מתנת יום-הולדת
מאת _Random_(שולט)
20 בספטמבר 2005
אהובי,
כבר יומיים מתנגן אצלי במערכת מאיר אריאל בשילוב שלמה יידוב ב"ערב כחול עמוק", גרסה שהתחבבה עלי יותר מזו המקורית. אולי בגלל המלודיקה המאופקת והמינורית ברובה, מזכירה לי אותך, מפליא באנדרסטייטמנט. אני מעריצה את היכולת הזו שלך להיות כל כך מעט ממה שאתה. אני מחויכת כשאתה מאמין בי שאיני זקוקה למפרט טכני מדוקדק. פעם, כששלחת לעברי "התפשטי" או סתם "תמצצי", זה לרוב נגמר במרי אזרחי מצדי, כזה שהיה מזכה אותי בסטירה הגונה ובהסברים מפורטים מדוע אינך אוהב לשחת מילותיך לריק. זה לא שאנחנו לא דנים שעות בנושאים הזויים בחלקם, כאלה שסביר שלו לא היינו כל כך מאוהבים, לא היינו מוצאים טעם בהם. היטב חרץ בי השוט השחור האכזרי שלך את התבונה לסכור בי ולציית לך כשאינך חפץ בי אחרת.
אבל זה לא תמיד היה כך. מאז פגישתנו הבודדת אי שם בשלהי פברואר החורפי של שנת 2002, עת החלטת שאיני בשלה לך עדיין, צילקת אותי ושילחת אותי לדרכי. גם את זה עשית בנימוס האופייני לך כל כך. היה אפשר להאמין כמעט שלבך נחמץ. אפילו טרחת וציירת לי בעפרון HB2 על נייר פירמה קרוע בקצהו השמאלי, מפה כזו של התמצאות. היא לא עזרה לי כשחיפשתי בה את הדרך בחזרה אליך.
עברת מאז דירה.
אז מה עכשיו? אני זוכרת שלא ידעתי איך לעכל את החיים שאחריך. במחזוריות משתנה - לזה התכוון פוקו עם המטוטלת? - נהגתי להקיף את עולמי באנשים מגוֹנים רבים, אני חושבת שהייתי בריבאונד תמידי. ניסיתי את מזלי תחת שרביטו של זה ותחת עולו של אחר. תמיד דאגתי לרצות את בן זוגי הזמני ורקדתי לחלילו, גם אם לא הייתה זו נעימת רועים מוצלחת במיוחד. לא אחת מצאתי את עצמי במצבים מוזרים, חלקתי יצועי עם נוטפי זימה ותאבי בשר, ליחכתי את פנכתם של שטופי חשיבות עצמית רמי וערלי לב, כאלה יצורים בלתי נלאים. אני אפילו זוכרת את עצמי מתחבבת על גבר שאהב לקשור אותי למסעד הכסא במן חבל עבה שראה נערות הרבה ולנהוג בי מנהג בעלים בחיית המחמד - אולי זה היה ההיפך?
אבל מעולם, גם כשהייתי בביב השופכין של החיים, במקומות שאינם ראויים לך שאישה שבמחיצתך תהלך בהם, לא ניערתי ממך חוצני. כן, היית שלוב בי גם כשקיבלתי את פרס הדיקנט בפקולטה - לכל הרוחות, אם רק ידעת שאחרים חושבים שאני מוצלחת, גם כשזכיתי בתיק האבוד, שהחלטתי לקחת על עצמי את ייצוגו ברגע של אבדן חושים, וכשקיבלתי את הגְרָנט הנחשק. כנראה שהוועדה חשבה ששווה להשקיע בי, גם אם יידרשו לי עוד כמה שנים של מחקר משפטי מייגע. אתה רצית מן המוכן. כתבתי לך עשרות פעמים עד כמה אני כמהה לך. לא אחת גם שרבטתי כמה מילים של שטנה טהורה, כזו שלא ניתן לטעות במקורה, הקמין הירושלמי המהביל בבית ערבי ישן שקיבלתי בירושה משפחתית, עיכל הכל.
כשהייתי על המטוס בדרך לניופורט אחרי שקיבלתי את המינוי, פגשתי את אלכס, זה שליום מן הימים יתברר כאבן הרחיים בדרכי אליך. היה נח לי להאמין שהערצתו העיוורת אליי היא שתקנה לי פיסת האושר לארבעים השנים שיבואו. דאגתי להבהיר לך שטוב לי, שמעולם לא הייתי כל כך מאושרת. בשיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית שקיימנו לראשונה מאז אותה פגישה, הבהרת שאיני לך עוד לבד מזיכרון עמום ולאו דווקא מתוק, ושעדיף לך שלא אטרידך עוד באבני דרך אחרות של חיי. שנייה לפני שאמרתי לך שלום, גמרתי אומר שלא לדמם עוד עליך ובכלל, שאם זה ממש דרוש, לעשות ניתוח לכריתת האונה השמאלית - שם הקמת התנחלות של קבע וקבעת מבצרך.
פחות מחמישה חודשים מאוחר יותר, כשהייתי לבושה בסאטן דק בפעם השנייה, בדרך לפגוש את אלכס ולשבור איתו הדדית את הכוס בבית עירייה מוזנח בפאפוס, כזה שלא זוכה לעניין רב פרט לקומץ אירועים של ספק יהודים או של כופרים שלהכעיס, החלטתי לבזבז כמה לירות קפריסאיות בטלפון הציבורי היחיד שעמד ברחוב ונדמה היה שעברו עליו תקופות שמישות יותר. התקשרתי אליך.
אל אולם העירייה מעולם לא הגעתי.
"אתה בבית? אני בדרך" - העזתי פניי אליך, ובלי הקדמות ומבואות נחתי על מפתנך. כשפתחת את הדלת הופתעת לפגוש בי, אותה אחת, קצת שונה, בסטרפלס שחור וסרט קשור בו, בחצאית משי שלובה בתחרה עדינה ובנעלי עקב בהירות (שריד לאירוע שלא היה), שערי משוך אחורה ואסוף לכדי מקלעת אלגנטית, ברור שהבחנת בסומק על לחיי ובשרירים שפיתחתי לאחרונה- אהבתי לכלות זמני במכון אחרי העבודה, ולפגוש באלכס במצב של שינה עמוקה, בלתי מזיק ברובו. עמדתי שם על שש למרגלותיך - "את משוגעת, כבר אמרו לך את זה יש להניח".
בניגוד לצינה שכה חרדת מפניה אי אז בשלהי פברואר 2002, היה זה יום אוגוסטי תל אביבי מובהק, על ליטרת הלחות שבו.
הבטתי לעברך כשאתה עומד, נטוע במקומך, נדמה היה לי אז שהצמחת שורשים. קולך המחויך שאמר "שלום" בטון הכל כך אופייני לך סימן לי שאתה מסופק ממראה עיניך. באופן טבעי מידי נטלת את הצבעוני השחור שהיה מונח בין שפתיי והפטרת באורח לאקוני, "תודה".
נעניתי לך כשהושטת לי ידך ופסעתי בעקבותיך לסלון שנראה היה כאילו קפא על שמריו, נדמה היה לי שהריח שלנו עוד עומד באוויר מאז. כנראה דבק הוא בך, הרי עברת לגור בבית ממול - הצחיק אותי לחשוב שגם כשעברת דירה, עשית את זה בקטנה - לא יותר ממטרים ספורים.
כאילו לא חלפה לה שנה ומחצה, הצבת של השולחן תערוכה של מיטב כלי המשחית שלך במבנה ארכיטקטוני אופייני כל כך. עמדו שם בטור עורפי סימטרי מצבטים וקולרים ומשאבות ומחטים ואזיקים וקיין ואחיו התאום, הפלוגר. והשוט השחור. החדר היה ערוך לקרב. אני הייתי ערוכה אליך.
בשעות שלאחר מכן ידעתי דם, יזע ודמעות. ברצון בלתי מתפשר לבלוע כל רגע בך שאבד לי בזמן שלא הייתי, דילגתי בקלילות אופיינית בין המוזיקה הצוענית ברקע - אין ספק, שיפרת טעמך - לפטפוטי מלל מרעננים, ולרגעים, ספגתי בשקיקה את תעצומותיך. נדמה היה לי שאתה משחק בי כברץ; הייתי לך צריח כשבצעת הצרחה.
אני זוכרת שעם קרני השמש הראשונות שבשרו על הזריחה הקריבה, בדקנו מה מצב האדמה ועד כמה היא חרוכה. התביישתי לדעת שצרחתי לריק ומייד שלחתי לעברך הערה עוקצנית מיותרת אודות יכולותיך בתחום. אתה, בדיוק מופתי כבראשונה, פטרת אותי ב- "cheap shot" ובסטירת לחי נוקבת. אני יודעת, זה טיפשי מעט שהשווצתי אז בגומת החן שלי, האונה השמאלית שלי חייכה ושלחה אותות לשפתיים.
ועכשיו אני כותבת לך. ואין בכוונתי לזרוק לקמין או אפילו לסל המחזור. אני רוצה שתדע שקניתי את עולמי בחיבוק שלך לפני ששחררת אותי, לא לפני שהבטחתי שאחזור ואהיה שלך.
וגם עכשיו מתנגן אצלי בלפ-טופ המשרדי אותו ערב כחול-עמוק ואיך אני מתרגשת על שהפתעתי בפתח.
אתה יודע? אני מנחמת את שארית חיי בערב ההוא, עד שיהיו לנו אלה ימים לבנים ארוכים...
כבר יומיים מתנגן אצלי במערכת מאיר אריאל בשילוב שלמה יידוב ב"ערב כחול עמוק", גרסה שהתחבבה עלי יותר מזו המקורית. אולי בגלל המלודיקה המאופקת והמינורית ברובה, מזכירה לי אותך, מפליא באנדרסטייטמנט. אני מעריצה את היכולת הזו שלך להיות כל כך מעט ממה שאתה. אני מחויכת כשאתה מאמין בי שאיני זקוקה למפרט טכני מדוקדק. פעם, כששלחת לעברי "התפשטי" או סתם "תמצצי", זה לרוב נגמר במרי אזרחי מצדי, כזה שהיה מזכה אותי בסטירה הגונה ובהסברים מפורטים מדוע אינך אוהב לשחת מילותיך לריק. זה לא שאנחנו לא דנים שעות בנושאים הזויים בחלקם, כאלה שסביר שלו לא היינו כל כך מאוהבים, לא היינו מוצאים טעם בהם. היטב חרץ בי השוט השחור האכזרי שלך את התבונה לסכור בי ולציית לך כשאינך חפץ בי אחרת.
אבל זה לא תמיד היה כך. מאז פגישתנו הבודדת אי שם בשלהי פברואר החורפי של שנת 2002, עת החלטת שאיני בשלה לך עדיין, צילקת אותי ושילחת אותי לדרכי. גם את זה עשית בנימוס האופייני לך כל כך. היה אפשר להאמין כמעט שלבך נחמץ. אפילו טרחת וציירת לי בעפרון HB2 על נייר פירמה קרוע בקצהו השמאלי, מפה כזו של התמצאות. היא לא עזרה לי כשחיפשתי בה את הדרך בחזרה אליך.
עברת מאז דירה.
אז מה עכשיו? אני זוכרת שלא ידעתי איך לעכל את החיים שאחריך. במחזוריות משתנה - לזה התכוון פוקו עם המטוטלת? - נהגתי להקיף את עולמי באנשים מגוֹנים רבים, אני חושבת שהייתי בריבאונד תמידי. ניסיתי את מזלי תחת שרביטו של זה ותחת עולו של אחר. תמיד דאגתי לרצות את בן זוגי הזמני ורקדתי לחלילו, גם אם לא הייתה זו נעימת רועים מוצלחת במיוחד. לא אחת מצאתי את עצמי במצבים מוזרים, חלקתי יצועי עם נוטפי זימה ותאבי בשר, ליחכתי את פנכתם של שטופי חשיבות עצמית רמי וערלי לב, כאלה יצורים בלתי נלאים. אני אפילו זוכרת את עצמי מתחבבת על גבר שאהב לקשור אותי למסעד הכסא במן חבל עבה שראה נערות הרבה ולנהוג בי מנהג בעלים בחיית המחמד - אולי זה היה ההיפך?
אבל מעולם, גם כשהייתי בביב השופכין של החיים, במקומות שאינם ראויים לך שאישה שבמחיצתך תהלך בהם, לא ניערתי ממך חוצני. כן, היית שלוב בי גם כשקיבלתי את פרס הדיקנט בפקולטה - לכל הרוחות, אם רק ידעת שאחרים חושבים שאני מוצלחת, גם כשזכיתי בתיק האבוד, שהחלטתי לקחת על עצמי את ייצוגו ברגע של אבדן חושים, וכשקיבלתי את הגְרָנט הנחשק. כנראה שהוועדה חשבה ששווה להשקיע בי, גם אם יידרשו לי עוד כמה שנים של מחקר משפטי מייגע. אתה רצית מן המוכן. כתבתי לך עשרות פעמים עד כמה אני כמהה לך. לא אחת גם שרבטתי כמה מילים של שטנה טהורה, כזו שלא ניתן לטעות במקורה, הקמין הירושלמי המהביל בבית ערבי ישן שקיבלתי בירושה משפחתית, עיכל הכל.
כשהייתי על המטוס בדרך לניופורט אחרי שקיבלתי את המינוי, פגשתי את אלכס, זה שליום מן הימים יתברר כאבן הרחיים בדרכי אליך. היה נח לי להאמין שהערצתו העיוורת אליי היא שתקנה לי פיסת האושר לארבעים השנים שיבואו. דאגתי להבהיר לך שטוב לי, שמעולם לא הייתי כל כך מאושרת. בשיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית שקיימנו לראשונה מאז אותה פגישה, הבהרת שאיני לך עוד לבד מזיכרון עמום ולאו דווקא מתוק, ושעדיף לך שלא אטרידך עוד באבני דרך אחרות של חיי. שנייה לפני שאמרתי לך שלום, גמרתי אומר שלא לדמם עוד עליך ובכלל, שאם זה ממש דרוש, לעשות ניתוח לכריתת האונה השמאלית - שם הקמת התנחלות של קבע וקבעת מבצרך.
פחות מחמישה חודשים מאוחר יותר, כשהייתי לבושה בסאטן דק בפעם השנייה, בדרך לפגוש את אלכס ולשבור איתו הדדית את הכוס בבית עירייה מוזנח בפאפוס, כזה שלא זוכה לעניין רב פרט לקומץ אירועים של ספק יהודים או של כופרים שלהכעיס, החלטתי לבזבז כמה לירות קפריסאיות בטלפון הציבורי היחיד שעמד ברחוב ונדמה היה שעברו עליו תקופות שמישות יותר. התקשרתי אליך.
אל אולם העירייה מעולם לא הגעתי.
"אתה בבית? אני בדרך" - העזתי פניי אליך, ובלי הקדמות ומבואות נחתי על מפתנך. כשפתחת את הדלת הופתעת לפגוש בי, אותה אחת, קצת שונה, בסטרפלס שחור וסרט קשור בו, בחצאית משי שלובה בתחרה עדינה ובנעלי עקב בהירות (שריד לאירוע שלא היה), שערי משוך אחורה ואסוף לכדי מקלעת אלגנטית, ברור שהבחנת בסומק על לחיי ובשרירים שפיתחתי לאחרונה- אהבתי לכלות זמני במכון אחרי העבודה, ולפגוש באלכס במצב של שינה עמוקה, בלתי מזיק ברובו. עמדתי שם על שש למרגלותיך - "את משוגעת, כבר אמרו לך את זה יש להניח".
בניגוד לצינה שכה חרדת מפניה אי אז בשלהי פברואר 2002, היה זה יום אוגוסטי תל אביבי מובהק, על ליטרת הלחות שבו.
הבטתי לעברך כשאתה עומד, נטוע במקומך, נדמה היה לי אז שהצמחת שורשים. קולך המחויך שאמר "שלום" בטון הכל כך אופייני לך סימן לי שאתה מסופק ממראה עיניך. באופן טבעי מידי נטלת את הצבעוני השחור שהיה מונח בין שפתיי והפטרת באורח לאקוני, "תודה".
נעניתי לך כשהושטת לי ידך ופסעתי בעקבותיך לסלון שנראה היה כאילו קפא על שמריו, נדמה היה לי שהריח שלנו עוד עומד באוויר מאז. כנראה דבק הוא בך, הרי עברת לגור בבית ממול - הצחיק אותי לחשוב שגם כשעברת דירה, עשית את זה בקטנה - לא יותר ממטרים ספורים.
כאילו לא חלפה לה שנה ומחצה, הצבת של השולחן תערוכה של מיטב כלי המשחית שלך במבנה ארכיטקטוני אופייני כל כך. עמדו שם בטור עורפי סימטרי מצבטים וקולרים ומשאבות ומחטים ואזיקים וקיין ואחיו התאום, הפלוגר. והשוט השחור. החדר היה ערוך לקרב. אני הייתי ערוכה אליך.
בשעות שלאחר מכן ידעתי דם, יזע ודמעות. ברצון בלתי מתפשר לבלוע כל רגע בך שאבד לי בזמן שלא הייתי, דילגתי בקלילות אופיינית בין המוזיקה הצוענית ברקע - אין ספק, שיפרת טעמך - לפטפוטי מלל מרעננים, ולרגעים, ספגתי בשקיקה את תעצומותיך. נדמה היה לי שאתה משחק בי כברץ; הייתי לך צריח כשבצעת הצרחה.
אני זוכרת שעם קרני השמש הראשונות שבשרו על הזריחה הקריבה, בדקנו מה מצב האדמה ועד כמה היא חרוכה. התביישתי לדעת שצרחתי לריק ומייד שלחתי לעברך הערה עוקצנית מיותרת אודות יכולותיך בתחום. אתה, בדיוק מופתי כבראשונה, פטרת אותי ב- "cheap shot" ובסטירת לחי נוקבת. אני יודעת, זה טיפשי מעט שהשווצתי אז בגומת החן שלי, האונה השמאלית שלי חייכה ושלחה אותות לשפתיים.
ועכשיו אני כותבת לך. ואין בכוונתי לזרוק לקמין או אפילו לסל המחזור. אני רוצה שתדע שקניתי את עולמי בחיבוק שלך לפני ששחררת אותי, לא לפני שהבטחתי שאחזור ואהיה שלך.
וגם עכשיו מתנגן אצלי בלפ-טופ המשרדי אותו ערב כחול-עמוק ואיך אני מתרגשת על שהפתעתי בפתח.
אתה יודע? אני מנחמת את שארית חיי בערב ההוא, עד שיהיו לנו אלה ימים לבנים ארוכים...
