי? יכול להיות? מה, זה העונש שלי? להיות עם מישהו אחר? אני לא רוצה שאף אחד יזיין אותי, אוף, פשוט כל כך הרבה מחשבות מטרידות, והכי מפחידה הציפייה. אין לי מושג מה הולך לקרות מחר.

היום באוניברסיטה עבר מהר מדי. מלא בהרהורים ובהיות אל תוך החלל הריק. פחדתי כל כך שהיום הזה יסתיים ואני אצטרך ללכת לכתובת שהוא נתן לי. במעטפה עם הכתובת היה כתוב שאני צריכה להגיע עם חולצה מכופתרת בלי חזיה ועם חצאית קצרה בלי תחתונים ולהגיע ישר עם סיום הלימודים. החלפתי את הבגדים בשירותים ונסעתי באוטובוס, גם, ע"פי ההוראות, אל הכתובת במרכז העיר. הגעתי אל השכונה והייתי צריכה לשאול כמה אנשים עד שמצאתי את הרחוב. המספר שקיבלתי היה של בית פרטי. דפקתי בדלת ושמעתי קול גברי שואל מי זה.

"השפחה של מאסטר ניתאי", ככה הייתי צריכה להזדהות.
"היכנסי."

נכנסתי בחשש, הסתכלתי מסביבי, לא ראיתי אף אחד בהתחלה. "לכי לעבר השולחן." קפצתי בבהלה למשמע הקול אבל לא ראיתי אף אחד לידי, או בסלון. הלכתי אל השולחן והסתכלתי מה מונח שם. בעיקר ציוד בדס"מ. קרופים, רצועות, חגורות, שוטים, גאגים, ועוד כהנה וכהנה. "על השולחן מונח כיסוי עיניים. שימי אותו."חשבתי לרגע אולי עדיף לי ככה, בלי לדעת מה הולך שם, אבל הפחד שלי רק גדל כשאני עם כיסוי עיניים. פשפשתי בין הדברים עד שמצאתי את הכיסוי, והלבשתי אותו על עצמי בהידוק מרבי. לא רציתי שהוא ייפול גם אם אנסה להוריד אותו.

עצמתי מתחתיו את העיניים, מנסה לשחזר שוב איך נראה הסלון. יפה למדי, עיצוב שהיה מאוד לטעמי, חם ומרגיע משהו. לפתע הרגשתי יד תופסת בזרועי ומסובבת אותי לאחור. אחיזה חזקה מאוד, אסרטיבית. רק לפי המגע אני יודעת שהוא יותר רחב ממימדים מאדוני. המאסטר שלי מאוד גבוה ויחסית רזה. עם בטן קטנה שאני אוהבת לשחק איתה כשהוא במצב רוח טוב ומרשה לי.

היד שלו קטעה לי את רצף ההרהורים כשהורידה לי את החצאית והתחילה להוריד לי את החולצה. היד שלי נשלחה ישר לעבר הכפתורים וחטפתי סטירה מצלצלת. הייתי המומה לגמרי. מפוחדת. אני לא מספיק חזקה לעמוד בזה. אני מפחדת. הורדתי את הידיים ונתתי לו להפשיט אותי כליל.

שוב הוא אחז בידי והוליך אותי. עברנו דרך שתי דלתות ואז הוא השעין אותי על הבטן במשהו שהרגיש כמו סד, והלביש לי אזיקים מעור על הידיים והרגליים. הוא בא מאחוריי והוריד לי את הכיסוי עיניים. ראיתי שצדקתי ושהוא השעין אותי על סד. מהר מאוד הוא התחיל להצליף בי, הצלפות מהירות וחזקות, ואף פעם לא הצליפו בי חזק, זה כואב כל כך.

ניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי וצעקה נפלטה מפי, הוא משך אותי חזק מהשיער וסתר לי שוב בחוזקה. "אסור לך לדבר ואסור לך לצעוק." הרגשתי שאני עומדת לבכות, אם אסור לי לדבר איך אני אגיד לו שזה כואב מדי? לא הספקתי לחשוב והוא דחף אותי חזרה על הסד והנחית הצלפה חזקה מאוד על הישבן שלי ונשכתי את השפתיים שלי כדי לא לצעוק שוב. "אני יכולה לקבל גאג?" נבהלתי מזה שהעזתי בכלל לשאול משהו, והוא משך אותי חזק אליו, ראיתי את הפנים שלו. הן לא היו פנים מבהילות. ובכל זאת...

הוא הנחית לי סטירה נוספת, כל כך חזקה, עפתי על הרצפה והוא קם ויצא מהחדר.נשארתי על הרצפה ולא זזתי. החזקתי את הפנים שלי שבערו. הוא חזר והכניס לי גאג לפה. זה היה הגאג שלי, שאני אוהבת. הרגשתי שמחה לפתע שמאסטר הביא לו אותו. זה גאג מעור עם כדור גמיש שנכנס לתוך הפה. אפשר לנשוך אותו חזק חזק כשמרגישים שרוצים לצעוק.

הוא הרים אותי וגרר אותי לקרוס על הקיר, קשר אותי מהידיים ואחר כך מהרגליים, ושלח את היד שלו ישר אל הכוס שלי, כל כך התביישתי באותה השניה. איך אני אסביר את זה שאני רטובה? אבל הוא אפילו לא טרח לומר על כך משהו, רק דחף את האצבעות שלו בברוטאליות לתוכי, אחת, עוד אחת, אצבע שלישית, הרגשתי שאני נחנקת, אני לא זוכרת מתי היו לי שלוש אצבעות בכוס שלי וזה כואב. ומשפיל. והוא חזר להצליף בי, חזק, שוב ושוב, לא תיארתי לעצמי אף פעם כמה יכולות הצלפות להיות שונות. הידיים של המאסטר שלי שונות, אני כל כך רגילה להצלפות שלו. והנה עומד מאחוריי אדם שזר לי לחלוטין ומצליף בי כמו שהוא רוצה. כל כך חזק.

פתאום הרגשתי מכה חזקה, הגוף שלי הזדעק, המגע של הקיין תמיד מזעזע אותי, צורב בעור, שוב ושוב, ואני נושכת את הגאג מנסה לנשום ולהפנים, אני חייבת להיות שרמוטה טובה היום. אני אראה למאסטר שלי כמה אני חזקה. ואני מרגישה את העוצמה של הקיין שנוחת על ישבני במכות קצובות. מניחה שכל מכה משאירה פס אדום לרוחב ישבני, ואז על ירכיי, הוא מקשט את כל רגליי בפסים עד שאני שומעת את הקיין נופל בקלילות על הרצפה.

אני עדיין מנסה לעכל את מה שמתחולל סביבי ולפני שאני מספיקה אני מרגישה שוט אחר מצליף באחורי גבי, בשכמות, בכתפיים. ואני מזועזעת מהמחשבה שאצא משם מקושטת בכל חלקי גופי. גם במקומות שמעולם לא נגע בהם השוט. הוא הצליף בי חזק, דקות ארוכות. כבר הרגשתי מרחפת, רטובה, מההצלפות, מהאצבעות שהכניס בתוכי. מהבושה. על איך שהגוף שלי מגיב למגע של אדם זר. הרגשתי את כל גופי בוער והייתי כמו משותקת למגע שלו, מנסה להתמסר לכאב ולגבר שמאחוריו.

ממש כשהרגשתי את הכאב מכהה את חושיי הוא שחרר אותי מהקרוס ואחז בידי, מוביל אותי לעבר חדר השינה שלו. הוא זרק אותי לעבר המיטה וקשר את ארבעת האזיקים לשרשראות מתכת בקצוות המיטה. למגע ידו על גופי, הרגשתי כאילו אני מתמודדת עם הפחד הכי גדול שלי, והוא להיות בלי המאסטר שלי. הוא החל להחדיר את אצבעותיו לתוכי, מדבר אליי.

"זונה, תראי איך את רטובה. את לא מתביישת? את אוהבת את זה? אולי את רוצה שיאנסו אותך?" והמחשבות כבר מתנתקות. כל מה שנשאר זה לתת לגוף להתמסר. הרגשתי איך הוא חופר בתוכי, כאילו חיפש למצוא משהו, עוד אצבע ועוד אצבע והחור שלי, שזין כמעט ומעולם לא נכנס אליו, נקרע ונחבל ומקבל אליו את היד שנדחפת באלימות לתוכו. בבת אחת הוא משך את כל ארבע האצבעות שלו מתוכי, מורח עליי את הרטיבות של עצמי. ובמעין זריזות שלא השאירה לי זמן להבין מה קורה הרגשתי חפץ גדול מוחדר לתוכי. יכול להיות שיש ויברטור כזה גדול? אני כמעט בוכה מהכאב של החדירה, כמעט בלתי אפשרית ובכוח ממשיך להדחק אל תוכי, מתחיל לזיין אותי עד שזה נמצא עמוק בתוכי וגם אז לא עוזב, אני מרגישה את גופי בוער עכשיו גם מבפנים ואני רועדת מכאב. רועדת מהאורגזמה האדירה ששוטפת את כל כולי שוב ושוב. ואני חסרת אוויר, מפללת שיוציא את הגאג מפי, מרגישה שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי. אבל החדירה הברוטאלית הזאת נמשכת עוד זמן רב, ללא
התחשבות ברצונותיי או בגופי.

הוא משחרר אותי מהאזיקים רק כדי להפוך אותי על בטני וחוזר להצליף בי. אני מרגישה את ההצלפות האלה. מכירה את המגע. אני כמעט ובטוחה שזאת חגורת העור של אדוני. היא נוחתת חזק אבל המגע המוכר גורם לי לאהוב אותה. אני עוצמת חזק את עיניי ומדמיינת את אדוני מעליי, מצליף בי שוב ושוב, חזק, יותר חזק.

אני עדיין רועדת, שיפסיק כבר. אני רוצה את אדוני. התבלבלתי בספירה, אבל נחתו על ישבני עשרות מכות, אולי אפילו יותר ממאה. הוא עזב את החגורה ופישק את רגליי בחוזקה. הרגשתי אותו חודר לישבני והזדעקתי בפראות. גופי נמתח בתגובה לחדירה האכזרית של איברו הגדול. הצרחות שלי נחנקות מבעד לגאג והכאב מפלח את כל חלקי גופי. הכאב הנוראי הזה לא נמשך לאורך זמן. לאחר מספר חדירות עמוקות וחזקות הרגשתי אותו מגיע לאורגזמה קולנית עמוק בתוך בטני. הוא נשאר שכוב עליי שניות מספר ולאחר מכן משך את עצמו בחוסר אכפתיות מתוכי. משאיר אותי לכאוב, נעמד ויצא מהחדר. הדלת נטרקה מאחורי.

התחלתי לבכות בהיסטריה, מייללת לעצמי אני רוצה הביתה. למה הבאת אותי לפה? נשארתי שכובה על הבטן ולא יכולתי לזוז. הדלת נפתחה שוב אבל המחשבות כבר לא היו שלי. הראש ריק ואני מרחפת בדמעות.

הוא בא וישב על המיטה. הוריד מעליי את הגאג. "בואי אלי." זה לא הוא. זה המאסטר שלי. האיש האחר הלך כבר? פחדתי לזוז והוא הרים אותי לעברו, מושיב אותי על המיטה ומחבק אותי.

"אני אוהבת אותך" לחשתי לעברו.
"ששש, תירגעי, די לבכות."
הוא ליטף אותי וחיבק אותי. לאחר מכן הלביש אותי בגופיה ובמכנסיים. הרים אותי בידיו והוציא אותי מהחדר.

האיש שהיה שם פתח לנו את הדלת, ולאחר מכן את דלת המכונית. אדוני הושיב אותי לידו ונסע אליו הביתה. הוא השכיב אותי על מיטתו. רציתי להתרחץ אבל לא הייתי מסוגלת לבקש. שעה ארוכה ישב לידי והרגיע. לאחר מכן כרע ברך על יד המיטה וליטף את שיערי הגולש עד שדמעותיי התייבשו ונרדמתי. תשושה חבולה ומאוהבת.