דמעות של מלאכים

שעת ערב מוקדמת, הירח, פרוס לרבעים, כבר מבליח את אורו למרות שטרם השמש שקעה, כאילו ברגע הזה - שני המאורות הגדולים מסרבים להיפרד. הרגע הינו מושלם, אור צהוב שורה ברחוב, עדין לא חשוך, לא מפחיד, יש אנשים מהלכים בזריזות, כאילו חוששים שמא יאחרו להקרנת בכורה של סרט בקולנוע.

תחושת חג שורה על המתרחש, או שמא זוהי רק תחושתי שלי, של "זיכוך" פנימי לקראת ראש השנה המגיח ובא. הקיץ עומד ומסתיים לו, ואני עומדת מול החלטה גורלית, ניצבת מול שובר גלים, וכל גל שעובר כאילו מכה בגופי, אני שומעת את המים ניתזים, רסיסים רסיסים לכל עבר, ואני אף חשה ברטיבות קלה עוטפת את פניי. "אני אשת איש", אומרת לעצמי, עוד מחשבה מגיחה, ונזכרת בהיותי קטנה לבושה שמלה לבנה, וכל שרוצה, להיות כלה, להיות אשת איש, להיות אם. וכעת, אינני יודעת מה מעשיי כאן? הרי האל יודע על כל מעשיי, השגחה מלמעלה יש, מהיותי תינוקת למדתי דרכו של עולם, גדלתי בממסד דתי, ואנוכי, אשת איש, שומרת טהרה וטומאה, ומה מעשיי כאן?!

הרוח נושבת לעברי, מבדרת את שערי, משקפי השמש עדיין לעיניי, למרות שאין בהם טעם עוד, קרני השמש מזמן כבר איבדו את כוחן, אבל עבורי יש, כאילו דרכם לא ניתן לראות פנימה, לא לראות את הנפש הרוגשת שלי, את החרדה הנושקת בליבי.

צלצול הטלפון נשמע מתוך תיקי השחור, ידיי רועדות, כמעט ולא מצליחה לפתוח את הרוכסן הארור, מחד מקווה שהצלצול יחלוף שיבין שאין טעם, שחזרתי בי, ומאידך כה חוששת שלא להספיק לאותו מענה שירגיע, שיושיע אותי. מבעד לטלפון נשמע קולו הגברי, "היכן את"? שיניי חורקות, לא מצליחה להוציא מילה מפי, נאלמת, מתנשמת בכבדות. מזל שהוא כבר הספיק להכיר אותי מהשיחות הקודמות שלנו, הוא יודע שאני אישה נשואה, דתייה, חסרת ניסיון, הוא יודע!

אני ממהרת לאסוף את עצמי, לא רוצה שיחשוב שאני ילדה קטנה. בשיחותינו הקודמות, נתתי דרור לדמיון שלי, לפנטזיות שלי, וכעת, מה הוא יחשוב? לא פעם ביטלתי שוב ושוב את הפגישה המיוחלת הזו, והוא היה כה סבלני אלי. "הגיעה העת כבר, אין מנוס!", אומרת לעצמי.

אני עונה: "ליד המזח". צליל של ניתוק מגיח מבעד לטלפון. חשבתי שיאמר עוד משהו, שירגיע. הוא אפילו לא אמר היכן הוא, מה לבושו, כלום. פשוט ניתק לו. ואני מסובבת את ראשי, מנסה לראות דמות שמזכירה את תיאורו, אבל לא מבחינה באיש שצועד לעברי. כולם הולכים ובאים, מבטים ניטעים בי, מחשבות נרקחות במוחי,

"אולי יש בנמצאים, שכניי, מכריי, או אף אולי הרב השכונתי," מחשבות אלו גורמות לרעד בגופי, חולשה שעוטפת ומרמזת שעוד רגע גופי הולך וקורס לו, "אויש איזה שטויות, הרי אף אחד מהקהילה שלי לא יגיח לכאן, לטיילת בת"א, הידועה לשמצה בקרבנו, כל הבחורות מתהלכות חצי ערומות, כאילו אין ברשותן ממון מספק לרכישת בגדים שלמים, לא אף אחד לא יהיה כאן!כאן אני הכי בטוחה שיכולה להיות"- מנסה להרגיע את עצמי.

מרגישה די מוזר בנוף התל אביבי הזה. אילו ידעה אימי היכן מסתובבת אנוכי ומה תשוקתי, לבטח הייתה מקבלת דום לב, ואבי, האל ישמור, אילו רק ידע, היה אוסר אותי, מכה אותי. איזו בושה אני עלולה להביא להוריי, למשפחתי, לבעלי. אין זונה כדוגמתי בכל הקהילה שלנו.

ובעודי מדברת לעצמי - דיבורים פנימיים תמיד היוו לי מרגוע, יד גדולה ניצבת לפתע על כתפי. הזמן קפא מלכת, אינני יודעת כמה דקות חלפו מאותו מגע מוזר, נשמתי כמעט ונעתקה מאפי, נבהלתי, השתתקתי, קפאתי, לא יכולתי להסב את פני לאותו אחד, רציתי להעלם באותו הרגע, למחוק הכל, לשכוח, לא להיות יותר.... אך בחלוף דקות ארוכות, אזרתי אומץ להסתובב אליו, אל האיש הזה, שהצליח להביא אותי עד הלום.

אט אט פני מושטות לעברו, מבטנו מצטלבים, מנסים לראות לתוך הנפש. האם זה אותו האדם שעימו שוחחתי חודשים כה רבים, לפניו חשפתי חלקים מנפשי. דממה שוררת שם, מנסים להבין מחשבות ממחשבות שונות, והוא לא עוזר, רק מתבונן. עדיין קפואה, מחכה שרק מגע ידו המלטף יגיח לפניי, ואז כל רסיסי הקרח שהצטברו שם יומסו, והוא עדיין רק מתבונן, מותיר אותי קפואה לנפשי.

פניי עוטות לפתע ארשת מפונקת שמשתוקקת לחיבוק. "נו כבר, שיסתיר את פניי מהמבוכה הזו, מהבושה שעוטפת אותי" אומרת לעצמי. הדממה נקרעת בקול המגיח מגרונו: " אני שמח שאזרת אומץ ובאת לראות אותי!", אני קורנת, נרגעת, משהו בקולו נגע בי עוד מן השיחה הראשונה.

החיבוק אורך דקות ארוכות, יש בו אמוציות רבות, על התשוקה העזה שהודחקה חודשים רבים, על הצורך להישען פיזית בזרועות גבר אחר.

כל המילים כבר נאמרו, הכרותינו ארוכה, שזורה במכתבי אהבה ושירים, ואין כעת דבר לחדש, הוא מכיר אותי, אפילו יותר מבעלי, לו סיפרתי את סודותיי הכמוסים, אפילו את מחשבותיי העילגות, הוא יודע כמעט הכל עליי, על ילדותי, על הורי, על תשוקותיי.

הוא מושיט לי יד ואני, כדרכי, נסוגה מעט, אך מרפה עוד רגע מכבלי חינוכי, שוזרת ידי בידו ומאפשרת לו להוביל אותי, בלי מילים למקום חפצו כאילו אף לא מעוניינת לדעת לאן....

אנו פוסעים בנפתולי הטיילת, חוצים כביש, ומגיחים לבית מגורים מוזר, "כך זה כנראה בת"א, כאן אנשים חיים?", אני מסרבת לברר בקול, שכן מרגישה טיפשה לנוכח ההרגלים התל אביביים שאינם שגורים בחיי.

לפנינו גרם מדרגות ובקצהו, דלת ירוקה, שחוקה. הוא פותח את הדלת ידו עדיין לא נעתקה מידיי, יודע כי זהו המזור לפחדיי כעת.

הדלת נפערת, עלטה שרויה בדירה, אנו נכנסים. טריקת דלת נשמעת. היכן אני ומי הוא בכלל - למרות שמכירה אותו דרך המסך, לפתע עוטה ליבי תחושת חוסר בטחון. "אולי הוא אנס סדרתי? אולי רוצח? אולי הוא חפר דרכו אלי אט אט, יפה יפה וכל שרצונו כעת לפגוע בי?" אני קפואה. מזל שבגדי הצנועים מצליחים לחמם את גופי מעט. הוא שותק. אני מרגישה את הנשימות שלו. תחושה של תשוקה מתערבבת עם פחד מוזר שכזה.

לפתע ידיו מחבקות אותי מאחור, מרגיעות אותי קמעה, שפתיו קרבות לעורפי, אני חשה בנגיעות קלות, דומה נשיקות. אני רועדת, פוחדת, הרי לא ידעתי אחר מימיי, עוצמת עיניי, מנסה להירגע, ושוב מילים ועוד מילים רוחשות במוחי, חצויות: "תירגעי – תתמסרי / לא, את חייבת ללכת מפה, תתעוררי!!!"

אני משקיטה את המילים שלי, עוצמת עיניים, ומחליטה להתמסר, לא לחשוב, נשענת לאחור ומרגישה רגע בטוחה.

ידיו מרפות לפתע, ואני לא מבינה מה קרה. האדרנלין בגופי החל רוקד לו במקצב טראנס מזעזע.

אויש... ידיו פורמות בזריזות את כפתורי חולצתי, מחלץ את גופי ממנה, החזייה מושלת גם היא. טרם הצלחתי בכלל לחבר את המילים במחשבות שלי, והנה גם החצאית שלי נפלה, נותרתי ערומה כביום היוולדי למעט מעטה מבושי. אני עדיין לא מצליחה להתרכז, אינני מבינה מה קורה, חושך, לא רואה דבר, רק מרגישה את גופו, עירום גם הוא, מתחכך בגופי. לפתע מונפת מעלה, הוא אוחז בי כתינוקת בשתי ידיו, אני מחפשת את שפתיו כדי להירגע, מרגישה זנותית כל כך, חייבת למצוא מחסה לבושת פניי, שפתיו כאילו מסרבות לנשקני, והמבוכה עוטפת עוד יותר ויוצרת תחושת השפלה. אני מנסה להוציא הגה מפי, אך חשה את אצבעו מונחת על שפתיי, כאילו מורה לי לא לומר דבר.אני שם בעלטה גמורה, עם גבר זר, נתונה לחסדיו, כל שנותר לי הוא לעצום עיניים ולקוות לטוב.

הוא מניח אותי על מזרון דק, אני מרגישה את הרצפה הקרה צורבת בי דרכו. ידיו מלטפות בחוזקה את גופי, אני מתכווצת, הברכיים מסרבות להתיישר. מגע רך, עדין ומלטף חולף על פניי, משהו שמחזיר לי תחושת בטחון, לפתע, רגליי מפושקות כאילו מעצמן, המחשבות מתחילות להתקהות, העיניים נעצמות, אנחות רכות קוטעות את הדממה. לפתע מרגישה תחושה מוזרה של רטיבות שכמוה לא הכרתי מימיי. היד שלו מגיחה לתוך נפתולי גופי, משילה כל זכר לבד העוטה את אברי המוצנע, ואני מנסה לעצור את מגעו, כאילו נותר בי עוד הבזק אחרון של כבוד, אך הוא לוקח את ידיי מעלה, מחזיק אותן בחוזקה ביד אחת, וממשיך בטיולו על גבי גופי. גופי מתנועע כאילו מתחנן לחזור בו, או שמא רק מחשבותיי שם מנסות לעצור הכל וגופי נותר שם נטול שליטה.

אני מרגישה חסרת אונים, כאילו רציתי לעצור הכל, אבל זה כבר לא תלוי בי. משהו בהגבלת התנועה שלי די משחרר אותי, משחרר את גופי. "מוזר", אומרת לעצמי, "כאילו כבלי החברה בה גדלתי לפתע מתנפצים לנוכח הכבלים הללו?" אני משחררת שוב את מוחי ממילים, "די", אומרת לעצמי, "תתמסרי!" אבל רגשות האשם מעיקים, לא נותנים לי מנוח. הנאה הגובלת בכאב, "איך זה שהסכמתי לכך?" מתבוננת מן הצד ולא מאמינה, אישה נשואה, דתית, נואפת. "זונה", "כן את זונה", אומרת לעצמי, לרגע קט אפילו נהנית להסתכל מהצד ולחשוב על עצמי כך.

בגופי חולפים להם זרמים של תשוקה עזה, רצון להתמזגות, צורך בהכלה של הבאר. כאילו גופי מתחנן לנשק את נישקו, לעטוף אותו, לחלוב אותו. והוא ממאן להגיח, בניגוד לרגשות האשם שלי שמסרבים לעזוב.

והנה מרגישה אותו בין רגלי, ניצב קשיח, מפלח את מבושי באחת. אנחות כבדות מתיזות מגרוני, גם על מיתרי הקול השליטה פגה, מנסה לנשוך את שפתותיי שחס וחלילה לא ישמע קולי בלובי הכניסה, אך קטנה יכולתי מלעשות זאת.

והנה, רטט כזה, שלא ממש ניתן להסביר, דגדוג חזק כזה, שמכווץ שניות את כל גופי ואחר כך משתחרר לו תוך פעימות פנימיות שמשכם שניות ספורות, חולף ומגיח שוב ושוב, וכל פעם באותן רגעים עצומים אלו, שם אני הכי קרובה לאלוהים, כאילו שם הטעינה לחיים מושלמת, כל פעם שנוגעת באצבע האלוהים, אושר עילאי מהול בדמעות מגיח ממלאכי האל. שם מרגישה כל כך אישה, שם מרגישה כל כך שלמה.
המילים כבר מזמן לא שם, רק התחושה!