לבד (חלק ב')
מאת מנטרה(שולט)
27 בספטמבר 2005
גל של מחשבות ורגשות חלחל באפרת (המכונה "בת האיכר"). פחד, סקרנות, חוסר אונים והנאה. כל אלו הציפו אותה בעוד ברקע היא מצליחה עוד לשמוע דלת נפתחת-נסגרת, רעש מנוע ופתאום היא מרגישה תנועה חדה שמאלצת אותה להיאחז בדפנות תא המטען בכדי לשמור על איזון. בהתחלה היא מנסה להתרגל למצב ומשתדלת לאזן את עצמה כמה שיותר, אחר-כך להסדיר נשימה ולהירגע. המחשבות לא נחות לרגע ומציפות את כולה שוב ושוב כמו גלים הנשברים אל החוף בליל סערה. אט-אט הטלטולים נעשים מתונים יותר, כשמדי פעם רמזור או בלימה חדה מאלצים אותה שוב להיאחז היטב. היא נזכרת בכל החיות שמוסעות ממקום למקום חסרות אונים ומתנענעות בתוך הכלובים הקטנים האלו ומתחילה להרגיש טיפה כמוהן.
את זמן הנסיעה היא מדדה בקירוב רב וזאת בזכות המחשבה היצירתית שלה שעוררה אותה לשלוף את האורנג' מהתיק וליהנות בו זמנית הן מהאור והן מידיעת הזמן. אפילו עברה בראשה המחשבה לצלצל לחברתה הטובה ולספר לה על מה שקורה אבל החליטה לא להלחיץ אף אחד וגם לא ידעה בדיוק מה לומר. היא אפילו שיחקה משחק קצר והשתעשעה במוחה על חוסר המחשבה של הבחור שלא השכיל לקחת לה את הצעצוע. הם נסעו כשעה כשבמהלכה היא עוצמת את עיניה ומרגישה כצפה באוויר, שלווה. ככל שהזמן עבר היא הפכה להיות יותר רגועה והרפתה מהשליטה שלה, הסקרנות גרמה לה להיות מאוד רטובה והיא השתדלה לא לחשוב בכיוון הזה בכלל. משהו מזה הזכיר לה מאוד את התחושה שעטפה אותה במהלך סשן טוב. איבוד שליטה, ציפה, פורקן, חיוך והינתקות מהגוף. שוב הטלטלות נעשו חזקות יותר ויותר, ממש בלתי נסבלות, היא הניחה שהם על דרך עפר כלשהי וניסתה להישאר רגועה.
חריקת בלמים והיא נהדפת בעוצמה אל דופן תא המטען, אקט שנועד להזכיר לה היכן בדיוק היא נמצאת עכשיו. שוב מנוע כבה, דלת נפתחת-נסגרת וצעדים, הפעם הם נשמעים מתרחקים כשברקע רעשים משונים שלא מזכירים לה כלום. אוף, למה הוא לא מוציא אותי קודם! אני מתה להתמתח ולשאוף אוויר צח. אחרי כ-10 דקות היא שומעת אותו חוזר, רשרוש מפתחות, וקלאק, תא המטען נפתח לרווחה. אור כוכבים, אוויר משכר והוא עומד עם חיוך ממזרי, מושיט לה את ידו ומושך אותה החוצה. קצת קשה לה לעמוד והיא מנסה להסתגל לסביבה החדשה (החדשה?) תוך שעיניה סוקרות את אזור. נראה שהם באזור כפרי בשכונת וילות עם חניה גדולה וחשוכה.
"HERE WE ARE" הוא מודיע.
"איפה אנחנו?"
"בכפר ביל"ו."
"אתה נוהג להביא לכן את כל הבנות שלך?"
"לא, רק את אלו שבאמת ראויות לכך."
"סליחה?!"
"סלחתי."
הוא משך אותה בעדינות אל אחד השבילים שהשתרך מתוך החניה והיא דידתה אחריו בניסיון לא למעוד על האבנים, בעוד נעלי העקב שלה מנסות בכוח להכשיל אותה צעד צעד. במהרה הם הגיעו לבית קטן בעל דלת עץ ישנה. הוא נקש פעמיים והמתין. היא לא ממש הבינה מה קורה, זה לא הבית שלו? מה הוא זומם? הדלת נפתחה ומצידה השני עמד בחור עם שיער קארה ומבט מנומנם.
הבחור החווה בידו ונעלם אל אחד החדרים. הוא נכנס ראשון ושוב משך אותה אחריו. היא נכנסה בזהירות לתוך הסלון של הבית בסקרנות מהולה בפחד. הם התיישבו בסלון שלובי זרועות ומיד הגיח הבחור ושאל מה ברצונם לשתות. היא התבוננה בשאולי (שמכונה "נפוליון") והוא ענה ללא היסוס – בשבילי בקבוק יין מרלו צ'יליאני ובשבילה דייאט קולה. התשובה שלו השאירה אותה אמביוולנטית – מצד אחד היא הוקסמה מהאסרטיביות ומהעוצמה ששאולי הקרין, מצד שני היא הייתה המומה! מה אני אוויר? אפילו לא שואל אותי מה אני רוצה. בשלב זה היא פשוט רצתה פשוט לתת לו סטירה הגונה אבל המבט החודר שלו השאיר אותה משותקת ומיוזעת. הבחור שוב נעלם כמות שבא והם נשארו ישובים באותה התנוחה. לבסוף היא התאוששה מעט ופנתה עליו בגישה ביקורתית מעט.
"תראה אני לא ממש מבינה מה קורה כאן אז אולי אתה מוכן להסביר לי מה זה המקום הזה?"
"זה בית של חבר. חבר טוב שלא ראיתי כבר זמן מה." הוא אמר זאת מבלי שהתיק את מבטו שהיה שקוע באותו הזמן בציור שהיה תלוי בקיר הסמוך.
"אה, אז אנחנו בביקור נימוסין?"
"לא בדיוק, אבל בקרוב תביני הכול, אני מבטיח."
הם ישבו עוד מספר דקות עד שהבחור חזר עם המשקאות המבוקשים ושתי כוסות יין. הוא התיישב בכורסא לידם ומזג את היין לשתי הכוסות. היא לגמה מהבקבוק הקר והרגישה קצת מיותרת בין שני הגברים.
"גם אני לא אתנגד לאיזו כוסית" אמרה בקול מתגרה.
אף אחד מהם לא הגיב לדבריה, והם התחילו לדבר ביניהם על כל מיני אביזרים חדשים שהבחור הכין לאחרונה. בהתחלה היא ניסתה להקשיב ולנסות להשתלב בשיחה אבל משום מה כל פעם שהיא אמרה משהו היא הרגישה כמה שדעתה לא מעניינת אותם וזה עיצבן אותה והפריע לה מאוד. היא רגילה להיות במרכז העניינים בכל מקום חברתי ומעולם לא הרגישה כה מיותרת וחסרת ביטחון.
אחרי שסיימו את בקבוק היין אמר שאולי לחברו, "נראה לי שהגיע הזמן, לא?" חברו קם מיד, לקח את הכוסות והבקבוקים ושוב נעלם בלי לומר מילה. שאולי הביט בה וחייך מעט.
"את מוכנה?" שאל.
"למה בדיוק?" ענתה.
"בואי ותגלי בעצמך."
הוא קם והתקדם לכיוון הדלת של אחד החדרים בעוד היא עוקבת אחריו במבטה. כשנפתחה הדלת הוא צעד פנימה, הביט בה והחווה בידו. היא קמה לעברו והתקדמה באיטיות. בכניסה לחדר היא הופתעה לראות מתחם מאובזר להפליא במתקנים שונים שאת רובם היא ממש לא הכירה.
"תסגרי את הדלת אחריך בבקשה."
"יופי, עכשיו אתה מרוצה?" שאלה בד בבד שהיא הודפת את הדלת אל המשקוף.
"מאוד" לחש ומיד זינק לעברה תוך שהוא נצמד לחזה ומנשק אותה בפראות מבוקרת.
כמובן שהיא הייתה מופתעת אך עם זאת היא הרגישה את רצונה העז בוקע ממנה ומבקש לקרוע מעליו את בגדיו כאחת. למרות זאת היא לא התמסרה בקלות וניסתה להדוף אותו מעליה אך הוא נצמד עליה בעוצמה גבוהה יותר והיא הרגישה איך האוויר מתרוקן מריאותיה ואיך היא נכנעת לו ומתמסרת אליו כעלה הנישא ברוח. כן, אין ספק שיש בו חייתיות נשלטת וכריזמה שלא ניתן לעמוד מולה. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה ומה היא מרגישה וחושבת. היא הרגישה את העוצמה ורצתה לקבל ממנו כמה שניתן. אבל לא הייתה מוכנה להודות בפניו על הדברים שהתנהלו בקרביה. הם התנשקו בלהט תוך מאבק מתמשך שבו הוא ככופה עצמו עליה והיא מנסה להרחיקו בכל מאודה וכוחה. המאבק נמשך זמן ממושך ובמהלכו התגוששו בתזזית על הרצפה הקרה תוך ששניהם מזיעים זו לתוך זה, פעורי פיות ועיניים עצומות מהנאה. לבסוף הוא התיישב מעליה ואחז בשתי ידיה מאחורי גבה. בעוד היא מסדירה את נשימתה, עם הפנים לרצפה, תחושת מתכת קרה נחה על פרקי ידה. היא סובבה מיד את ראשה לאחור וכשהבינה במה מדובר מיד החלה להשתולל ולנסות להוריד אותו מעליה ולמנוע ממנו לעשות את אשר עשה. כמובן שכבר היה מאוחר מדי ותוך מספר שניות היא כבר הייתה כפותה באזיקי מתכת משטרתיים, מצב שהותיר לה רק פיתרון אחד...
את זמן הנסיעה היא מדדה בקירוב רב וזאת בזכות המחשבה היצירתית שלה שעוררה אותה לשלוף את האורנג' מהתיק וליהנות בו זמנית הן מהאור והן מידיעת הזמן. אפילו עברה בראשה המחשבה לצלצל לחברתה הטובה ולספר לה על מה שקורה אבל החליטה לא להלחיץ אף אחד וגם לא ידעה בדיוק מה לומר. היא אפילו שיחקה משחק קצר והשתעשעה במוחה על חוסר המחשבה של הבחור שלא השכיל לקחת לה את הצעצוע. הם נסעו כשעה כשבמהלכה היא עוצמת את עיניה ומרגישה כצפה באוויר, שלווה. ככל שהזמן עבר היא הפכה להיות יותר רגועה והרפתה מהשליטה שלה, הסקרנות גרמה לה להיות מאוד רטובה והיא השתדלה לא לחשוב בכיוון הזה בכלל. משהו מזה הזכיר לה מאוד את התחושה שעטפה אותה במהלך סשן טוב. איבוד שליטה, ציפה, פורקן, חיוך והינתקות מהגוף. שוב הטלטלות נעשו חזקות יותר ויותר, ממש בלתי נסבלות, היא הניחה שהם על דרך עפר כלשהי וניסתה להישאר רגועה.
חריקת בלמים והיא נהדפת בעוצמה אל דופן תא המטען, אקט שנועד להזכיר לה היכן בדיוק היא נמצאת עכשיו. שוב מנוע כבה, דלת נפתחת-נסגרת וצעדים, הפעם הם נשמעים מתרחקים כשברקע רעשים משונים שלא מזכירים לה כלום. אוף, למה הוא לא מוציא אותי קודם! אני מתה להתמתח ולשאוף אוויר צח. אחרי כ-10 דקות היא שומעת אותו חוזר, רשרוש מפתחות, וקלאק, תא המטען נפתח לרווחה. אור כוכבים, אוויר משכר והוא עומד עם חיוך ממזרי, מושיט לה את ידו ומושך אותה החוצה. קצת קשה לה לעמוד והיא מנסה להסתגל לסביבה החדשה (החדשה?) תוך שעיניה סוקרות את אזור. נראה שהם באזור כפרי בשכונת וילות עם חניה גדולה וחשוכה.
"HERE WE ARE" הוא מודיע.
"איפה אנחנו?"
"בכפר ביל"ו."
"אתה נוהג להביא לכן את כל הבנות שלך?"
"לא, רק את אלו שבאמת ראויות לכך."
"סליחה?!"
"סלחתי."
הוא משך אותה בעדינות אל אחד השבילים שהשתרך מתוך החניה והיא דידתה אחריו בניסיון לא למעוד על האבנים, בעוד נעלי העקב שלה מנסות בכוח להכשיל אותה צעד צעד. במהרה הם הגיעו לבית קטן בעל דלת עץ ישנה. הוא נקש פעמיים והמתין. היא לא ממש הבינה מה קורה, זה לא הבית שלו? מה הוא זומם? הדלת נפתחה ומצידה השני עמד בחור עם שיער קארה ומבט מנומנם.
הבחור החווה בידו ונעלם אל אחד החדרים. הוא נכנס ראשון ושוב משך אותה אחריו. היא נכנסה בזהירות לתוך הסלון של הבית בסקרנות מהולה בפחד. הם התיישבו בסלון שלובי זרועות ומיד הגיח הבחור ושאל מה ברצונם לשתות. היא התבוננה בשאולי (שמכונה "נפוליון") והוא ענה ללא היסוס – בשבילי בקבוק יין מרלו צ'יליאני ובשבילה דייאט קולה. התשובה שלו השאירה אותה אמביוולנטית – מצד אחד היא הוקסמה מהאסרטיביות ומהעוצמה ששאולי הקרין, מצד שני היא הייתה המומה! מה אני אוויר? אפילו לא שואל אותי מה אני רוצה. בשלב זה היא פשוט רצתה פשוט לתת לו סטירה הגונה אבל המבט החודר שלו השאיר אותה משותקת ומיוזעת. הבחור שוב נעלם כמות שבא והם נשארו ישובים באותה התנוחה. לבסוף היא התאוששה מעט ופנתה עליו בגישה ביקורתית מעט.
"תראה אני לא ממש מבינה מה קורה כאן אז אולי אתה מוכן להסביר לי מה זה המקום הזה?"
"זה בית של חבר. חבר טוב שלא ראיתי כבר זמן מה." הוא אמר זאת מבלי שהתיק את מבטו שהיה שקוע באותו הזמן בציור שהיה תלוי בקיר הסמוך.
"אה, אז אנחנו בביקור נימוסין?"
"לא בדיוק, אבל בקרוב תביני הכול, אני מבטיח."
הם ישבו עוד מספר דקות עד שהבחור חזר עם המשקאות המבוקשים ושתי כוסות יין. הוא התיישב בכורסא לידם ומזג את היין לשתי הכוסות. היא לגמה מהבקבוק הקר והרגישה קצת מיותרת בין שני הגברים.
"גם אני לא אתנגד לאיזו כוסית" אמרה בקול מתגרה.
אף אחד מהם לא הגיב לדבריה, והם התחילו לדבר ביניהם על כל מיני אביזרים חדשים שהבחור הכין לאחרונה. בהתחלה היא ניסתה להקשיב ולנסות להשתלב בשיחה אבל משום מה כל פעם שהיא אמרה משהו היא הרגישה כמה שדעתה לא מעניינת אותם וזה עיצבן אותה והפריע לה מאוד. היא רגילה להיות במרכז העניינים בכל מקום חברתי ומעולם לא הרגישה כה מיותרת וחסרת ביטחון.
אחרי שסיימו את בקבוק היין אמר שאולי לחברו, "נראה לי שהגיע הזמן, לא?" חברו קם מיד, לקח את הכוסות והבקבוקים ושוב נעלם בלי לומר מילה. שאולי הביט בה וחייך מעט.
"את מוכנה?" שאל.
"למה בדיוק?" ענתה.
"בואי ותגלי בעצמך."
הוא קם והתקדם לכיוון הדלת של אחד החדרים בעוד היא עוקבת אחריו במבטה. כשנפתחה הדלת הוא צעד פנימה, הביט בה והחווה בידו. היא קמה לעברו והתקדמה באיטיות. בכניסה לחדר היא הופתעה לראות מתחם מאובזר להפליא במתקנים שונים שאת רובם היא ממש לא הכירה.
"תסגרי את הדלת אחריך בבקשה."
"יופי, עכשיו אתה מרוצה?" שאלה בד בבד שהיא הודפת את הדלת אל המשקוף.
"מאוד" לחש ומיד זינק לעברה תוך שהוא נצמד לחזה ומנשק אותה בפראות מבוקרת.
כמובן שהיא הייתה מופתעת אך עם זאת היא הרגישה את רצונה העז בוקע ממנה ומבקש לקרוע מעליו את בגדיו כאחת. למרות זאת היא לא התמסרה בקלות וניסתה להדוף אותו מעליה אך הוא נצמד עליה בעוצמה גבוהה יותר והיא הרגישה איך האוויר מתרוקן מריאותיה ואיך היא נכנעת לו ומתמסרת אליו כעלה הנישא ברוח. כן, אין ספק שיש בו חייתיות נשלטת וכריזמה שלא ניתן לעמוד מולה. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה ומה היא מרגישה וחושבת. היא הרגישה את העוצמה ורצתה לקבל ממנו כמה שניתן. אבל לא הייתה מוכנה להודות בפניו על הדברים שהתנהלו בקרביה. הם התנשקו בלהט תוך מאבק מתמשך שבו הוא ככופה עצמו עליה והיא מנסה להרחיקו בכל מאודה וכוחה. המאבק נמשך זמן ממושך ובמהלכו התגוששו בתזזית על הרצפה הקרה תוך ששניהם מזיעים זו לתוך זה, פעורי פיות ועיניים עצומות מהנאה. לבסוף הוא התיישב מעליה ואחז בשתי ידיה מאחורי גבה. בעוד היא מסדירה את נשימתה, עם הפנים לרצפה, תחושת מתכת קרה נחה על פרקי ידה. היא סובבה מיד את ראשה לאחור וכשהבינה במה מדובר מיד החלה להשתולל ולנסות להוריד אותו מעליה ולמנוע ממנו לעשות את אשר עשה. כמובן שכבר היה מאוחר מדי ותוך מספר שניות היא כבר הייתה כפותה באזיקי מתכת משטרתיים, מצב שהותיר לה רק פיתרון אחד...
