סימנים
מאת אאוס{{}}
2 באוקטובר 2005
בצהריים אני מתעוררת בפיהוק כשאמא שואלת אותי אם בא לי ללכת לשחות. אני עונה לה שכן בלי לחשוב, ומתכרבלת בשמיכה לעוד רבע שעה, עד שהיא כבר בפתח הדלת ואומרת לי "נו, אאוס, קומי כבר!". אני מפרגנת לעצמי עוד פיהוק אחד, ומתגלגלת מהמיטה. בניגוד למה שהכינוי רומז, אני ממש לא טיפוס של בוקר.
רק אחרי הקפה ושטיפת הפנים, והחלפת כמה משפטי "מה נשמע" עם אמא, אני נזכרת מה היה אתמול. הממממ. הוא אמר בסופו של הסשן שבפעם הקודמת לא היה מרוצה כי לא נשארו שום סימנים. אולי אני צריכה להסתכל בראי לפני שאני יוצאת. נכנסת לחדר, משאירה את אמא עם הטלוויזיה בינתיים. מסירה את הכותונת, מסירה את התחתונים. מסתובבת מול המראה – ועיניי חושכות. אוי ואבוי. על תפוחי ישבני הלבנים בד"כ מתנוססים בגאון שני סימנים בעלי נוכחות בלתי מבוטלת, בשלל צבעים בולטים לעין. אין שום סיכוי שהיא לא תשים לב. אין שום סיכוי שאף אחד לא ישים לב...
בבהילות אני מפשפשת בארון ומאתרת בגד ים בגזרה נמוכה שלא השתמשתי בו כבר שנים. תפילת הודיה מהירה למי שהפך אותי לאוגרת שכזו, שלא טורחת לזרוק דברים, ואני מודדת אותו בחשש. טוב, זה מכסה את הסימנים. מפשפשת בארון שוב כדי למצוא תחתונים בגזרה נמוכה מספיק, תוך כדי מקללת את עצמי על טיפשותי. איזו סתומה, בכלל לא אמרתי לאדוני שאני שוחה. אני צריכה להודות לו על שהשאיר סימנים – לגמרי ביוזמתו – רק בתחום שתחתונים מכסים, פחות או יותר. אני עומדת בחדר השינה מול המראה, לובשת למחצה בגד ים, ואוחזת בזוג תחתונים הולם. ביד השנייה הטלפון, מחייגת לחברה. היא בקושי מספיקה לומר "היי" ואני כבר שוטחת בפניה בשטף מלל את הבעיה.
היא לא עוקבת, "מה הסיפור שלך? תיכנסי לבריכה, תשחי וזהו. את אומרת שלא רואים..."
"לא, לא, לא – זה בסדר, אבל מה עם המלתחות אחר כך?"
בשיטת הפתרון המובן מאליו היא אומרת לי "אז תתקלחי בבית..."
יופי, שכל, כאילו שלא יכולתי לחשוב על זה בעצמי.
"אנחנו תמיד תמיד תמיד מתקלחות שם. אם פתאום אני אגיד לה שאני רוצה הביתה, היא תחשוד."
"אה. בעיה."
תודה רבה באמת. כנראה שאיאלץ לדאוג לתמרוני התחמקות בעצמי.
אנחנו אורזות את עצמנו, מגיעות לבריכה, המים קרים, שוחות. כל הזמן הראש עובד בשלל כיוונים, איך להנדס את זה שהיא לא תראה ואיך לתרץ את זה אם במקרה היא כן. אני לא חושבת שלומר לה "אה, זה החבר שלי עשה" זו מדיניות טובה במיוחד.
אחרי 30 בריכות אני מחליטה להמר. אנחנו נפגשות בקצה הבריכה, ואני אומרת: "טוב, נראה לי שמיציתי להיום. אני זזה להתקלח."
"אוקיי," אמא עונה כרגיל, "בואי נלך."
(לא לא לא, לא לזה התכוונתי!)
"את יכולה להישאר עוד קצת, לא אכפת לי."
(בבקשה תישארי, בבקשה!)
אמא עוטה פרצוף 'באמת הייתי רוצה לשחות עוד קצת', אבל אומרת "לא, שטויות, אני אבוא איתך ודי."
יש רק קלף אחד שעובד לטובתי, ואני מחליטה להשתמש בו: "נו, אבל את יודעת שממילא תמיד לוקח לי המון זמן ואת בסוף תמיד מחכה לי – אז תישארי ותעשי עוד כמה בריכות, ואנחנו ניפגש כבר שם."
(פליז פליז פליייייז שזה יעבוד –)
"טוב, נו, בסדר."
(יש!)
כשהיא מפליגה לה לאורך הבריכה ומשאירה אותי ליד הסולם, אני בקושי מעכלת את מזלי הטוב. טסה למלתחות, נכנסת למקלחון עם בגד הים ותולה את המגבת סנטימטר ממנו. מתקלחת בשיא הזריזות, פותחת את דלתות המקלחון כך שרק היד תבצבץ החוצה ומושכת פנימה את המגבת. כשאני יוצאת החוצה, מכוסה, אני שומעת את אמי היקרה קוראת לי. הלב שלי יורד לתחתונים, מגלה שאני לא לובשת תחתונים וממשיך למטה. בעודי מסתכלת בו מפרפר לו על רצפת המלתחות, אמא מתקרבת אליי עם המגבת – "אאוס, אני נכנסת להתקלח – תני לי את הסבון." אני נותנת לה את הסבון ואוספת את הלב המסכן שלי, שלא בנוי לדברים כאלה, בדרך אל התיק.
בחדרון היחסית פרטי היחיד שמצאתי במלתחות יש בעיה אחרת – יושבת שם אישה מבוגרת ומאזינה לרדיו. האמת היא שמה אכפת לי שהיא תראה – אבל ממש לא בא לי שהיא תעיר משהו או תסתכל עליי בצורה משונה, כשאמא עוד מעט תסיים להתקלח ותגיע. אני מתנגבת כמיטב יכולתי בלי להזיז את המגבת מטווח הישבן, ולאחר כמה תמרוני אקרובאטיקה מרשימים לפי כל קנה מידה שאינו אולימפי, המבוגרת קולטת שאולי לא נוח לי שהיא יושבת שם, והולכת. תוך חצי דקה התחתונים כבר עליי, ואני נושמת לרווחה.
כשאמא מגיעה ואנחנו מקשקשות כרגיל, אני חושבת לעצמי כמה זמן ייקח לסימנים הללו לעבור, ואיך לעזאזל אני מהנדסת התחמקות כזאת גם בפעם הבאה. מה שכן, כשסיפרתי על זה לאדוני, הוא מצא את זה מאוד משעשע.
לפחות זה...
רק אחרי הקפה ושטיפת הפנים, והחלפת כמה משפטי "מה נשמע" עם אמא, אני נזכרת מה היה אתמול. הממממ. הוא אמר בסופו של הסשן שבפעם הקודמת לא היה מרוצה כי לא נשארו שום סימנים. אולי אני צריכה להסתכל בראי לפני שאני יוצאת. נכנסת לחדר, משאירה את אמא עם הטלוויזיה בינתיים. מסירה את הכותונת, מסירה את התחתונים. מסתובבת מול המראה – ועיניי חושכות. אוי ואבוי. על תפוחי ישבני הלבנים בד"כ מתנוססים בגאון שני סימנים בעלי נוכחות בלתי מבוטלת, בשלל צבעים בולטים לעין. אין שום סיכוי שהיא לא תשים לב. אין שום סיכוי שאף אחד לא ישים לב...
בבהילות אני מפשפשת בארון ומאתרת בגד ים בגזרה נמוכה שלא השתמשתי בו כבר שנים. תפילת הודיה מהירה למי שהפך אותי לאוגרת שכזו, שלא טורחת לזרוק דברים, ואני מודדת אותו בחשש. טוב, זה מכסה את הסימנים. מפשפשת בארון שוב כדי למצוא תחתונים בגזרה נמוכה מספיק, תוך כדי מקללת את עצמי על טיפשותי. איזו סתומה, בכלל לא אמרתי לאדוני שאני שוחה. אני צריכה להודות לו על שהשאיר סימנים – לגמרי ביוזמתו – רק בתחום שתחתונים מכסים, פחות או יותר. אני עומדת בחדר השינה מול המראה, לובשת למחצה בגד ים, ואוחזת בזוג תחתונים הולם. ביד השנייה הטלפון, מחייגת לחברה. היא בקושי מספיקה לומר "היי" ואני כבר שוטחת בפניה בשטף מלל את הבעיה.
היא לא עוקבת, "מה הסיפור שלך? תיכנסי לבריכה, תשחי וזהו. את אומרת שלא רואים..."
"לא, לא, לא – זה בסדר, אבל מה עם המלתחות אחר כך?"
בשיטת הפתרון המובן מאליו היא אומרת לי "אז תתקלחי בבית..."
יופי, שכל, כאילו שלא יכולתי לחשוב על זה בעצמי.
"אנחנו תמיד תמיד תמיד מתקלחות שם. אם פתאום אני אגיד לה שאני רוצה הביתה, היא תחשוד."
"אה. בעיה."
תודה רבה באמת. כנראה שאיאלץ לדאוג לתמרוני התחמקות בעצמי.
אנחנו אורזות את עצמנו, מגיעות לבריכה, המים קרים, שוחות. כל הזמן הראש עובד בשלל כיוונים, איך להנדס את זה שהיא לא תראה ואיך לתרץ את זה אם במקרה היא כן. אני לא חושבת שלומר לה "אה, זה החבר שלי עשה" זו מדיניות טובה במיוחד.
אחרי 30 בריכות אני מחליטה להמר. אנחנו נפגשות בקצה הבריכה, ואני אומרת: "טוב, נראה לי שמיציתי להיום. אני זזה להתקלח."
"אוקיי," אמא עונה כרגיל, "בואי נלך."
(לא לא לא, לא לזה התכוונתי!)
"את יכולה להישאר עוד קצת, לא אכפת לי."
(בבקשה תישארי, בבקשה!)
אמא עוטה פרצוף 'באמת הייתי רוצה לשחות עוד קצת', אבל אומרת "לא, שטויות, אני אבוא איתך ודי."
יש רק קלף אחד שעובד לטובתי, ואני מחליטה להשתמש בו: "נו, אבל את יודעת שממילא תמיד לוקח לי המון זמן ואת בסוף תמיד מחכה לי – אז תישארי ותעשי עוד כמה בריכות, ואנחנו ניפגש כבר שם."
(פליז פליז פליייייז שזה יעבוד –)
"טוב, נו, בסדר."
(יש!)
כשהיא מפליגה לה לאורך הבריכה ומשאירה אותי ליד הסולם, אני בקושי מעכלת את מזלי הטוב. טסה למלתחות, נכנסת למקלחון עם בגד הים ותולה את המגבת סנטימטר ממנו. מתקלחת בשיא הזריזות, פותחת את דלתות המקלחון כך שרק היד תבצבץ החוצה ומושכת פנימה את המגבת. כשאני יוצאת החוצה, מכוסה, אני שומעת את אמי היקרה קוראת לי. הלב שלי יורד לתחתונים, מגלה שאני לא לובשת תחתונים וממשיך למטה. בעודי מסתכלת בו מפרפר לו על רצפת המלתחות, אמא מתקרבת אליי עם המגבת – "אאוס, אני נכנסת להתקלח – תני לי את הסבון." אני נותנת לה את הסבון ואוספת את הלב המסכן שלי, שלא בנוי לדברים כאלה, בדרך אל התיק.
בחדרון היחסית פרטי היחיד שמצאתי במלתחות יש בעיה אחרת – יושבת שם אישה מבוגרת ומאזינה לרדיו. האמת היא שמה אכפת לי שהיא תראה – אבל ממש לא בא לי שהיא תעיר משהו או תסתכל עליי בצורה משונה, כשאמא עוד מעט תסיים להתקלח ותגיע. אני מתנגבת כמיטב יכולתי בלי להזיז את המגבת מטווח הישבן, ולאחר כמה תמרוני אקרובאטיקה מרשימים לפי כל קנה מידה שאינו אולימפי, המבוגרת קולטת שאולי לא נוח לי שהיא יושבת שם, והולכת. תוך חצי דקה התחתונים כבר עליי, ואני נושמת לרווחה.
כשאמא מגיעה ואנחנו מקשקשות כרגיל, אני חושבת לעצמי כמה זמן ייקח לסימנים הללו לעבור, ואיך לעזאזל אני מהנדסת התחמקות כזאת גם בפעם הבאה. מה שכן, כשסיפרתי על זה לאדוני, הוא מצא את זה מאוד משעשע.
לפחות זה...
