אילוף הסוררת

השעה שבע בערב. אני מחנה את המכונית ליד הבית, מכבה את המנוע, אוחז בידי את התיק ויוצא. טריקת דלת וצפצוף של נעילת האזעקה. אני יודע שהצפצוף נשמע בתוך הבית, אני יודע שהיא שמעה אותו. אם היא בבית, כמובן. אני מצפה למצוא אותה בבית, ממתינה לי, אמבטיה מזמינה, שולחן ערוך, ארוחת ערב בתנור.

מסובב את המפתח במנעול והדלת נפתחת. אין קול ואין עונה. בית ריק, חשוך, קר, מנוכר. האמבטיה ריקה, התנור כבוי. פותח את המקרר - ריק. השולחן איננו ערוך, אבל יש עליו פתק וזה לשונו: "אני בשופינג עם חברות".

עוברות עלי כמה שניות של חוסר החלטה. אני מנסה להחליט מה אני יותר - מאוכזב, כועס, זועם או מרגיש מנוצל. אבל אחר כך, אני ניגש בנחישות למחשב, מחפש במספר אתרים, עובר פעם ופעמיים דרך גוגל, ולבסוף מוצא. בוהה במספר הטלפון שעל המסך. אני לא יודע - אני ממש לא שלם עם זה - אבל נדמה לי שאין ברירה אחרת, נדמה לי שזה הפתרון היחיד.

התחתנתי איתה לפני שנתיים. אהבה גדולה. הבטחנו זה לזו וזו לזה שכל אחד ישקיע בקשר כמה שיותר מהצד שלו. בינתיים חלוקת התפקידים היא כזאת, שהיא לא מתערבת לי באיך להרוויח את הכסף, ואני לא מתערב לה באיך לבזבז אותו. לפני שהתחתנו גרתי עם שותף בדירת רווקים. לפעמים יש לי הרגשה שאני עדיין שם. את הבגדים אני שולח למכבסה, אוכל אני מביא מאמא, את הבית מנקה פעם בשבועיים עוזרת בלתי חוקית מגאנה. ניסיתי כל דרך שעלתה בדעתי. בקשות, איומים, תחנונים, שיחות אל הלילה, אפילו גררתי אותה לפגישה ראשונה אצל יועץ (לשניה היא כבר לא הופיעה). שום דבר לא השתנה. כלום.

אני אומר לעצמי שזה הפתרון האחרון. אם זה לא יעבוד, התחנה האחרונה תהיה הרבנות. אני לא רוצה להגיע לשם, אני עדיין אוהב אותה מאוד למרות הכל. אין לי מושג למה אני אוהב אותה, זה לא הגיוני בכלל. אמא שלי, אחותי, החברים הכי קרובים - כולם אומרים לי לעזוב אותה, וכמה שיותר מהר. אבל אני מרגיש שקשר הנישואין שלנו לא מוצה כראוי. לפעמים נדמה לי שאני האשם. אני זה שלא יודע איך להוציא ממנה את הפוטנציאל החיובי. כשיש לה מצב רוח, הסקס שלנו מעולה. היא מאוד חושנית ויודעת לפנק אותי כמו שצריך. אבל זה כשיש לה מצב רוח טוב. לפעמים, יש לה מין סוג כזה של כאב ראש, כזה שלא מצריך לקיחת כדורים או משהו, פשוט כאב ראש שמטרתו לגרום לי כאב ביצים.

דיברתי איתה על זה. כן, לפני שבוע בערך, פשוט הדפסתי את הדף מהרשת - הדף עם המודעה וקצת הסברים. נתתי לה לקרוא, ככה בדרך אגב. צחקה והגיבה בהתלהבות. אבל, אני יודע שכל ההתלהבות הזאת הייתה רק בצחוק. אני יודע שהיא חשבה שזאת רק בדיחה. אבל היי, אפילו אם היא חשבה שזאת בדיחה - אני לא התבדחתי! ומבחינתי, ההסכמה שלה – היא הסכמה!

אני עדיין מול המסך, מצאתי שוב את הדף שלהם ובו מספר הטלפון. שומע את הדלת נפתחת, היא נכנסת במצב רוח מרומם. קולות רשרוש משקיות הניילון שהביאה.בוודאי שוב גיהצה את הכרטיס עד שנהיה דק כמו דף נייר. אני שומע את השקיות מוטחות על גבי השולחן הריק, אני שומע אותה נזרקת על הספה בסלון, שומע את קולות הנעליים שלה, הנופלות על השטיח, שומע את הנקישה הקלה כשהיא מניחה עקב על שולחן הסלון, ועליו בשילוב עוד עקב: "מאמי, תביא לי בבקשה משהו לשתות, כוס מים או מיץ - לא חשוב - אני ממש מותשת, הרגליים שלי גמורות."

אני קם, עובר דרך המטבח ובלא אומר ודברים ממלא כוס מים ומביא לה. בדרך אני אוסף את הטלפון האלחוטי, וחוזר אל המחשב. המספר לפני, הטלפון בידי. היא מרוחה על הספה בסלון, אני על הכסא ליד המחשב. אני מחייג: "שלום, מדבר טל. כן, אני רוצה לברר כמה פרטים. אה, כן, כן... אשתי. כן, כן – חינוך. המם – שנתיים. כן, שלושים ואחת. מחר? יופי, ממש מצוין. תודה. תודה וערב טוב."

את הלילה אנחנו מבלים באותה מיטה, כמובן. למען הפרוטוקול אני מנסה, למרות שהתגובה ידועה מראש: "לא היום מאמי, אני אוהבת אותך, אבל יש לי כזה כאב ראש."

הפגישה נקבעה למחרת, לשעה שבע בערב. את יום העבודה אני מנסה להעביר ללא תקלות, למרות שאני ממש לא מרוכז. איך עבר היום, מה עשיתי? איזה תקלות קרו? מאיזה פשלות הצלחתי להיחלץ ברגע האחרון? אין לי מושג - כל מעיני בפגישה של שבע בערב. אני נזכר בשם של סרט שראיתי פעם: "פגישה גורלית". הפגישה נקבעה לשעה שבע בערב. את העבודה סיימתי בשש, עכשיו כבר שש ורבע. עוד ארבעים וחמש דקות לשרוף.

איך עבר הזמן לא אדע, אבל עכשיו עשרה לשבע, ואני לפני דלת הכניסה לבניין. מאתר את הלוחית שעליה כתוב: "שס"ק - חינוך ואילוף בע"מ". לחיצה על כפתור האינטרקום גורמת לקול רך לשאול מי שם. אני אומר את שמי. זמזום. אני דוחף את דלת הכניסה ונכנס פנימה. אני בפנים.

מסדרון שבסופו דלת נוספת הנפתחת כשאני מגיע אליה. מאחוריה גבר נעים מראה מקבל את פני. אני מעריך שהוא בשנות הארבעים לחייו, שיער מאפיר מעט, לסת מרובעת, עיני תכלת פלדה, מבטו מלא ביטחון. הוא מזמין אותי להיכנס לדירה, ובדרכנו למשרדו אנו חולפים על פני מזכירה ממנה הוא מבקש להביא לנו קפה ומים קרים.

בהתיישבו מאחורי המכתבה שלו, הוא פותח תיק דק שעל השולחן ופונה אליי: "אצטרך כמה שיותר פרטים עליה. כל האינפורמציה האפשרית הקשורה בה. שתף אותי במה שאתה אוהב בה, ובמה שמפריע לך. אמור לי מה מדליק אותך, ומה חסר לך. הסבר לי בדיוק איך אתה רוצה שהיא תהיה. לאחר שיהיה בידי כל המידע נתחיל בטיפול. מאותו רגע, הפיקוד עובר בשלמותו אליי. אתה חייב לבטוח בי באופן מוחלט, אחרת זה לא יעבוד. אתה צריך גם להבין, שמאוד קריטי שאתה תהיה שותף מלא לאורך כל התהליך."

הוא עושה אתנחתא קטנה, ולוגם מכוס המים שהביאה המזכירה והניחה לפניו. אני לוקח משיכה מהקפה. מריר, עדין, תערובת משובחת. הוא ממשיך: "המחיר הוא גלובלי, למשך כל תקופת הפרויקט. אולם, אם יהיה צורך לשלב אנשים נוספים, או אם תהיינה הוצאות מיוחדות, נחייב אותך עליהן. כמובן, תוך אישור שלך מראש לכל הוצאה חריגה. מתי אתה רוצה להתחיל?"

מתי להתחיל? עוד לא החלטתי בכלל שאני רוצה להתחיל . הבטן מתהפכת לי, אני שוקל לקום ולעזוב, לוותר על הכל. הלב אומר לי, קום, צא. הרגליים לא נשמעות. המוח אומר ללב - אנחנו חייבים את זה, לנישואין שלנו, לאהבה, לגבר שבי, לאשה שבה.

הוא מחליק אלי טופס הסכם. אני מרים אותו בידיי וקורא בעיון רב. אני עובר על כל מלה, אבל המלים לא מצטרפות לי למשפטים ברורים. אני מניח את הטופס על השולחן. אני אצטרך לתת בו אמון מלא, לבטוח בו ביקר לי מכל, באיש הזה שישיב את החיים לחיי. מוטב שאתחיל כבר עכשיו. לוקח בידי את העט שהוא מגיש לי, וחותם על המסמך. "מתי להתחיל? מה זאת אומרת מתי? עכשיו..."

סיימנו באחת-עשרה. ארבע שעות שבהן רואיינתי, נחקרתי, שיתפתי, נבדקתי, הקשבתי, נחשפתי, בכיתי, סיפרתי - נגעתי במחשבות שמעולם לא העזתי להביע במילים. חצי שעה לאחר מכן אני מגיע הביתה. משתהה קצת ברכב לפני שאני נכנס הביתה. היא חצי שכובה על הספה בסלון, רואה סרט בטלוויזיה. אני ניגש אלה, ונותן לה נשיקה. ואז, פשוט עומד שם מעליה ומסתכל בה. היא שולחת לי עוד נשיקה באוויר. ממשיך להסתכל וחושב לעצמי, אהובה שלי, מחר... מחר מתחילים החיים החדשים שלנו.

למחרת השכמתי קום בשבע. מיד כשנפתח המשרד בעבודה התקשרתי והשארתי הודעה שחטפתי איזה וירוס ולא אגיע. שיחלקו את המשימות שלי בין שאר עובדי המשרד - עד להודעה חדשה. היא - עדיין ישנה כמובן. אני מכין לעצמי קפה. נותרה עוד שעה שלמה. את הזמן אני מנצל לעשות כמה סידורים בדירה. בתשע בול על הדקה דפיקה עדינה בדלת. אני פותח, הוא ובידיו תיק גדול וכבד נכנס.

"היא עדיין ישנה", אני אומר לו.
"מצוין, זה נותן לנו זמן להתארגן. בוא ניתן לה ליהנות עוד פעם אחרונה מהרגליה הישנים ומעצלנותה. ממילא תוך מספר ימים הכל ייראה אחרת כאן. היום שלך ייפתח בשעשוע, שלאחריו ארוחת בוקר מפנקת למיטה. אבל אל נא נקדים את המאוחר, עדיין לפנינו עבודה קשה."

לקראת השעה אחת עשרה אנחנו יושבים על שתי כורסאות שגררנו אל חדר השינה שלנו. הוא מסמן לי בהנהון, ואני יודע מה עליי לעשות. אני מדליק את הרדיו, ואט אט מגביר עוד ועוד את העוצמה. היא מתחילה לזוז בחוסר נוחות במיטה. לבסוף היא מתעוררת ופוקחת עיניים. רואה את שנינו יושבים מולה, מתבוננים בה. לאחר רגע של קיפאון, צעקה נחלצת מפיה: "מי זה?"

כמו סכין חתכה הצעקה שלה אל תוך החזה שלי. אבל הוא לא מתרגש כלל: "בוקר טוב לך, אני כאן בשירותו של בעלך. הוא שכר אותי על מנת לשפר את הזוגיות שלכם. אני מבין שזאת לך הפתעה, אבל אני יכול להבטיח לך שבסוף התהליך הקשה תהיי מרוצה מהתוצאה."

היא נועצת בו מבט מבולבל, ואז מפנה מבט שואל אליי. אני משפיל לרגע את עיניי לרצפה, וכשאני מביט בה חזרה אני רואה שמבטה הפך נזעם. הוא ממשיך ואומר לה: "אליי את תפני בתואר 'אדון'. כלפי בן זוגך תשתמשי בתואר 'בעלי'. ברור לך? עכשיו קומי ותתארגני!"
"להתארגן? לכבוד מה עליי להתארגן", שאלה נזעמת, והוסיפה בלעג: "'אדון'?"
"תתארגני עבורנו, שתהיי נעימה למראה, נעימה למגע, נעימה להרחה ולטעימה."

"אתם שניכם השתגעתם או מה?" היא קמה ממיטתה מתעלמת במפגיע משנינו וצועדת לכיוון חדר האמבטיה. גופה התמיר והסקסי נתון בטי-שירט רחבה, ואת ישבנה השובב מכסים תחתוני טנגה קטנים. מבט הערכה קצרצר נפלט לו, שלאחריו הוא מתעשת מיד. היא נכנסת לאמבטיה ומחפשת משהו. משהו חסר לה. היא רוצה לסגור אחריה את הדלת, אבל הדלת איננה. השלפוחית מציקה לה, והגאווה שלה עדין מוצקה. היא מורידה את התחתונים, מרימה קצת את הטי-שירט, מתיישבת על האסלה מולנו, ועושה את שלה. לא ממש רואים, אבל אפשר לשמוע בבירור מה שמתחתיה. אחר כך היא קמה, ונכנסת למקלחון.

"המים קפואים! מה קרה לבוילר?" היא צועקת, ולאחר כמה שניות שוב: "איפה כל המגבות? מה קורה כאן? יש פה רק מגבת ידיים קטנה." אני מפנה אליו את מבטי, והוא מסמן לי לשתוק בינתיים. גם הוא שותק. לא עונה לה. לאחר שניות ארוכות הוא משיב בקול סמכותי ושקט: ”זה יספיק לך כדי להתנגב. ולגבי המים - מעכשיו, שום דבר כאן הוא לא מובן מאליו. את רוצה מים חמים? תדאגי שיהיו ..."

"מאמי", היא פונה אלי, "הבגדים שלי נפלו פה למים, ונרטבו. תהיה מאמי ותביא לי משהו ללבוש כאן." הוא מסמן לי לשתוק, אני מציית בדממה.
"מאמי לא כאן, מאמי נעלם. שכחת?" הוא שואל אותה בלעג, "כאן רק 'אדון', ו-'בעלי'. רק אנחנו כאן."
"בעלי", היא פונה אלי, "אם לא תביא לי משהו ללבוש כאן, אני אצא אליכם עירומה."
"תצאי", הוא אומר לה.
"תצאי", אני חוזר אחריו כהד.

היא יוצאת. עירומה. שריריה הגמישים נעים בחן רב תחת עורה החלק. היא ניגשת אל ארון הבגדים ופותחת. ההלם הראשוני מתחלף בכעס. אבל היא מצליחה לרכז לעצמה מעט קור רוח, ואומרת בשקט: "הארון ריק לגמרי ... איפה כל הבגדים שלי?"
"אין צורך בבגדים כרגע", הוא משיב לה. "כשאחליט שאת ראויה להתלבש, אמציא לך בגדים לפי הנדרש. בינתיים תגידי לבעלך תודה על המקלחת, ולכי למטבח להכין ארוחת צהרים. זה ממש לא מכובד להתבטל ככה עד אחת עשרה כשיש אורח בבית."

הגאווה. הגאווה שלה לא מאפשרת לה להתווכח. היא מבינה שהוויכוח מיותר. היא פשוט לא רוצה להפסיד בוויכוח. בשקט היא יוצאת מהחדר. אם 'בעלי' מוכן להציג אותי עירומה לפני גבר זר, היא חושבת, גם לי אין בעיה להציג את כל מחמדי לפניו.

לאחר שהיא יוצאת הוא קורץ לי ולוחש: "תהיה חזק. אני יודע שקשה לך."

אנחנו קמים ויוצאים אחריה, פונים לכיוון הסלון כדי לצפות בה. במקום למטבח היא הלכה גם כן לסלון, ואני רואה שהיא עסוקה בחיפושים נרחבים בכל התאים והמגרות של המזנון והבאר. תכולת התיק שלה שפוכה בערמה על השולחן. אני יודע מה היא מחפשת. אני גם יודע שהיא לא תמצא. דאגנו לסלק מראש את כל הטלפונים בבית, וגם את הסלולארי שלה.

ההכרה שזה רציני מתחילה לחדור אליה. עדיין יכול להיות שזה קטע של פספוסים, אבל הבדיחה על חשבונה הרחיקה לכת מדי. היא ניגשת אליי ומושכת אותי בידי: "בוא רגע לחדר, מאמי, אני רוצה לדבר איתך לבד."

בתנועה חדה אני שומט את ידי מתוך ידה. לוקח נשימה עמוקה ואומר לה: "כל מה שאת רוצה להגיד, תגידי כאן, בפני האדון. ושוב להזכירך, אני יותר לא 'מאמי'. אני בעלך."
היא מתפרצת עלינו: "אתם התחרפנתם? יופי! השתלט לי בית משוגעים על הבית ..." טון קולה עולה כלפי מעלה והופך לצרחה. "אתם חיים בסרט או מה? אני כאילו מה? השבויה שלכם עכשיו? ככה זה הולך? ממש נהדר!" היא פונה אליו וממשיכה, "שתדע לך, זה פלילי, זאת חטיפה. הולכים לכלא על זה אם לא שמעת."

תוך כדי צרחותיה היא מתחילה להשליך חפצים לכל עבר. עכשיו אני מבין למה דאג מראש לפנות חפצים מסוימים בבית לארון נעול. "אני לא אוהבת את המשחק הזה, אתם שומעים? זה לא משעשע אותי בכלל !"היא ממשיכה לזרוק כריות בסלון, אבל אין שום סיכוי שהיא או מישהו מאתנו ייפגע. רוב מהומה על לא מאומה. לבסוף היא נרגעת, וצונחת באפיסת כוחות על הספה. היא מכסה את מערומיה בכרית שנותרה בידה. הוא אומר לה בשקט: "כן, כלא. את מתחילה להבין את המצב. "את בכלא, ואין לך כל דרך יציאה."

היא מסתובבת ובדממה פוסעת לכיוון חדר השינה, שם היא צונחת על המיטה ופורצת בבכי. דחף עצום עולה בי, לבטל מיד את כל העניין, אבל האם זה אפשרי? האם כבר לא מאוחר מדי? הוא פוסע לכיוון חדר השינה. מתיישב לצידה על המיטה, ומרים לה בעדינות את הסנטר. מנגב לה את הדמעות מהלחיים, ובקול מאד רך, שואל: "את אוהבת את בעלך? את רוצה להישאר נשואה לו? את רוצה שהקשר שלכם יהיה כמו באגדות?"
היא בוהה בו בעיניים לחות והדמעות ממשיכות לזלוג. בקול מלוח היא עונה: "כן".
"אז שימי מבטחך בבעלך. תני לו את הכמה ימים האלה כדי להציל את הנישואים שלכם. הדבר האחרון שיש בכוונתו לעשות זה לפגוע בך. הוא אוהב אותך. למשך הימים הבאים, תני לו להוביל אותך, שתפי פעולה. את לא צריכה להבין עכשיו. למעשה, כל מיני דברים עלולים לקרות שיראו לך לא הגיוניים. מוטב שלא תעסיקי את עצמך בלנסות לפענח ולהבין. מתישהו הכל יהיה לך ברור, אבל... לא עכשיו, עדיין לא."

במשך כל זמן שיחתם אני עומד שעון על המשקוף בכניסה לחדר, עכשיו היא מפנה אליי את המבט וכולה רועדת. הוא מביט לכיווני ומהנהן קלות ואני מבין אותו בלי מלים. אני מתקרב לאט אל הגוף השברירי הזה היושב רועד על המיטה, זאת לא אשתי, זאת מישהי אחרת, מעולם לא ראיתי אותה כך. אבל זאת כן אשתי, האשה שאני אוהב, האשה שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי. אני מחבק אותה אל בין זרועותיי, והיא נמסה לתוכן - רפויה כולה, רועדת ובוכה.

הוא קם ומשאיר אותנו לבדנו לפי שעה. היא נרגעת ואנחנו נשכבים על המיטה מחובקים. לאחר דקות ארוכות היא פוקחת את עיניה הנפוחות מבכי, כל כך יפה ועדינה, כל כך שברירית לפתע, כל כך אני אוהב אותה.

"אני מוכנה לעשות כל מה שתבקש, אני בוטחת בך, אתה לא תפגע בי, נכון?"
"אין מצב שאפגע בך", אני אומר לה, "הזמנתי אותו רק מסיבה אחת - כי אני כל כך אוהב אותך".

אני ממשיך לחבק אותה, ללטף את לחיה, צווארה וכתפיה. לאט היא נרגעת, ועיניה נעצמות. היא נרדמת אבל בתוך שנתה עדיין אני חש את רעידות גופה העירום. אני מחכה איתה עוד קצת. הוא נכנס לחדר השינה ומתיישב על אחת הכורסאות:

"הגיע הזמן לעבור לשלב הבא ..."

***
תודתי העמוקה ל-זר, שסייע להביא את הסיפור להיות כ"כ ראוי לקריאתכם.