צעד ראשון
מאת nerissa(אחרת)
8 בספטמבר 2005
הוא עמד מולי שקט, יפה, מבט חודר מעורב בתהייה. הריגוש בער במבט הזה שלו. במתח בזוויות הפה. ראיתי לסתותיו ננעלות ומשתחררות בחוסר סבלנות תחת עור לחיו החלקה.
היה שקט בינינו.
הוא חיכה. אני חיכיתי.
הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.
נחיריי רטטו למגע האוויר הכבד בחדר. התאווה המובטחת דחסה סביבנו את האוויר עד קוצר נשימה.
התחלתי במסע המשותף. המסע לגלות לו את קסמי העולם שכל כך ריתק אותו. העולם אותו קרא מבין הסיפורים ודיווחי החוויות בפורום שלנו.
הוא היה מוכן,
אני הייתי משתוקקת.
נשמתי עמוקות, אספתי איפוק ושרידי אילוף נושנים ופסעתי את הצעד הראשון.
אצבעותיי אחזו בשולי החולצה מקלפות אותה מעל ראשי.
לא לבשתי מאום תחת בגדיי כמובן. כיאות.
עמדתי מולו, שדיי מתנשמים מולו. עיניו ירדו מעיני גולשות אל שדיי.
הוא שלח ידו, אצבעותיו ננעלות על פיטמה. עיניו התרוממו אלי... מהססות. חייכתי חיוך של אישור.
הוא החל ללחוץ מגביר את הכאב לאט. בעדינות מגששת. כשנאנקתי ועצמתי עיני – עצר באחת.
"לא. אתה יכול להמשיך..." פקחתי עיני שוב ומבטנו ננעל.
הוא ראה את הכאב עולה בעיני ולחיצתו המשיכה. מבטו חדר, מנסה לקרוא את השפה החדשה שצפה לו מול העיניים.
ראשי נזרק לאחור, ספגתי את הכאב. העונג החל לבקוע. הכאב הפך... כואב. גופי נרעד.
פקחתי עיני והבטתי בו שוב – הוא הבין.
לאט קרב אלי, אצבעותיו עדיין נעולות על פטמתי. באותו לחץ. אותה עוצמה.
"אני רואה את הגירוי שם בתוך מבט הכאב..." הוא לחש.
ידו השנייה עלתה ואצבעותיו ננעלו על הפטמה השנייה.
פיו ירד אל שלי, יונק את לשוני בכוח פנימה – אל מעמקי פיו.
היניקה הייתה חזקה, לשוני נשאבה פנימה בכוח. הרגשתי כאילו היא נקרעת מפי. דמעות כאב החלו לבצבץ בעיני.
ובבת אחת הכאב שכך.
כפות ידיו עטפו בעדינות את השדיים... מעסות אותן לאט. מרגיעות.
שפתיו התרככו מול שלי, לשוני שוחררה והתלטפה מול לשונו.
הרכות הפתאומית מול הכאב הראשוני עצרו את נשמתי.
הוא התרחק פתאום משאיר אותי פעורת פה, לחת שפתיים, מגורה ומתנשפת.
"המשיכי להתפשט."
קילפתי את מכנסיי וסנדליי, נותרת עירומה לפניו. מבטי כבוש בשטיח שלרגליי.
נשמתי עמוק ולאט לאט גלשתי מטה אל השטיח. מייצבת עצמי בישיבה על כפות רגליי, ירכיי פשוקות מעט, כפות ידי על ירכיי פונות מעלה.
"לשירותך, אדון" לחשתי.
הוא קפא מולי. הרגשתי את ההיסוס. את התהייה של השלבים הבאים.
"האדון ירשה לשפחה להוריד נעליו?" הגשתי לו קצה חוט.
הוא חייך, נסוג והתיישב בכורסה.
קרבתי אליו בזחילה. במהירות שחררתי את השרוכים, חולצת נעליו ומניחה בסדר לצד הכורסה. הגרביים הצטרפו אליהן במהירות.
נסוגותי מעט מניחה את שתי כפות רגליו על ירכיי החשופות. הרמתי מבט אליו ומבלי לומר מילה הרמתי כף רגל אחת לעבר שפתי. לאט, כשמבטי אינו סר מעיניו התחלתי לנשק את כף רגלו. שפתי עברו על גב כף הרגל ביסודיות ואז ירדתי אל אצבעותיו.
הן היו מטופחות להפליא ומעוררות הערצה. כף רגלו הייתה יפיפייה ומצאתי עצמי מתנתקת מאווירת ההדרכה ושוקעת בעונג הפרטי שלי.
עיני נעצמו ופי שקע בעיסוי כף רגלו, שפתיי יונקות בוהן אל פי, לשוני מלטפת אותה בעונג בתוך פי.. חולפת בערוץ העמוק בין הבוהן לאצבע... מתלקקת
אנחה מעלי החזירה אותי למציאות והרמתי מבטי.
הוא בחן אותי במקומי. לרגליו. את הבעת העונג והערגה על פניי.
הבנה החלה להתפשט על פניו מלווה בחיוך. כאילו מבלי משים ראשו נד. מאשר.
הוא נשען לאחור, חיוך מותח שפתיו.
"המשיכי, שפחה..." וקולו היה שונה. ההיסוס נעלם.
המסע החל.
היה שקט בינינו.
הוא חיכה. אני חיכיתי.
הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.
נחיריי רטטו למגע האוויר הכבד בחדר. התאווה המובטחת דחסה סביבנו את האוויר עד קוצר נשימה.
התחלתי במסע המשותף. המסע לגלות לו את קסמי העולם שכל כך ריתק אותו. העולם אותו קרא מבין הסיפורים ודיווחי החוויות בפורום שלנו.
הוא היה מוכן,
אני הייתי משתוקקת.
נשמתי עמוקות, אספתי איפוק ושרידי אילוף נושנים ופסעתי את הצעד הראשון.
אצבעותיי אחזו בשולי החולצה מקלפות אותה מעל ראשי.
לא לבשתי מאום תחת בגדיי כמובן. כיאות.
עמדתי מולו, שדיי מתנשמים מולו. עיניו ירדו מעיני גולשות אל שדיי.
הוא שלח ידו, אצבעותיו ננעלות על פיטמה. עיניו התרוממו אלי... מהססות. חייכתי חיוך של אישור.
הוא החל ללחוץ מגביר את הכאב לאט. בעדינות מגששת. כשנאנקתי ועצמתי עיני – עצר באחת.
"לא. אתה יכול להמשיך..." פקחתי עיני שוב ומבטנו ננעל.
הוא ראה את הכאב עולה בעיני ולחיצתו המשיכה. מבטו חדר, מנסה לקרוא את השפה החדשה שצפה לו מול העיניים.
ראשי נזרק לאחור, ספגתי את הכאב. העונג החל לבקוע. הכאב הפך... כואב. גופי נרעד.
פקחתי עיני והבטתי בו שוב – הוא הבין.
לאט קרב אלי, אצבעותיו עדיין נעולות על פטמתי. באותו לחץ. אותה עוצמה.
"אני רואה את הגירוי שם בתוך מבט הכאב..." הוא לחש.
ידו השנייה עלתה ואצבעותיו ננעלו על הפטמה השנייה.
פיו ירד אל שלי, יונק את לשוני בכוח פנימה – אל מעמקי פיו.
היניקה הייתה חזקה, לשוני נשאבה פנימה בכוח. הרגשתי כאילו היא נקרעת מפי. דמעות כאב החלו לבצבץ בעיני.
ובבת אחת הכאב שכך.
כפות ידיו עטפו בעדינות את השדיים... מעסות אותן לאט. מרגיעות.
שפתיו התרככו מול שלי, לשוני שוחררה והתלטפה מול לשונו.
הרכות הפתאומית מול הכאב הראשוני עצרו את נשמתי.
הוא התרחק פתאום משאיר אותי פעורת פה, לחת שפתיים, מגורה ומתנשפת.
"המשיכי להתפשט."
קילפתי את מכנסיי וסנדליי, נותרת עירומה לפניו. מבטי כבוש בשטיח שלרגליי.
נשמתי עמוק ולאט לאט גלשתי מטה אל השטיח. מייצבת עצמי בישיבה על כפות רגליי, ירכיי פשוקות מעט, כפות ידי על ירכיי פונות מעלה.
"לשירותך, אדון" לחשתי.
הוא קפא מולי. הרגשתי את ההיסוס. את התהייה של השלבים הבאים.
"האדון ירשה לשפחה להוריד נעליו?" הגשתי לו קצה חוט.
הוא חייך, נסוג והתיישב בכורסה.
קרבתי אליו בזחילה. במהירות שחררתי את השרוכים, חולצת נעליו ומניחה בסדר לצד הכורסה. הגרביים הצטרפו אליהן במהירות.
נסוגותי מעט מניחה את שתי כפות רגליו על ירכיי החשופות. הרמתי מבט אליו ומבלי לומר מילה הרמתי כף רגל אחת לעבר שפתי. לאט, כשמבטי אינו סר מעיניו התחלתי לנשק את כף רגלו. שפתי עברו על גב כף הרגל ביסודיות ואז ירדתי אל אצבעותיו.
הן היו מטופחות להפליא ומעוררות הערצה. כף רגלו הייתה יפיפייה ומצאתי עצמי מתנתקת מאווירת ההדרכה ושוקעת בעונג הפרטי שלי.
עיני נעצמו ופי שקע בעיסוי כף רגלו, שפתיי יונקות בוהן אל פי, לשוני מלטפת אותה בעונג בתוך פי.. חולפת בערוץ העמוק בין הבוהן לאצבע... מתלקקת
אנחה מעלי החזירה אותי למציאות והרמתי מבטי.
הוא בחן אותי במקומי. לרגליו. את הבעת העונג והערגה על פניי.
הבנה החלה להתפשט על פניו מלווה בחיוך. כאילו מבלי משים ראשו נד. מאשר.
הוא נשען לאחור, חיוך מותח שפתיו.
"המשיכי, שפחה..." וקולו היה שונה. ההיסוס נעלם.
המסע החל.
