יצחק מבקר בדאנג'ן
מאת גוליבר(שולט)
23 בספטמבר 2005
מיום שבא יצחק ליפו יחד עם אותם בחורים מצויינים של עלייה שנייה לא דרכה כף רגלו באותו מקום שנקרא כיכר קדומים. ומדוע לא דרכה שם כף רגלו, מתוך שפיו הצריך פרנסה ופרנסתו הצריכה שיסתובב מבוקר עד ערב לחפש לעצמו עבודת שכיר יום כפועל ביפו או בפרדסי פתח-תקווה, וכדי בילויים של לילה ביפו - לא הגיע.
אבל השגחה יש בעולם, ואין לך דבר שאם צריך לקרות לא יקרה. אם מוקדם אם מאוחר, סופו של דבר שיקרה. הנה מעשה שהיה כך היה. מתי קרה הדבר, באחד מלילות חמישי בשבוע. סעד יצחק סעודת ערבית של לחם וזיתים ועגבניות במלח, אמר ברכת המזון ועלה על מיטתו לישון. והנה חמדה לו השינה לצון ולא באה לעיניו. התהפך במיטתו לכאן והתהפך ולשם ולא מצא מנוחה. עד שאמר לעצמו הרף. החלומות לא באים עליי דווקא בשעה שאני מבקש אותם, שראשי מלא במחשבות. הנה אצא לשוטט מעט ביפו, יסורו המחשבות וייעלמו להן בין סמטאות יפו, ואני אשוב לביתי ואניח את ראשי ואירדם.
אמר ועשה. שם נעליו לרגליו ויצא מביתו. שוטט פה ושוטט שם, ראשו נתון בשרעפים, ורגליו עושות כרצונן ונוטלות אותו לרחובות וסמטאות שלא ידע, בתים גבוהי קומה ונמוכי קומה, חצרות קטנות וחצרות גדולות, שדרות רחבות כדי גודלן של חמש כרכרות, וסמטאות שכל-כולן אמה ומחצה.
לקחו את יצחק רגליו לאן שלקחו, עד שעמד במקומו והתבונן סביבו, והנה הוא בכיכר רחבת ידיים, מרוצפת אבן, גן גדול בצדה האחד, ובצדה השני בתי מאכל ובתי קהווה שאנשים יושבים בהם ומזינים את לבם במזון ומשקה. ואנשים אחרים ששעתם בידם פוסעים במחלצותיהם לאורכה ולרוחבה של הכיכר ונשותיהם היפות כרוכות עמם יד ביד.
פנה יצחק לכאן ופנה לשם, ולפתע מצא את עצמו עומד על ספו של בית אבן גדול. מה יש באותו בית אין יצחק יודע, אבל פתאום מתאווה הוא מאוד ליכנס דווקא לשם.
מישמש אותו הגברתן שבכניסה, והנה הוא יורד במדרגות האבן, ונכנס מבעד לפתח. ושם שני חדרים אפלוליים, כמה שולחנות נמוכים וכיסאות, ובצדם דלפק. והחדרים כמעין מאורה, כדוגמת אותן מאורות הפריצות של הגויים באירופא, עליהן שמע ואת ספן לא העז לחצות.
המשיך יצחק להתבונן, וראה בירכתי האולם דלפק ומאחוריו נערה טובת מראה המוזגת יי"ש, וכמה אנשים יושבים על כיסאות גבוהים ושותים ומשיחים זה עם רעהו. אומר לעצמו יצחק מתוך שלא התכוונתי נכנסתי הנה, עכשיו שנכנסתי ראיתי שאין פה דבר בשבילי, אסתלק ואחזור לביתי ואשכב לישון. אלא שבשעה שנפנה ללכת ראה בקצה אותה מאורה דלת ברזל גדולה, והנה כל האנשים פונים לאותה דלת, משלשלים כמה פרוטות לידי הברנש שמאחורי האשנב, ונעלמים פנימה.
עומד שם יצחק, ומשהו בלבו אומר לו: שומה עליך להסב אחור ולהדיר רגלייך מהמקום הלזה. אבל רגליו אינן נשמעות לו, וגם ידיו, שכמו רצון עצמאי להן והן נתחבות לכיסיו ומוציאות את המעות הרבות שמבקש ממנו אותו ברנש, שכר של שלושה ימי עבודת פועל. מקבל יצחק פיסה של נייר בתמורה למעות, ולא חולפת דקה או שתיים והנה מכניסים אותו בעד דלת הברזל.
עומד יצחק במקומו דקה או שתיים וממצמץ בעיניו. משרגלו עיניו לאפילת החדר הוא רואה: אנשים רבים שם, והחדר כעין מסיבה, והאנשים עומדים ומשיחים זה עם זה או מרקדים במקומם, ומוזיקא רמה שבקושי אתה יכול לשמוע עצמך מדבר. ולפתע ניטעות רגליו במקומן, ועיניו נפערות ופיו פעור גם הוא, והוא נועץ מבטו במחזה שלנגד עיניו: איש צעיר שכל לבושו שחור יושב שם על כיסא, ועל ברכיו שכובה לה בתולה נאה מבתולות ישראל, שידיה אזוקות מאחורי גבה, ואותו מנוול מכה בבחורה בישבנה, והיא מצעקת כולה מכאב.
לא בעל גוף יצחק, אבל רגש טבעי של צדק שיש בו מתקומם מיד, ובלי לחשוב לרגע הוא ניגש אל לבוש השחורים, ועוד רגע היה מרים את זרועו וחובט בו נאמנה. אלא שאז הוא מרגיש טפיחה קלה על כתפו, והוא מסתובב, ורואה לפניו איש כרסתן שכל לבושו מכנסיים שחורים קצרים ונעליים גבוהות, ואותו איש מחווה בידו ומבקש בנימוס שיסור אחורה.
נשא יצחק את ראשו למעלה והתבונן, והנה כל יושבי שבמועדון מתגודדים סביבו ונותנים בו מבטם בתדהמה. הבין יצחק שנהג לא כשורה, לא ידע מהו אותו דבר שעשה שלא כשורה, מכל מקום הניח את הזוג למלאכתם וסב לאחוריו. ואכן משהסתכל היטב ראה כי הבחורה על אף שמצעקת מחייכת היא, ולא זו בלבד אלא שמבקשת היא מאותו בריון להמשיך להכותה.
מזועזע כולו, מחשב ליבו של יצחק להסב אחור ולנוס משם כל עוד רוחו בו, אבל שוב רגליו אינן נשמעות לו. הלך יצחק והסתובב באותו מקום כמי שהוכה ברק, והוא מביט סביבו ואינו מאמין למראה עיניו.
הנה לפניו שולחן עץ גדול, ועל השולחן שרועה נערה צעירה, ויצחק מסב מיד את פניו, שהנערה עירומה כולה מכף רגל ועד ראש. כובש יצחק את ראשו בקרקע ואומר לעצמו, אי אתה יושב במקום של רשעים, עוד מעט קט ואתה הופך רשע בעצמך. אבל הנה תוקף את יצחק יצר הרע, ועוד רגע או שניים הוא מרים ראשו חזרה ומתבונן היטב בנערה העירומה. ואין אנו צריכים לומר שיצחק, שאמנם חושב ככל בחורי ישראל המצוינים מחשבות ממחשבות שונות בלילה על יצועו, מכל מקום לכדי ידיעת אישה לא הגיע, וגם בגופה העירום של נערה לא חזתה עינו, אפילו לא של אחותו בלומטשי-לאה.
נזכר יצחק באחותו בלומטשי מיד התמלא לבו חרטה, שאמר לעצמו: אי אתה מעז להיזכר באחותך בלומטשי הזכה והטהורה במקום זה של שיקוצים, טריפה ונבלה. וגם חשב, אחותך סמוכה ובטוחה שעושה אתה את ימיך לעבוד בהם את ארץ ישראל ואת לילותיך ללמוד בהם תורה, אילו ידעה היכן אתה נמצא כעת מה הייתה אומרת. עצם יצחק את עיניו לרגעים מספר ופתחן בחזרה, מיד נעלמה בלומטשי-לאה מעיניו וחזרה אליהן דמותה של אותה נערה שסיפרנו בה קודם, והנה גם אישה אחרת עומדת מעליה, ומטפטפת עליה חלב בצבע הענבר מנר שהיא אוחזת בידיה. מצעקת הנערה מכאב, ואף מתפתלת אנה ואנה, אבל כדי תזוזה ממקומה אינה מגעת, שכפותה היא בשתי ידיה ושתי רגליה אל אותו שולחן. העושה במלאכה חרוצה היא, שלמרות כל הצעקות אינה מניחה את ידיה מן הנר, והיא מסיעה אותו קדימה ואחורה מעל גופה של הבתולה. ומעט-מעט נעשה עורה העירום עיטורים וקישוטים, כאותם הציורים שעושה יצחק עם מברשתו בנערו אותה עם סיום יום עבודה. עומד יצחק, וכמותו עומדים עוד רבים, מתבונן באותן שתי הנשים, ואין עיניו שבעות מלהכיל את המראות.
עד שהסתובב יצחק וראה מה שראה, חישבו רגליו להתעייף, אמר לעצמו אשתה כוס של יי"ש להיטיב את לבי ואת רגליי. מצא לעצמו מקום על כסא גבוה ליד הדלפק. עשתה עצמה המוזגת כאילו אינה משגיחה בו. נפנה אליו היושב לידו ואמר לו, חזקה עליך שאינך מיושבי המקום הרגילים, שאילו היית מיושבי המקום היית יודע שעד שלא הרמת קולך לא תשמע לך המוזגת, שיפת מראה היא וככל אישה יפה גאוותנית וצריך אתה להשתדל אצלה עד שתיתן לך מבוקשך. דפק האיש בידו עד שפנתה אליו המוזגת, ולא חלפה מחצית הדקה וכוס דקה מלאה ביי"ש זהוב נמסרה לידיו של יצחק.
חייך יצחק חיוך של תודה אל האיש, וזה רכן אליו ושאלו, האם אדון הנך או עבד, או שמא מתחלף. לא הבין יצחק לרצונו של בן זוגו לשיחה, הרים את כף ידו לעשות אוזנו כאפרכסת. התקרב אליו האיש ושאל שוב, האם אדון הנך או עבד, או שמא מתחלף. לא ירד יצחק לסוף דעתו, מכל מקום שלא לעשות עצמו טיפש אמר לו אדון אני, אדון יצחק. ברוכים הבאים לדאנג'ן, אמר לו, והושיט את ידו ללחיצה, מלקק כפות רגליים לשירותך. שמע יצחק ולא הבין מה שמע, כדי לא לעשות עצמו טיפש עשה עצמו כמבין והנהן בראשו. אולי לא הבין ואולי לא חפץ להבין, אנו שמכירים את יצחק נניח אותו בעניין זה לנפשו, ורק נאמר, יכול היה לקום באותו הרגע וללכת לביתו, מתוך שלא עשה כן בכל זאת אנו למדים משהו.
גמר יצחק את כוסית היי"ש, ושב לתור ולסייר בחדר התענוגות האפלולי. מה ראה יצחק באותו לילה ומה לא ראה. ראה אישה צעירה עומדת וגבה סמוך אל צלב, כאותו הצלב שהיה עקוד אליו המושיע, וגם היא עקודה בידיה ורגליה אל אותו צלב, וגבר לבוש במלבושי עור מכף רגל ועד ראש מצליף בה ברצועת עור. ואחר ראה אדון אחד שהוא שוכב על הארץ, ואישה אחרת, במנעלי עור שחורים ומבריקים צועדת ומהלכת עליו כאילו דרכה ענבים בגת. וראה כסא של מלך, כעין הכיסא שהיה יושב עליו הגביר בעיר הגדולה בגליציא, ועל הכיסא יושבת אישה כבודה, ואיש אחר כורע ברך לרגליה ומשמש אותה. וראה גבר ואישה יושבים על ספסל, פיו של זה על אוזנה של זו וידה של זו על מותניו של זה, ומעט-מעט גם מתחת למחלצותיו, ועוד איש אחד שלישי יושב למרגלותיה של האישה, וזוג ידיו כהדום לרגליה, ולשונו לוקקת את כפותיה היחפות...
הלך יצחק מחדר לחדר ונפשו אינה יודעת שובע. עומד ומתבונן באותן בחורות רכות של ארץ-ישראל, מהן לבושות שמלות ערב שחורות של תחרה ששוליהן יורדים ומשתלשלים לרצפה ומעבר לה, מהן בשמלות קצרצרות שבקושי מגיעות כדי ברכיהן, ומהן לבושות בבגדיהן התחתונים בלבד ומהן אפילו זה לא. מהן אוחזות בידן כלי משחית כגון שוטים ומקלות וחבלים והן מצליפות ומכות את בני זוגן, ומהן עקודות הן אין-אונים בעצמן, גופן בידי אדונן כחומר ביד היוצר, ברצותו מענג אותן וברצותו מייסר אותן. עומד יצחק ומתבונן ונפשו יוצאת מגדרה, מתאווה ומשתוקקת לדבר מה, לאיזה דבר לא ידע לומר. אנחנו שיודעים אולי נסכור את פינו ולא נאמר, שיש דברים שעליך לגלותם בעצמך.
חלפו השעות בזו אחר זו, והנה האנשים נפרדים מידידיהם ויוצאים אחד אחד מתוך אפלולית המועדון אל אוויר השחר הצונן, וגם יצחק יוצא, ששעת שחרית הגיעה ועת לקום לעבודת הבורא. הלך יצחק בסמטאות של יפו, ובעיני רוחו חזיונות ממה שראו עיניו כל הלילה, אבל על החזיונות שראה הוסיף יצחק גם כמה חזיונות משלו... התחלחל יצחק מעצמו, הביט למעלה וביקש סליחה מבורא עולם, אבל החזיונות מתעקשים ולא מוותרים, ובחזיון - מי זאת, אין זאת אלא מלכה'לה, בתו של השוחט מעיירתו של יצחק בגליציא, והנה היא קשורה אל שולחן העץ בחדר של רב ברוך המלמד, והוא, יצחק, מצליף בה בחגורתו של רב ברוך...
מסיר יצחק את החזיונות מלבו, אבל חזיונות אלו רצון יש להם מעצמם, כמו שמסיר אותם מלבו עושים עצמם כגנבים בלילה, מסתובבים ובאים חזרה ואומרים: הננו כאן, לא תוכל לגרשנו.
התנער יצחק, זקף את כתפיו, הישיר מבטו קדימה ואמר לעצמו: מהיום, לא ייקרא שמי בישראל סתם "יצחק". מעתה אמור: "אדון יצחק".
אבל השגחה יש בעולם, ואין לך דבר שאם צריך לקרות לא יקרה. אם מוקדם אם מאוחר, סופו של דבר שיקרה. הנה מעשה שהיה כך היה. מתי קרה הדבר, באחד מלילות חמישי בשבוע. סעד יצחק סעודת ערבית של לחם וזיתים ועגבניות במלח, אמר ברכת המזון ועלה על מיטתו לישון. והנה חמדה לו השינה לצון ולא באה לעיניו. התהפך במיטתו לכאן והתהפך ולשם ולא מצא מנוחה. עד שאמר לעצמו הרף. החלומות לא באים עליי דווקא בשעה שאני מבקש אותם, שראשי מלא במחשבות. הנה אצא לשוטט מעט ביפו, יסורו המחשבות וייעלמו להן בין סמטאות יפו, ואני אשוב לביתי ואניח את ראשי ואירדם.
אמר ועשה. שם נעליו לרגליו ויצא מביתו. שוטט פה ושוטט שם, ראשו נתון בשרעפים, ורגליו עושות כרצונן ונוטלות אותו לרחובות וסמטאות שלא ידע, בתים גבוהי קומה ונמוכי קומה, חצרות קטנות וחצרות גדולות, שדרות רחבות כדי גודלן של חמש כרכרות, וסמטאות שכל-כולן אמה ומחצה.
לקחו את יצחק רגליו לאן שלקחו, עד שעמד במקומו והתבונן סביבו, והנה הוא בכיכר רחבת ידיים, מרוצפת אבן, גן גדול בצדה האחד, ובצדה השני בתי מאכל ובתי קהווה שאנשים יושבים בהם ומזינים את לבם במזון ומשקה. ואנשים אחרים ששעתם בידם פוסעים במחלצותיהם לאורכה ולרוחבה של הכיכר ונשותיהם היפות כרוכות עמם יד ביד.
פנה יצחק לכאן ופנה לשם, ולפתע מצא את עצמו עומד על ספו של בית אבן גדול. מה יש באותו בית אין יצחק יודע, אבל פתאום מתאווה הוא מאוד ליכנס דווקא לשם.
מישמש אותו הגברתן שבכניסה, והנה הוא יורד במדרגות האבן, ונכנס מבעד לפתח. ושם שני חדרים אפלוליים, כמה שולחנות נמוכים וכיסאות, ובצדם דלפק. והחדרים כמעין מאורה, כדוגמת אותן מאורות הפריצות של הגויים באירופא, עליהן שמע ואת ספן לא העז לחצות.
המשיך יצחק להתבונן, וראה בירכתי האולם דלפק ומאחוריו נערה טובת מראה המוזגת יי"ש, וכמה אנשים יושבים על כיסאות גבוהים ושותים ומשיחים זה עם רעהו. אומר לעצמו יצחק מתוך שלא התכוונתי נכנסתי הנה, עכשיו שנכנסתי ראיתי שאין פה דבר בשבילי, אסתלק ואחזור לביתי ואשכב לישון. אלא שבשעה שנפנה ללכת ראה בקצה אותה מאורה דלת ברזל גדולה, והנה כל האנשים פונים לאותה דלת, משלשלים כמה פרוטות לידי הברנש שמאחורי האשנב, ונעלמים פנימה.
עומד שם יצחק, ומשהו בלבו אומר לו: שומה עליך להסב אחור ולהדיר רגלייך מהמקום הלזה. אבל רגליו אינן נשמעות לו, וגם ידיו, שכמו רצון עצמאי להן והן נתחבות לכיסיו ומוציאות את המעות הרבות שמבקש ממנו אותו ברנש, שכר של שלושה ימי עבודת פועל. מקבל יצחק פיסה של נייר בתמורה למעות, ולא חולפת דקה או שתיים והנה מכניסים אותו בעד דלת הברזל.
עומד יצחק במקומו דקה או שתיים וממצמץ בעיניו. משרגלו עיניו לאפילת החדר הוא רואה: אנשים רבים שם, והחדר כעין מסיבה, והאנשים עומדים ומשיחים זה עם זה או מרקדים במקומם, ומוזיקא רמה שבקושי אתה יכול לשמוע עצמך מדבר. ולפתע ניטעות רגליו במקומן, ועיניו נפערות ופיו פעור גם הוא, והוא נועץ מבטו במחזה שלנגד עיניו: איש צעיר שכל לבושו שחור יושב שם על כיסא, ועל ברכיו שכובה לה בתולה נאה מבתולות ישראל, שידיה אזוקות מאחורי גבה, ואותו מנוול מכה בבחורה בישבנה, והיא מצעקת כולה מכאב.
לא בעל גוף יצחק, אבל רגש טבעי של צדק שיש בו מתקומם מיד, ובלי לחשוב לרגע הוא ניגש אל לבוש השחורים, ועוד רגע היה מרים את זרועו וחובט בו נאמנה. אלא שאז הוא מרגיש טפיחה קלה על כתפו, והוא מסתובב, ורואה לפניו איש כרסתן שכל לבושו מכנסיים שחורים קצרים ונעליים גבוהות, ואותו איש מחווה בידו ומבקש בנימוס שיסור אחורה.
נשא יצחק את ראשו למעלה והתבונן, והנה כל יושבי שבמועדון מתגודדים סביבו ונותנים בו מבטם בתדהמה. הבין יצחק שנהג לא כשורה, לא ידע מהו אותו דבר שעשה שלא כשורה, מכל מקום הניח את הזוג למלאכתם וסב לאחוריו. ואכן משהסתכל היטב ראה כי הבחורה על אף שמצעקת מחייכת היא, ולא זו בלבד אלא שמבקשת היא מאותו בריון להמשיך להכותה.
מזועזע כולו, מחשב ליבו של יצחק להסב אחור ולנוס משם כל עוד רוחו בו, אבל שוב רגליו אינן נשמעות לו. הלך יצחק והסתובב באותו מקום כמי שהוכה ברק, והוא מביט סביבו ואינו מאמין למראה עיניו.
הנה לפניו שולחן עץ גדול, ועל השולחן שרועה נערה צעירה, ויצחק מסב מיד את פניו, שהנערה עירומה כולה מכף רגל ועד ראש. כובש יצחק את ראשו בקרקע ואומר לעצמו, אי אתה יושב במקום של רשעים, עוד מעט קט ואתה הופך רשע בעצמך. אבל הנה תוקף את יצחק יצר הרע, ועוד רגע או שניים הוא מרים ראשו חזרה ומתבונן היטב בנערה העירומה. ואין אנו צריכים לומר שיצחק, שאמנם חושב ככל בחורי ישראל המצוינים מחשבות ממחשבות שונות בלילה על יצועו, מכל מקום לכדי ידיעת אישה לא הגיע, וגם בגופה העירום של נערה לא חזתה עינו, אפילו לא של אחותו בלומטשי-לאה.
נזכר יצחק באחותו בלומטשי מיד התמלא לבו חרטה, שאמר לעצמו: אי אתה מעז להיזכר באחותך בלומטשי הזכה והטהורה במקום זה של שיקוצים, טריפה ונבלה. וגם חשב, אחותך סמוכה ובטוחה שעושה אתה את ימיך לעבוד בהם את ארץ ישראל ואת לילותיך ללמוד בהם תורה, אילו ידעה היכן אתה נמצא כעת מה הייתה אומרת. עצם יצחק את עיניו לרגעים מספר ופתחן בחזרה, מיד נעלמה בלומטשי-לאה מעיניו וחזרה אליהן דמותה של אותה נערה שסיפרנו בה קודם, והנה גם אישה אחרת עומדת מעליה, ומטפטפת עליה חלב בצבע הענבר מנר שהיא אוחזת בידיה. מצעקת הנערה מכאב, ואף מתפתלת אנה ואנה, אבל כדי תזוזה ממקומה אינה מגעת, שכפותה היא בשתי ידיה ושתי רגליה אל אותו שולחן. העושה במלאכה חרוצה היא, שלמרות כל הצעקות אינה מניחה את ידיה מן הנר, והיא מסיעה אותו קדימה ואחורה מעל גופה של הבתולה. ומעט-מעט נעשה עורה העירום עיטורים וקישוטים, כאותם הציורים שעושה יצחק עם מברשתו בנערו אותה עם סיום יום עבודה. עומד יצחק, וכמותו עומדים עוד רבים, מתבונן באותן שתי הנשים, ואין עיניו שבעות מלהכיל את המראות.
עד שהסתובב יצחק וראה מה שראה, חישבו רגליו להתעייף, אמר לעצמו אשתה כוס של יי"ש להיטיב את לבי ואת רגליי. מצא לעצמו מקום על כסא גבוה ליד הדלפק. עשתה עצמה המוזגת כאילו אינה משגיחה בו. נפנה אליו היושב לידו ואמר לו, חזקה עליך שאינך מיושבי המקום הרגילים, שאילו היית מיושבי המקום היית יודע שעד שלא הרמת קולך לא תשמע לך המוזגת, שיפת מראה היא וככל אישה יפה גאוותנית וצריך אתה להשתדל אצלה עד שתיתן לך מבוקשך. דפק האיש בידו עד שפנתה אליו המוזגת, ולא חלפה מחצית הדקה וכוס דקה מלאה ביי"ש זהוב נמסרה לידיו של יצחק.
חייך יצחק חיוך של תודה אל האיש, וזה רכן אליו ושאלו, האם אדון הנך או עבד, או שמא מתחלף. לא הבין יצחק לרצונו של בן זוגו לשיחה, הרים את כף ידו לעשות אוזנו כאפרכסת. התקרב אליו האיש ושאל שוב, האם אדון הנך או עבד, או שמא מתחלף. לא ירד יצחק לסוף דעתו, מכל מקום שלא לעשות עצמו טיפש אמר לו אדון אני, אדון יצחק. ברוכים הבאים לדאנג'ן, אמר לו, והושיט את ידו ללחיצה, מלקק כפות רגליים לשירותך. שמע יצחק ולא הבין מה שמע, כדי לא לעשות עצמו טיפש עשה עצמו כמבין והנהן בראשו. אולי לא הבין ואולי לא חפץ להבין, אנו שמכירים את יצחק נניח אותו בעניין זה לנפשו, ורק נאמר, יכול היה לקום באותו הרגע וללכת לביתו, מתוך שלא עשה כן בכל זאת אנו למדים משהו.
גמר יצחק את כוסית היי"ש, ושב לתור ולסייר בחדר התענוגות האפלולי. מה ראה יצחק באותו לילה ומה לא ראה. ראה אישה צעירה עומדת וגבה סמוך אל צלב, כאותו הצלב שהיה עקוד אליו המושיע, וגם היא עקודה בידיה ורגליה אל אותו צלב, וגבר לבוש במלבושי עור מכף רגל ועד ראש מצליף בה ברצועת עור. ואחר ראה אדון אחד שהוא שוכב על הארץ, ואישה אחרת, במנעלי עור שחורים ומבריקים צועדת ומהלכת עליו כאילו דרכה ענבים בגת. וראה כסא של מלך, כעין הכיסא שהיה יושב עליו הגביר בעיר הגדולה בגליציא, ועל הכיסא יושבת אישה כבודה, ואיש אחר כורע ברך לרגליה ומשמש אותה. וראה גבר ואישה יושבים על ספסל, פיו של זה על אוזנה של זו וידה של זו על מותניו של זה, ומעט-מעט גם מתחת למחלצותיו, ועוד איש אחד שלישי יושב למרגלותיה של האישה, וזוג ידיו כהדום לרגליה, ולשונו לוקקת את כפותיה היחפות...
הלך יצחק מחדר לחדר ונפשו אינה יודעת שובע. עומד ומתבונן באותן בחורות רכות של ארץ-ישראל, מהן לבושות שמלות ערב שחורות של תחרה ששוליהן יורדים ומשתלשלים לרצפה ומעבר לה, מהן בשמלות קצרצרות שבקושי מגיעות כדי ברכיהן, ומהן לבושות בבגדיהן התחתונים בלבד ומהן אפילו זה לא. מהן אוחזות בידן כלי משחית כגון שוטים ומקלות וחבלים והן מצליפות ומכות את בני זוגן, ומהן עקודות הן אין-אונים בעצמן, גופן בידי אדונן כחומר ביד היוצר, ברצותו מענג אותן וברצותו מייסר אותן. עומד יצחק ומתבונן ונפשו יוצאת מגדרה, מתאווה ומשתוקקת לדבר מה, לאיזה דבר לא ידע לומר. אנחנו שיודעים אולי נסכור את פינו ולא נאמר, שיש דברים שעליך לגלותם בעצמך.
חלפו השעות בזו אחר זו, והנה האנשים נפרדים מידידיהם ויוצאים אחד אחד מתוך אפלולית המועדון אל אוויר השחר הצונן, וגם יצחק יוצא, ששעת שחרית הגיעה ועת לקום לעבודת הבורא. הלך יצחק בסמטאות של יפו, ובעיני רוחו חזיונות ממה שראו עיניו כל הלילה, אבל על החזיונות שראה הוסיף יצחק גם כמה חזיונות משלו... התחלחל יצחק מעצמו, הביט למעלה וביקש סליחה מבורא עולם, אבל החזיונות מתעקשים ולא מוותרים, ובחזיון - מי זאת, אין זאת אלא מלכה'לה, בתו של השוחט מעיירתו של יצחק בגליציא, והנה היא קשורה אל שולחן העץ בחדר של רב ברוך המלמד, והוא, יצחק, מצליף בה בחגורתו של רב ברוך...
מסיר יצחק את החזיונות מלבו, אבל חזיונות אלו רצון יש להם מעצמם, כמו שמסיר אותם מלבו עושים עצמם כגנבים בלילה, מסתובבים ובאים חזרה ואומרים: הננו כאן, לא תוכל לגרשנו.
התנער יצחק, זקף את כתפיו, הישיר מבטו קדימה ואמר לעצמו: מהיום, לא ייקרא שמי בישראל סתם "יצחק". מעתה אמור: "אדון יצחק".
