סיפור לדום ולגברת

הוא שוכב על מיטתו, מנסה להירדם, מתהפך ללא מנוס מצד לצד. על הבטן? לא. על הגב? אוף, גם לא. מרגיז, כשלאט לאט מרגיש איך עיניו נעצמות והוא שוקע לאיטו לעולם קסום, דמיוני, רק שלו. הוא שומע פתאום רעש לא מובן מגיע מכיוון הדלת. היא נפתחת. צעדים איטיים ומאיימים. הוא פוקח עיניו, מתרומם מהמיטה, מתיישב, ולעיניו עומדת מאחורי הצל דמות יפהפייה, מדהימה בחזותה, מיתולוגית. היא מתקרבת אט-אט, עם הצליל המאיים של העקב.

עיניו יצאו ממקומן, פיו פעור, והיא, ממשיכה להתקרב. אט-אט מתחילה להצטייר דמות היוצאת מן הצל. פתאום, בהפתעה, רגלה עולה על המיטה, היישר בין רגליו. היא רואה איך עיניו ההמומות נעוצות במגף השחור המבריק, בוחנות אותו מהעקב עד לסופו, קצת מעל הברך, עולות וממשיכות לבחון את רגליה המדהימות והחשופות, ומעליהן תחתונים שחור המבליטים את אחוריה העגלגלים, שערה השחור והמתולתל הגולש כמעט עד לישבנה. למעלה מחוך עור שחור המבליט את עפריה המדהימים.

סטירה נחתה על פניו.
"הרשיתי לך לבחון אותי כך כלב?!"
"לא גברתי, סליחה."
היא התרוממה ונעמדה על המיטה בעזרת רגלה השנייה, וחבטה עם השוט באוויר. כאשר החלה לצעוד קצת קדימה, הוא נשכב מתחתיה, בדיוק במקום אליו הוא שייך.
רחוק-רחוק למטה, מתחתיה.
"אחח... כמה שאני אוהבת לראות אותך ככה."
"גם אני אוהב לראות אותך ככה, גברתי."
איך שהוא התגעגע למגע של העקב הלוחץ על חזהו. "אני שאלתי לדעתך עבד?"
"לא, לא, גברתי, מצטער, סליחה."
"קום."
מנסה לקום אך לשווא.
"אני... אני... "
"קום אמרתי!"
"גברתי... אני... קשה לי... המגף לוחץ."
"אה באמת... אתה רוצה לקום?"
"כן, גברתי," בקושי נושם.
"לא שמעתי" לוחצת. ספק שואלת ספק כועסת.
"כן, גברתי!"
"לא. אתה מצייץ, לא עונה לי."
"כן, גברתי!!!"
"כלב טוב. כמה אתה רוצה לקום?"
"מאוד גברתי."
"אז אני אמורה להבין את זה לבד?! תבקש!"
"בבקשה גברתי!"
"תתחנן!"
"בבקשה גברתי אני מתחנן! תני לעבד שלך לקום."
"לעבד שלי?מי העבד שלי?"
"אני גברתי. אני העבד המושפל שלך!"
"חח נעים להכיר עבד, אני הוד רוממותה. עכשיו קום. תפוס ת'מקום שלך."

משחררת אותו. הוא תופס את מקומו על ארבע על הרצפה הקרה. היא יורדת מהמיטה. העקב. רק הצליל של העקב יכול להשאיר אותו מאושר לחודש ימים. והשער? השער הוא ישות מדהימה בפני עצמה. דממה. היא ישובה, צופה בו, משחקת עם אצבעותיה על רגליה בפיתוי, מלקקת שפתיה, יושבת כאילו מצפה מהמשיח לצאת מהפלזמה הבוהה בה מקצה החדר. עברה שעה. שעתיים. אולי דקה שתיים (37 דקות, אבל מי סופר). הוא איבד את תחושת הזמן.

"הגברת לא מחכה ככה אף פעם," חשב לעצמו."קרה משהו? פישלתי? מה הולך פה?"
הוא לא העיז להסתכל ולהרים מבטו. היא קמה, ליבו דמם. העקב. שוב העקב הזה. אחח...
מתקרבת אליו לאט-לאט ונעמדת מאחוריו. מלטפת ראשו ואת גבו עם השוט, תופסת את שערו ומושכת את ראשו לאחור בחוזקה.

"מה שכחת, כלב?"
"אני... אני..."
"כן? "
"אני..."
"אתה מה?!"
הוא ידע שלא סתם כך ישבה וציפתה. מה יכול היה לשכוח?
"אני... לא יודע, גברתי" לחש.
"סליחה?!"
"אני לא יודע, גברתי!"
טראח! השוט פגע הישר בחלק העליון של ישבנו המוצק והמזמין.
"אתה לא יודע כלב?! בוא אני אזכיר לך. התחננת לקום. נתתי לך. מה מגיע לי?"
היסס קצת.
"מה מגיע לי?!"
מושכת בשערו חזק יותר וחובטת בו שוב.
"תודה, גברתי", פולט. "תודה רבה, גברתי. מצטער גברתי. שכחתי. סליחה".
"הופה... שתי חבטות ואתה ישר נזכר, אה?"
סליחה, גברתי. מגיע לי ל..."
"סתום ת'פה! מילה אני לא רוצה לשמוע. ציוץ!"
מושכת חזק יותר בשערו, מקרבת את פיה אל אוזנו ולוחשת: "Welcome to my nightmare, Bitch!"
עיניו נפערו לרווחה, חיוך שטני קטן עלה על פניו.
משחררת את אחיזתה בשערו וזורקת את ראשו לפנים, דוחפת את גבו עם המגף קדימה.
"עכשיו אתה על שש כלבה יפה שלי. יודע מה...", מסתכלת על מגפיה במבט מבולבל, מתקרבת ונעמדת מעליו. מגפיה לראשו. "המגפיים לא נראים לי משהו היום. יש לך עשרים שניות להבריק אותם, שאני אראה את ההשתקפות של הפנים היפהפיות שלי. קדימה!"
"כן גברתי, תודה גברתי."
"יופי, לפחות למדנו משהו."

הוא קירב את לשונו אל המגף והחל מלקק ומנשק, מתנה אהבים עם מגפיה כאילו אין מחר. חיוך עולה על פניה.
"העקב," חשב, "העקב. אני אזכה ללקק את העקב."
ואכן זכה לתת לעקב לבתול את פיו בעצמה וחוזקה מירבית. אחח... תענוג... כבוד.
"קום, כלב, על הרגליים. מספיק לך."
ענדה לצווארו קולר שחור יפהפה שנקנה במיוחד בשבילו ושמו חרוט עליו: "שחר".
אל הקולר חוברה רצועה.
"על ארבע!"
היא תפסה את הרצועה ומשכה אותו למיטה בעודו זוחל.
"up! קדימה, על הגב."
נשכב על הגב.ידיו ורגליו כבולות לארבעת קצוות המיטה הגותית, כאשר ברקע, לאוזניהם, מתנגנת מוסיקת האינדסטריאל. היא הניחה את השוט על המיטה והחלה זוחלת מעליו, מתיישבת.

"עצום את עינייך. פה גדול."
"אהה..."
"עכשיו,זוכר את הפשלה הקטנה שלך ממקודם?"
"כן, זוכר," משפיל מבטו.
"ממ...מה זה?"
פוקח עיניו בתדהמה.
טראח - סטירה נוחתת על פניו.
"מה אני אמרתי? הרשיתי לך לפקוח עיניים? כן?!"
"לא, גברתי."
"חתיכת עבד לא מוצלח." סטירה נוחתת על הלחי השנייה. "זבל."
"מצטער, גברתי." מבט מאוכזב בעיניו.
"עצום אותן!" נעצמו.

"תראה, כלבה שלי, לפעמים אנחנו צריכים להבין שדברים שאנחנו עושים גוררים עמם תוצאות ואנחנו צריכים לבקש את הגמול. לא משנה כמה רע או טוב הוא. מה הייתה הפשלה האחרונה שלך?"
"פקחתי את עיניי, גברתי."
"כלבה טובה. פתח פיך." נפתח. ירקה פנימה. סגרה פיו והכל נבלע.
"תודה גברתי".
"בבקשה, כלבלב שלי".
"מה שהסברתי לך לפני כן מובן?"
"כן גברתי, הכל מובן".
"יופי. אתה מבין שבכל זאת תצטרך להיענש."
"כן גברתי".
"ואתה תבקש את זה".
"כן, גברתי."
"קדימה, עבד".
"גברתי, את... את... יכולה... בבקשה... לירוק לי בפה?"
"כן כלבה, למה?"
"כי פקחתי את עיניי, גברתי".
"תבקש."
"בבקשה, גברתי".
"תתחנן!"
"גברתי, אני מתחנן, תענישי אותי, בבקשה."
"טוב, כלבה. פה גדול."
"אהה... תודה, גברתי."
"בבקשה כלבה. עיניים עצומות! לא לפקוח!"
"לא ייפקחו גברתי, מבטיח."
"וואי, יש לנו בעיה קטנה."
"מה קרה, גברתי?"
"נר אחד מתחיל לפרפר פה. יש יותר מדי שעווה. יודע מה, יש לי רעיון."
לקחה את הנר והחלה מקשטת את גופו, החל מהפטמות ועד לבין רגליו, ירכיו. הוא מתפתל וצועק. חם לו, שורף.
"שקט, כלבה,שקט!" מלטפת את פניו בחום. "ששש... אתה תאהב את זה ותסבול את זה בשבילי. תתפתל, תצרח, תבכה כי תדע שאני צופה בך."
"כן, גברתי."

פתאום היא מתחילה לנוע מעליו בקצב אחיד. נעים לה. נעים לו. טוב לו.
עיניו נפקחו מיד.
"שוב?! שוב?!" אתה לא רציני. טוב, אני מבינה שזה לא ילך אתך."
התירה את קשריו, משכה ברצועה. "על שש כלבה, על הרצפה, מיד!"
נעמד על ידיו ורגליו והשפיל מבטו.
"תחת החוצה."
הבליט ישבנו.
"כשאני אומרת לא לפקוח, זה לא לפקוח!"
טראח! השוט נחת על ישבנו.
"קדימה."
"אחת, גברתי; שתיים, גברתי... שלושים, גברתי."
"העיניים שלך פקוחות?"
"לא גברתי. לעולם."
"יופי. שכב על הגב."

הוא נשכב. היא עולה עליו, מתיישבת ומתחילה שוב לנוע. עיניו עצומות. הוא לא מבין מה קורה, שלא כן מצב כזה לא ייאמן. הגבירה שלו, מעליו, הרי שמקיימת עימו יחסים וניליים לחלוטין. הוא מתחיל להתמכר.
"אתה אוהב את זה כלב?"
"כ... כן... גברתי"
"רוצה עוד?!"
"כן, גברתי."
"כמה אתה רוצה את זה?"
"מאוד, גברתי."
מגבירה את הקצב.
"תראה לי כמה."

מתחיל לשתף פעולה והם נכנסים למעין ריקוד בקצב אחיד. היא מתכופפת לעברו, מתחילה נושכת, מלקקת, ומוצצת צוואר. הוא בספייס מטורף. ההנאה לצד הכאב, השעווה, הפטמות, הנשיכות, ההצלפות האקראיות.
"עוד, כלב?"
"כן, גברתי."
"עוד?!"
"כן, גברתי, תכאיבי..."

טראח!
היא התעשתה עם הסטירה שנחתה על פניה, מצאה עצמה על ארבע.
כאב חד נחת מאחור, על ישבנה.
"עוד, כלבה?"
"כן אדוני!"
"מי כלבה שלי?!"
"אני אדוני!"
"כלבה טובה. חולה עלייך ועל השיער המתולתל היפה שלך."